מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קיד
ב"ה יום ה' כ"ד טבת תרמ"ס לפ"ק לבוב:
יצו ה' את הברכה לכבוד הרבנים הגדולים חריפים ובקיאים המפורסמים לתהלה חסידים ואנשי מעשה כש"ת מוה' צבי שיינהארין ומוה'
יעקב קאפיל ני' בד"ר בק' וויזניצא יע"א:
מכתב שאלתם הגיעני על אודות אשר בעירם התלקטו אנשים רקים ופוחזים קשר בוגדים שכל תכלית מגמתם לעקור ולהשכיח מאת אחב"י התורה והיראה. ולאשר יראו למו אולי אם יתגלה מחשבתם ומזימתם לא יעלה בידם לצודד נפשות. ולא תעשינה ידם תושי' כי כל איש ואיש אשר הריחו ביראת ה' והמכירים את קונם יברחו מהם ומהמונם ולכן יזמו והערימו לכזב בלשון רמי' לאמר כי כוונתם לשם שמים ליסד להם חברה קדושה. ובכן משכו בחבלי שוא ושפת שקר כמה אנשים הולכים לתומם בדרך הישר ויראי ד' באמרם דבמצוה קא עסקו ועשה ביניהם פנקס החבורה בכתב השיאו אותם בחלקת לשונם כי טוב ונכון הוא לפניהם שכל נשי החבורה ישבעו מבלי להפרד איש מאחיו. וכן עשו ותקעו כפם זה לזה ובאו על החתום בכתב באלה ושבועה אשר יחד יהיו תמים בקשר אמיץ בהחברה ולא יתפרדו אחד מחבירו. אפס אחרי כן כאשר ראו והתבוננו כי מחשבת מיסדי החבורה לרעה ורוח פריצים בקרבם לסוג אחור מאחרי ד' ופקודיו ולעזוב אורח הישר וכתיב התורה והמצוה נחמו וקראו עצרה וצעקו מרה על אשר נתערבו בחברת אנשי עול ונלכדו בשחיתות מחטיאי אדם כאלה. ורצונם ותשוקתם כי הב"ד יתירו להם התק"כ והשבועה אשר נשבעו להם. ומעכת"ה דרשו ממני כי אחוה להם דעתי העני' על פי דתה"ק בזה:
הנה מקור הדבר הוא ברמ"א סי' רכ"ח סעי' כ"א שכתב י"א ארבעה שנשבעו יחד מיקרי ע"ד רבים שכ"א נשבע לשלשה חביריו ועל דעתם. אמנם בסעיף ל' כתב המחבר צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליו אין להם תקנה עד שיחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם וכו'. מבואר שעכ"פ מועיל פתח להתרתם. וע"כ דאף שנשבעו כולם יחד לא מיקרי ע"ד רבים. והרמ"א שם הרגיש בזה וכתב שדין זה במחלוקת שנוי'. והט"ז שם בס"ק מ"א הביא בשם מהרי"ק שהקשה על זה ממ"ש הרמב"ן דאף דחרמי הקהל הם ע"ד המקום וע"ד הקהל וא"כ הוי כעד"ר ואעפ"כ מועיל התרה ואמאי לא הקשה הרמב"ן דכיון שנשבעו יחד הוי ע"ד רבים. וכתב המהרי"ק דאין ה"נ אלא שהרמב"ן עדיפא מיני' מקשה ע"ש בט"ז. ותם אנכי לא אדע ולא זכיתי להבין דבריהם דבגמ' כתובות דף ע"ה קאמר דטעמא דר"י דנדר שהודר ברבים אין לו התרה משום דכתיב ולא הכום בנ"י כי נשבעו להם נשיאי העדה ע"ש ומאי ראי' היא זו דלמא לעולם באחד שנשבע במעמד רבים יש לו התרה והתם בגבעונים שנשבעו כל הנשיאים זה מיקרי ע"ד רבים שלכ"ע אין לו התרה כדאמרי' בגיטין דף ל"ו. ועי' בתוס' ורא"ש גיטין דף מ"ו שהביא ראי' שעל דעת שנים מיקרי ע"ד רבים מהך דאמרי' בשבועות דף ל"ט דאמר להם משה לישראל אלא ע"ד המקום וע"ד הקהל ופי' רש"י דזה מיקרי ע"ד רבים. ומה ראי' היא זו. שאני התם כיון דנשבעו כל ישראל בלא"ה מיקרי עד"ר לדעת המהרי"ק:
ונראה דדוקא בעובדא דמהרי"ק שעשו הארבעה שותפות ביניהם וקבלו טובה זה מזה כמ"ש המהרי"ק שם להדיא ועי' בט"ז שם ס"ק ל"ו. והרי בגמ' אמרו כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת דמאחר שהבעל מפרנסה מסתמא נודרת על דעתו ועי' בנדרים דף ע"ד. ומעתה גם בנדון המהרי"ק שכל הארבעה קבלו טובה זה מזה כל אחד מהם נשבע על דעת שלשה חביריו. ומש"ה כתב המהרי"ק שזה מיקרי ע"ד רבים. משא"כ במעשה הגבעונים הגם שכל הנשיאים נשבעו מ"מ לא קבלו טובה זה מזה ולא נשבע שום אחד מהם ע"ד חבירו ושפיר איכא הפרה לשבועתייהו אי לאו דר"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה. וכן בשבועת קבלת התורה אע"ג שכל ישראל נשבעו מ"מ לא קבלו טובה זה מזה ולא מיקרי עד"ר ורק משום דאמר להו משה ע"ד המקום וע"ד הקהל ומש"ה הוכיחו התוס' והרא"ש דבכי ה"ג מיקרי ע"ד רבים:
ואם כן בנ"ד שמסתמא בשעת התק"כ והשבועה לא קבלו טובה זה מזה רק שהיו סבורים לעשות טובה לכללות העיר בזה נראה ברור שגם מהרי"ק מודה דזה לא מיקרי עד"ר וכמו שהוכחתי לעיל. וגם המעיין במהרי"ק שם יראה דלא ברירא לי' סברא זו רק שכתב חוששני דזה מיקרי ע"ד רבים. ועי' בש"ך סי' רכ"ח ס"ק פ"ז דבצבור לכ"ע מועיל התרה משום דהוי כאילו התנו:
עוד נראה לפענ"ד דבאמת בנ"ד איכא מצוה בהתרת הנדר ובכי ה"ג גם ע"ד רבים יש לו התרה אלא שהרמ"א שם כתב בשם הריב"ש שאם הרבים מוחין בפירוש אפילו לצורך מצוה אין מתירין לו. וזה דוקא בדבר מצוה אבל היכא שבאם לא יתירו איכא עבירה לכ"ע מתירין לו גם בעד"ר כן כתב מהר"ש הלוי בתשו' חי"ד סי' ג'. וטעמו של דבר נ"ל שהרי הב"י בסי' רכ"ח הקשה על הריב"ש ממ"ש הרמב"ם בטעם שאמרו חז"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וגם בגט מעושה שהוא משום דמסתמא לכל איש ישראל ניחא לי' לעשות מצוה. הרי דהיכא דאמדינן לדעתיה דניחא לי' אפי' אם עומד וצוח לא משגחינן בי'. וא"כ גם בעד"ר שמועיל התרה לדבר מצוה שכתבו הקדמונים הטעם משום דמחמת מצוה אמדינן לדעת הרבים שמסכימים בהיתר הנדר וא"כ גם בעומדים ומוחים יש להתיר ע"ש בב"י שלא תירץ כלום. וצריך לומר דהריב"ש ס"ל לחלק דדוקא במצוה שכופין עלי' סובר הרמב"ם דלא משגחינן במה שאומר אינו רוצה משא"כ במצות שאין כופין עלי' כמו במקרי דרדקי דלא אישתכח דדייק כותיה אף דאיכא בהא מצוה מ"מ ודאי פשיטא שאין כופין את שהאבות ליתן בניהם דוקא למקרי דרדקי זה. וכן לעשות שלום בין איש לאשתו וכדומה מצות רבות שאין כופין ע"ז בזה שפיר ס"ל להריב"ש שאף שמתירין לדבר מצוה מ"מ אם הרבים מוחין אין להתיר. ומעתה יפה כתב המהר"ש הלוי שאם יש עבירה בחם לו יתירו מאחר שבזה בודאי כופין שפיר מתירין אף אם הרבים מוחין:
ובזה נראה ליישב שיטת ר"ח ור"ת שסוברים דהא דנדר עד"ר יש לו התרה לדבר מצוה זהו דוקא במצוה שהרבים שייכי באותה מצוה כגון במקרי דרדקי דאיכא בגמר' דאנן סהדי דהרבים ניחא להו בהתרת הנדר משום לימוד בניהם אבל בנדר שאין אותן הרבים שייכי בו בהנדר ובהתרתו גם לדבר מצוה אין לו התרה. ותמהו כל הקדמונים מש"ס ערוך במכות דף ט"ז ע"ב דאמר התם דבאונס שגירש לא משכחת לה בטלו ולא בטלו דגם אם הדירה ע"ד רבים מ"מ יכול להפר משום דנדר עד"ר לדבר מצוה יש לו הפרה ע"ש הרי להדיא דאפילו אם אין הרבים שייכי כלל באותה מצוה אעפ"כ מועלת הפרה לדבר מצוה. ולפמ"ש י"ל דהנה הא דנדר עד"ר אין לו הפרה הטעם משום שמא אין הרבים מסכימים בהתרתו כמ"ש הקדמונים משא"כ לדבר מצוה דבהא אנן סהדי שהרבים יסכימו להתיר למען המצוה ומש"ה שפיר ס"ל לר"ח ור"ת שזהו דוקא במצוה דהרבים שייכי בגוה דאז ודאי מסכימים להתיר כדי שיוכלו לעשות המצוה אבל במצוה אחרת דלא שייכי בה איפשר שאותן הרבים אין מסכימים להתיר. משום הכי באונס שגירש דאיכא עבירת לאו דולא יוכל לשלחה וכבר כתבתי בשם מהר"ש הלוי שבזו גם אם הרבים מוחין וצווחין שלא להתיר לא משגחינן בהו שפיר מתירין גם לדעת הר"ח ור"ת. ודו"ק היטב:
גם מ"ש מעכת"ה לדון בזה משום נדרי שגגות יש לו מקום בהלכה. והנה אנכי לא אדע תוכן הדברים שמה אמנם אם אמת נכון הדבר כי תקנות החבורה המה נגד דת תוה"ק נראה ברור שיכולין ב"ד של שלשה להתיר לכל אחד ואחד דברי ידידו: