אור ברסלב

מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קפו

סימן קפה

ב"ה יום ה' ח"י שבט תר"ל לפ"ק לבוב יצו ד' את הברכה לכבוד ש"ב וידידי הרב החריף השנון זית רענן יקר רוח איש תבונה. קנה חפמה קנה בינה כש"ת מוה' פישר ברייפסאן נ"י:

מכתב שאלתו הגיעני באח' ששהה עם אשתו פשר שנים ולא ילדה ואח"כ נתעברה וילדה בת בחודש ניסן ובחודש תשרי הקודם בין כסא לעשור יצא קול דלא פסיק על אותה אשה שזינתה תם אח' שהי' פועל בבית בעלה ובאו עדים והעידו בב"ד שראו דברים מכוערים דהיינו בסוף אלול כימי הסליחות בעת שהלך בעלה באשמורת לסליחות נשאר הפועל עם האשה בביתה ולא הלכו לביהכנ"ס והי' תמוה להעדים. על זה. ותיכף אחר הסליחות הלכו לראות ובאו אחרי הדלת והדלת הי' סגור וראו דרך סדק שהפועל הנ"ל הלך ממקום מטתה של האשה הנ"ל למטה שלו. ושאלו הב"ד להעדים למה הי' לכם לתמוה ע"ז שלא הלכו לסליחות. והשיב אח' מהעדים שהוא שכן שלהם וראה עוד קודם לזה בקיץ דברים מכוערים בין הפועל והאשה ואח"כ ילדה האשה בת בניסן והחזיק הבעל את הבת לבתו כדרך כל הארץ ודר עם אשתו עוד אחרי כן שלש שנים רק מחמת שהעם ריננו אחריה והי' ביניהם קטטות ומריבות הלך אל הב"ד לגרשה. והמסדר הגט לא ידע מהמעשה הנ"ל ורצה לעשות שלום ביניהם וסיפר לו הבעל המעשה ואמר שאינו רוצה בשום אופן שכמעט מבורר אצלו שהמעשה אמת כי היא בעצמה אמרה לו שהעולם אומרים שיותר טוב להוליד ממזר מלישאר בלא בנים וגם האשה אמרה בפני המסדר שהעולם אומרים כן. ואחרי שנתגרשה לקחה האשה את הבת לה והאיש נשא אשה אחרת ושהה עמה ג' שנים ומת בלא בנים. וכעת נפשו בשאלתו אם האשה צריכה חליצה. מקור הדברים הוא בש"ע אעה"ז סי' ד' סט"ו א"א שיצא עלי' קול שזינתה והכל מרננין אחרי' און חוששין לבני' שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולין בבעל והרמ"א שם כתב דאפילו אם ראו אותה מנאפת פעם אחת בני' בני' כשרים וכ"כ הב"ש שם ס"ק כ"ב. ומפשטת הדברים משמע דהבנים מותרין לכתחילה לבא בקהל מטעם דרוב בעילות אחר הבעל וכ"כ להדיא הרמב"ם פט"ו מא"ב הל"כ דמותר לישא בתה לכתחילה. אמנם הב"ש שם הביא בשם רש"י בסוטה דף כ"ז ע"א דהיינו כשא"א לו לישא אחרת אלא דומה או בת דומה ישא בת דומה משמע מזה דמי שאפשר לו לישא אחרת לא ישא בת דומה מחמת חשש ממזרות ולשיטת רש"י גם בנ"ד מי שאפשר לו לישא אחרת לא ישא אשה זו בלא חליצה כיון דחיישינן לכתחילה על הולד שמא מאחר נתעברה אמו ממילא אינה יכולה ליפטר אשת אבי' מן החליצה. והדברים ק"ו דהשתא לענין חשש ממזרות דאינו רק מדרבנן דספק ממזר מותר לבא בקהל מ"מ חיישינן על הולד לכתחילה מלבא בקהל מכ"ש בספק יבמה לשוק דהוא ספק גמור מה"ת פשיטא דחיישינן לכתחילה. והנה ידעתי מאד כי איני כדאי להשיג על הב"ש ח"ו מ"מ לאהבת האמת אמרתי לכתוב מה שנלפענ"ד כי לא מוכח מידי מרש"י ולפי המסקנא גם רש"י ס"ל כהרמב"ם. ואעריך לשון הסוגיא בסוטה שם דר"י אמר ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה שזו עומדת בחזקת כשרות וזו אינה עומדת בחזקת כשרות מתיבי נושא אדם דומה א"ר ותסברא נושא לכתחילה אלא אם נשא תני נמי בת דומה והילכתא ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה דתני רב תחליפא וכו' אשה מזנה בני' כשרים רוב בעילות אחר הבעל. ועל מה דאמר בגמ' תני נמי בת דומה פרש"י ואנן נמי כי אמרינן ישא אדם זו ולא ישא זו לאו לכתחילה אם ימצא אחרת אבל מי שאינו מוצא אלא שתים אלו ישא זו ואל ישא זו ונראה ברור שהזקיקו לרש"י לפרש כן משום דמלשון הגמ' דקאמרי תני נמי בת דומה משמע דמשבש התרצן להברייתא בתרתי חדא דמה דתני נושא צ"ל אם נשא וגם מה דתני דומה צ"ל בת דומה דמלשון תני נמי משמע דמלבד מה שצ"ל אם נשא צ"ל נמי בת דומה והלשון לפי מה דמשבש לה הוא אם נשא בת דומה וע"ז קשיא לי' לרש"י דמה הועיל התרצן לתרץ דברי ר"י הא אכתי קשה דר"י אמר ישא אדם בת דומה משמע אפילו לכתחילה ובברייתא לפי מה דמתרץ לה תניא אם נשא בת דומה משמע בדיעבד ולזה הוזקק רש"י לפרש דגם ר"י לא התיר בת דומה רק בדיעבד ומה דאמר ר"י ישא בת דומה היינו אם אינו מוצא אחרת. אבל לפי מה דמסיק הש"ס והלכתא ישא אדם בת דומה משמע מפשטא דלישנא דמותר אף לכתחילה וכדעת הרמב"ם כיון שאין לנו הכרח לומר בהיפוך ורק על מימרא דר"י הוכרח רש"י לפרש כן מטעם שפירשתי:

אלא דאכתי קשה דאם יש סברא לומר דמותר לישא בת דומה לכתחילה ל"ל להתרצן לומר תני נמי בת דומה ולשבושי להברייתא בתרתי וגם לדחוק בדברי ר' יוחנן דמיירי באם אינו מוצא לישא אחרת וכפרש"י ואמאי לא מתרץ בפשיטות תני נושא אדם בת דומה דהוי ממש כדברי ר"י דמותר לישא בת דומה אפילו לכתחילה. הן אמת שגוף הסוגיא שם תמוה דר"י יהב טעמא דישא אדם בת דומה ואל ישא דומה שזו עומדת בחזקת כשרות וכו' ולמסקנא קאמר והילכתא ישא אדם בת דומה משום דרוב בעילות אחר הבעל. ואמאי לא סגי לי' למסקנא ג"כ טעמו של ר"י משום חזקת כשרות גם גוף דברי ר"י אינן מובנין כלל דמה חזקת כשרות יש בספק ממזר הרי אנו מסופקין על עיקר לידתו שמא הי' בפסול ובהדיא אמרינן בכתובות דף י"ג ע"ב דבתה לית לה חזקה דכשרות. ומה שפרש"י דחזקה דכשרות הוא משום רוב בעילות אחר הבעל הוא ג"כ תמוה. דמלבד דאין זה משמעות לשון הגמ' אף גם הרי כאן בפנוי' עסקינן וכדמוכח מדברי רש"י ד"ה וזו שכתב שמא מכותי או ממזר ואי מיירי בא"א מה נ"מ אם נתעברה מממזר או לא אם נתעברה מאחר ממי שיהי' הולד ממזר. אלא ע"כ דמיירי בפנוי' א"כ מה זה כתב רש"י דחזקה דכשרות הוא משום רוב בעילות אחר הבעל. וכבר עמדו בזה האחרונים. ולולי דמסתפינא אמינא בזה מלתא חדתא. דבש"ס יבמות דף ס"ז על מה דאמר ר"י שהעובר פוסל ואינו מאכיל איבעיא להו טעמא דר"י משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא או דילמא ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל למאי נ"מ לעובר במעי כהנת ע"ש. משם למדנו דאם הכהונה בא לולד מחמת צד אב לחוד ולא מצד אם אז לא נעשה כהן כי אם כשיצא לאויר העולם ובמעי אמו הוא עדיין זר מה שאין כן אם אביו ואמו שניהם כהנים אז הוא כהן גם במעי אמו. ומעתה יש מקום לומר דאם כותי או ממזר בא על בת ישראל דמצד הביאה האסורה בעצמותה אין הולד ממזר דקיי"ל אין ממזר מחייבי לאוין ורק מצד שאביו ממזר גם הולד ממזר אם כן לא נעשה ממזר רק כשיצא לאויר העולם כיון שאיננו ממזר רק מצד אב ולא מצד אם כעין דאמרינן עובר במעי זרה זר הוא. אבל אם ממזר בא על ממזרת דהולד ממזר משני הצדדים וכן הבא על א"א או על אחת מכל העריות דהולד הוא ממזר מצד הביאה האסורה. וכיון דשניהם האיש והאשה עברו על איסור כרת דעל שניהם הוא אומר ונכרתו. א"כ כיון דהולד ממזר משני הצדדים מצד האב ומצד האם א"כ הולד ממזר גם במעי אמו. ומעתה דברי הגמ' בסוטה שם מדוקדקים היטב דעל מימרא דר"י דמיירי בפנוי' כמו שנראה מפרש"י וא"כ עיקר החשש על הולד שמא נבעלה מן ממזר. וא"כ במעי אמו הי' כשר אף אם בודאי נבעלה מן ממזר כיון דאינו ממזר רק מצד האב ושפיר קאמר בגמ' דיש לולד חזקת כשרות. וכעין שכתבו בתוס' חולין דף י"א ע"ב ד"ה לר"מ דיש לבכור חזקת היתר כיון דאינו קדוש רק כשיצא ממעי אמו. ולא מצי למימר על ר"י הטעם משום רוב בעילות אחר הבעל כיון דמיירי בפנוי'. משא"כ בהמסקנא דקאמר והלכתא ישא אדם בת דומה דמיירי ע"כ בא"א מדקאמר הטעם משום רוב בעילות אחר הבעל לא מצי לומר הטעם משום חזקת כשרות דכיון דהולד ממזר מחמת ביאה אסורה א"כ הוא ממזר מצד האב ומצד האם ובכה"ג הוי ממזר במעי אמו כמ"ש. א"כ בעיקר יצירתו נעשה ממזר ולא שייך חזקת כשרות ומש"ה הוצרך לומר הטעם דרוב בעילות אחר הבעל. ובזה א"ש דלפי דברי התרצן דקאי על ר"י דלא שייך להתיר רק מטעם חזקה מסתבר לי' להש"ס דלא התיר ר"י רק באם אינו מוצא לישא אחרת וכפרש"י. אבל בא"א ולפי מה דמסיק הש"ס להתיר מטעם רוב בעילות אחר הבעל כיון דרובא עדיף מחזקה שפיר פסק הרמב"ם דמותר לישא בת דומה אפי' לכתחילה. ואפשר גם רש"י מודה לפי המסקנא דמותר אף לכתחילה מטעם רוב כנלפענ"ד. ובאמת אף אם נאמר כדברי הב"ש דרש"י פליג על הרמב"ם כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו באיסור זה שאינו אלא סלסול לכתחילה כמ"ש הבית מאיר ובפרט שאין הכרח כל כך מדברי רש"י וכמ"ש ודברי הרמב"ם מפורשים להיתר:

וראיתי למעכ"ת שכתב דבנ"ד לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל כיון ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה. והביא ראי' מדברי התוס' יבמות דף ל"ז ע"א ד"ה וזו שכתבו דאין סברא כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עיברו ומתו בעליהן דרוב מתעברות וכו' הנה לפענ"ד אין ענין כלל דברי התוס' לכאן. דהתוס' לא כתבו רק בספק אם נתעברה מבעל הראשון או מבעל השני דשם לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל דהא גם השני הוא בעלה וגם לגבי' דידי' איכא רוב בעילות ורק דאיכא רוב נשים מתעברות ויולדת וא"כ מהראוי לומר דנתעברה מבעל הראשון כדרך רוב נשים הנשואות שמתעברות. ולגבי השני ליכא האי רובא דכיון דכבר נתעברה מן הראשון תו לא מצי לחזור ולהתעבר מן השני דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ובאמת גם מן השני תתעבר עוד אח"כ. אבל לגבי האי ולד שאנו מסופקין עליו עכשיו איכא רובא דהוא מן הראשון. דאם נאמר שהולד הוא מן השני אנו מכחישין את הרוב לגבי ראשון דרוב הנשים הנשואות מולידין. אבל אם נאמר שהוא מן הראשון אינו מכחיש את הרוב לגבי השני דגם מן השני תתעבר אח"כ וכמ"ש. ולזה כתבו התוס' דבשהתה עם בעלה כמה שנים ולא ילדה ליכא האי רובא. וכן במ"ש הנו"ב מהד"ק ח' אהע"ז סי' ס"ט דשם הי' המעשה שמת הבעל וילדה אח"כ ומחמת הרינון שהי' על האשה נסתפקו אם מבעלה נתעברה או שזינתה אחר מות בעלה וגם שם לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל כיון דאיכא חששא שמא זינתה אחר מות בעלה ולא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל רק בזינתה תחת בעלה כמ"ש הב"ש סוף סי' ג'. ורק שהנו"ב שם בא להתיר מטעם דרוב נשים מתעברות והיינו דרוב הנשואות מתעברות מבעליהן ומש"ה פלפל הנו"ב שם בדברי התוס' הנ"ל דבשהתה עם בעלה כמה שנים ליכא האי רובא. מה שאין כן בנ"ד דילדה בעודה תחת בעלה וכיון דהספק הוא שמא זינתה תחתיו שפיר איכא למימר רוב בעילות אחר הבעל ולגבי האי רובא אין שום חילוק בין שהתה ולא עיברה או לא. דלעולם איכא למימר דבודאי נתעברה מרוב הבעילות שהי' עם בעלה ולא מביאה אחר' שזינתה עם הנואף. וגם בלא"ה יש להתיר בנ"ד לפימ"ש הנו"ב שם דהתוס' קאי דוקא באשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה וניהו דליכא רוב שתתעבר עוד מ"מ ליכא רוב שלא תתעבר והוי ספק השקול. אם כן בנ"ד איכא רובא דרוב נשים לתשעה ילדן דאם נאמר שהוא מן הנואף ע"כ בר שבעה הוא דבודאי אין אנו מחזיקין שזינתה מקודם כמבואר בפוסקים ביו"ד סי' א'. ובגוף דברי התוס' הארכתי בחדושי לבאר החילוק בין כאן לדף קי"ט ואכ"מ. באופן שלפענ"ד נראה שהולד כשר ואין האשה צריכה חליצה. אמנם לאשר כתב מעכ"ת כי כבר הורה בזה חכם אח' לאיסור טוב הדבר אשר ישאלו עוד את גדול אח' בזה ואם גם הוא יסכים להיתר אני אשא ואסבול עמו בהיתר האשה הנ"ל כי לדעתי העני' הדבר ברור להיתר:

עתה באתי על חידושי תורתו מה שהביא בשם גדול אח' שהקשה על מה דקיי"ל דביאת חייבי לאוין פוטרת צרתה והרי בש"ס מקשה אהא דאם בעלו קנו הא אפשר לקיים שתיהן בחליצה והיכא דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. ומשני הש"ס דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא ע"ש. אבל היכא דאיכא צרתה דאפשר לקיים שתיהן ע"י ביאת צרתה א"כ אין עשה דוחה ל"ת ואסורה מה"ת להתייבם והיכא דאסורה מה"ת לא נפטרה צרתה כמבואר ברמב"ם פ"ז ובב"ש סי' קע"ד. ולפענ"ד לק"מ דהנה הר"ן פ"ג דכתובות הקשה על הא דשרי כלאים בציצית משום דעשה דציצית דחי ל"ת דכלאים והרי אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר ותירץ דדוקא היכא דיכול לבטל את העשה בזה אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת משום דעשה דקיל דיכול לדחותה אינו דוחה ל"ת מה שאין כן בכלאים בציצית אף אם יעשה טלית של צמר מ"מ העשה הא איתי' גם בטלית של צמר ומש"ה דוחה ל"ת ומותר ללבוש גם טלית של פשתן ע"ש בדבריו הקדושים אשר הם קילורין לעינים. ולפ"ז הא דמקשה בש"ס יבמות דף כ' דיכול לקיים שניהם ע"י חליצה היינו דיכול לדחות עשה דיבום. שאם יחלוץ לה יהי' פטור מעשה דיבום. וע"ז הוצרך לשנויי דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא משא"כ אם נאמר דיכל לקיים שניהם ע"י ביאת צרתה זה אינו כלום דגם אם יבא על צרתה איכא עשה דיבום וליכא למידחי עשה דיבום ועשה דליכא למידחיי' שפיר דוחה ל"ת אף היכא דאפשר לקיים שניהם וכמ"ש הר"ן. ובזה ביארתי לנכון דברי התוס' בכתובות דף מ' שהקשו אהא דאמרינן אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל דא"כ אמאי איצטרך קרא דאין עשה דכיבוד דוחה שבת הא אם אמר האב לא בעינא ליתא לעשה כלל ותירצו דמ"מ מיד כשצוה אב הוי עשה לעשות מצוותו ודבריהם אינם מובנים כלל. ולפמ"ש י"ל דכוונתם דגבי אונס אם תאמר האשה לא בעינא ידחה העשה וכמו שאמרו בגמ' מי איתי' לעשה כלל ועשה דאפשר למידחי' אינו דוחה ל"ת. משא"כ גבי כיבוד אם יאמר האב לא בעינא דהיינו שאינו רוצה שיבשל לו איכא עדיין מצות עשה דכיבוד שלא יבשל לו ורק שהל"ת יבטל אבל העשה הוא בתוקפה ובכה"ג עשה דוחה ל"ת אף דאפשר לקיים שניהם ודוק. דברי ש"ב וידידו הדוש"ת באהבה:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה