אור ברסלב

מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קיא

סימן קי

ב"ה יום ג' כ"ד טבת תרלמ"ד לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המופלג החריף המפורסם ערוגת הבשם כש"ת מו' שמואל

ני' דיין מצויין בעיר שאץ יע"א:

מכתב שאלתו הגיעני בדבר המקואות שנעשו בעירו אשר לא מצאו מעיין במקומו והמשיכו בסילונות ממקום רחוק ולא נודע אם המים הבאים דרך הצינורות המה מי מעין או מי מקוה והצינורות המה של עץ עד המקוה רק בקצה הצנור של עץ הסמוך למקוה תחבו צנור עגול של נחושת ופיו מחזיק כשפופרת הנוד וממנו נוזלים המים למקואות והמים הניגרים בעצמן אינם כשפופרת הנוד רק כחוט עב מלמעלה למטה. וע"פ הרוב אין מי המקוה מגיעים עד הצנור כי הוא ממעל למי המקוה. וגוף המקואות עשויין מן דפי עץ שהוחלקו במלקט ורהיטני מעשה אומן חרש אחד באחד יגשו שלא יזוב מן מימיהן כלום. ומחמת חשש כלים עשו נקב גדול בכל מקוה ותחבו בהנקבים ברזות של עץ כדי שלא יצאו המים ומעכ"ת פקפק על הכשר המקואות ודרש ממני להודעו דעתי העני' בזה:

הנה הא שמבוחר בכמה דוכתין שמותר להמשיך מים למקוה דרך צנור זהו דוקא בצנור של עץ או חרס דפשוטיהן טהורים וכיון דיש נקב לצנור משני הצדדין ואינו ראוי לקבלה דינו כפשוטי כלי עץ וחרס ואין עליו תורת כלי ומש"ה מותר להמשיך על ידו מים למקוה ואין על המים דין שאובין כיון שאין תורת כלי על הצנור. גם מיקרי הוייתו ע"י טהרה מאחר שהצנור אינו מקבל טומאה כמ"ש. אבל בצנור של מתכות כיון דפשוטי כלי מתכות טמא א"כ גם צנור של מתכות טמא. וא"כ ניהו שאין כאן חשש שאובין דלא גרע מצנור של עץ שיש לו ד' שפיות דודאי מקבל טומאה ואעפ"כ אם זקפה על צדא אין על המים תורת שאובין לפי שאינה עומדת דרך קבלתה כמו שמבואר בש"ע סעיף ל"ה וא"כ גם בצנור של מתכות אף שמקבל טומאה לא מיקרי המים העוברים עליו שאובין. מ"מ יש חשש מחמת הוייתו ע"י טומאה כיון שהמים עוברין דרך גור המקבל טומאה. ואף שמבואר בש"ע סעיף מ"ח שאם הסלון מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע. זהו דוקא אם תחילת עשיית הסילון היה כדי לחברו בקרקע כמבואר בתשו' הרא"ש שהביא הב"י שם וכן כתוב בדגול מרבבה שם בגליון הש"ע. וכאן בנדון שלפנינו לא ידענו אם הי' עיקר עשיית הצנור של נחושת כדי לחברו בקרקע. הן אמת שמדברי תשו' הרשב"א שהביא הב"י ומתשובות המיוחסות סי' רכ"ז שכתבו בסתם שאם הסילון מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ומיקרי הוייתו ע"י טהרה משמע שלא כדברי הרא"ש א"א דבכל גוונא טהור מאחר שחיברו לקרקע אף אם לא עשה מתחילתו לשם כך:

ולכאורה יש מקום ענ"ד לומר דהרא"ש והרשב"א לטעמייהו אלו כי הנה הרא"ש כתב שפסול דהוייתו ע"י טומאה הוא דוא בממשיך מי גשמים למקוה דרך דבר המקבל טומאה אבל ממשיך מן מקוה או מן מעין למקוה אחר כשר אף אם המים עוברין דרך דבר המקבל טומאה משום דנטהר ע"י השקה שמתחבר למקוה כשר. והביא ראיה ממתני' דמטהרין א המקואות וכו' כיצד הוא עושה מביא סילון של חרס או של אבר וכו' דמוכח מזה שאע"פ שעוברין המים דרך סילוק של אבר המקבל טומאה מותר כיון דיש השקה למקוה כשר. על הרשב"א חלק ע"ז וסובר שאין חילוק בין אם ממשיך מי גשמים או מי מקוה בכל גוונא בעינן שתהא הוייתו ע"י טהרה והך מתני' דמטהרין המקואות שמביא סילון של אבר מול לה הרשב"א במחבר הסילון בקרקע ועי' בב"י. ומעתה שיטת הרשב"א וסיעתו הדבר מוכרח שאף אם לא נעשה הסילון מתחילתו לשמש עם הקרקע אפ"ה מותר כדתנן במתניתין יביא סילון של אבר אע"פ שלא ידענו אם נעשה מתחילתו גם כך כיון שמחברו עכשיו בקרקע מותר דהרי לשיטת האב"א עיקר ההיתר מחמת שמחברו לקרקע. אבל הרא"ש לשיטתו דס"ל דבעינן שיהא נעשה מתחילתו לשמש עם הקרקע א"כ אי אפשר לומר שטעם ההיתר במתני' דמטהרין המקואו' משום דהסילון מחובר לקרקע שזה אינו מועיל לדעת הרא"ש ושיטתו מאחר שלא נעשה מתחילתו לשם כך ומש"ה הוכרח הרא"ש לומר שטעם ההיתר במתני' דמטהרין משום דמחובר למקוה כשר:

וע"פ ד"א מיושב היטב קושית הדגול מרבבה על הש"ע שהשמיט הא דבעינן שיהי' עשוי הסילון מתחילה לשמש עם הקרקע. ולפמ"ש נכון מאד דהרי דעת המחבר בסעי' מ"ט כדעת הרשב"א דבכל ענין בעינן הוייתו ע"י טהרה אפילו בממשיך מי מקוה. וכן כתב הב"ח שם דהמחבר פסק כהרשב"א. וא"כ ע"כ צריך להעמיד מתני' דמטהרין במחבר הסילון בקרקע כמ"ש וכ"כ הט"ז ס"ק ט' וא"כ מוכח להדיא דאף אם לא נעשה מתחילתו לשם קרקע מותר דהא במתני' מביא סילון בעלמא ומחברו לקרקע. ולכן השמיט המחבר מ"ש הרא"ש שיהי' נעשה מתחילתו לשם קרקע דלשיטת המחבר א"א לומר כן ודו"ק:

ומעתה בנ"ד ממנ"פ כשר לדברי הכל כיון דבאים המים דרך המשכה ממקום אחר א"כ לשיטת הרא"ש לא בעינן כלל בזה הוייתו ע"י טהרה. וגם לשיטת הרשב"א דלא מחלק בהכי מ"מ כשר כיון שחיברו לקרקע. ואף שלא נעשה מתחילתו לשם קרקע הרי לשיטת הרשב"א דסובר דאף בבאין דרך המשכה בעינן הוייתו ע"י טהרה א"כ ע"כ מוקים מתניתין דמטהרין דמותר משום דמחברו לקרקע אף שלא נעשה מתחילה לשם קרקע. ולשיטת הרא"ש דבעינן שיהא נעשה מתחילתו לשם קרקע ע"כ הטעם דמתני' דמטהרין מקואות משום שבאין המים דרך המשכה ג"כ כשר בנדון דילן כיון שהמים באים דרך המשכה וזה נכון מאוד בעזה"י:

וגם לפי מ"ש הגאון בעל נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קל"ז לחלק בין היכא שמונחים ע"ג קרקע שבזה דוקא בעינן שיהי' נעשה מתחילתו לקרקע אבל במחובר לקרקע או טמונים בקרקע אפי' אם לא נעשה מתחילתו לשם קרקע מותר נמי מותר בנ"ד כיון שמחובר לקרקע:

ודע שהגאון הנו"ב שם כתב דברים אשר לא זכיתי להבינם שתמה על תשו' הרא"ש כלל ל"א סי' ז' שסותר דברי עצמו שמתחילה כ' שהסילונות טהורים משום שנתחברו לקרקע כדתנן פי"א דכלים כלי מתכות וכו' טמא חוץ מן הדלת והנגר וכו' מפני שנעשו לקרקע ואפילו אם אינם מחוברים לקרקע טהורים כיון שלא נעשו אלא לשמש הקרקע. ואח"כ באותה תשובה כתב הרא"ש שהגדולים החמירו לפסול מקוה שהמים באים לתוכה ע"י סילונות של מתכת איפשר שאם הסילונות מונחות ע"ג קרקע ולא נתחברו בבנין עם הקרקע וכו' ומקבלין טומאה אבל אם נתחברו בבנין עם הקרקע או שטמונים כולם בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע וטהורין. ותמה ע"ז הנו"ב שם שהרי בתחילת דבריו כתב הרא"ש בעצמו שאפילו אם אינם מחוברין לקרקע טהורין ומתוך כך נדחק שם ליישב דברי הרא"ש. ואחרי המחילה אלף פעמים מכבוד קדושת תורתו שגה בהבנת דברי הרא"ש שהוא ז"ל היה סבור שמ"ש הרא"ש בתחילת דבריו ואפי' אם אינם מחוברים לקרקע טהורים דהיינו שהסילונות לא נתחברו לקרקע רק מונחים ע"ג קרקע טהור ומתוך כך הקשה מה שהקשה. אבל באמת כוונת הרא"ש בתחילת דבריו דהדלת והנגר וכו' טהורים מפני שנעשו לקרקע ואפי' אם אינם מחוברים לקרקע היינו שעדיין לא נקבעו בקרקע טהורים. וזהו שסיים הרא"ש כיון שלא נעשו אלא לשמש הקרקע והיינו כיון שנעשו מתחילתן לשמש את הקרקע טהורים תיכף אפילו קודם שנקבעו בקרקע והם תלושים. אמנם מדין זה אם צריך שיקבעו בקרקע או שיהו מונחים ע"ג קרקע מזה לא מיירי הרא"ש כלל עד לבסוף שמביא בשם הגדולים לחלק בזה. ותדע שכן גם הרמב"ם בפ"ט מכלים הל' א' כשהביא משנה זו סיים דאינם מקבלים טומאה אף קודם שנקבעו וזה עצמו מ"ש הרא"ש ואפילו אם אינם מחוברים לקרקע טהורים דהיינו שלא נקבעו עדיין. וכ"כ התוי"וט פי"א דכלים שם. וזה ברור ואמת בכוונת הרא"ש בס"ד:

גם מה שהקשה הנו"ב שם מהא דתנן של בהמה ועשאו לדלת אע"פ שקבעו במסמרים טמא שכל הכלים כו' ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה דמשמע דלא מהני מה שחיברו לקרקע כיון שלא נעשה מתחילתו לקרקע. לפענ"ד לא ק"מ דודאי אם נשתמשו בו בתלוש לדבר אחר כמו בזוג של בהמה אינו מועיל מה שחיברו לקרקע. דהא הטעם דמחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה משום דילמא אתי לאמלוכי ממחשבתו השני' ויחזור למחשבתו הראשונה שהי' עומד מתחילתו וס"ל לתנא דמה שקבעו בדלת במסמרים לא הוי רק מחשבה בעלמא כיון שעדיין יכול לחזור וללקחו מהדלת ולהחזירו לבהמה כמו שהי' בראשונה. וכן כתבו בתוס' שבת דף נ"ח ד"ה אע"פ. ומש"ה תנן בפ"כ מכלים מ"ד עשאה אבוס לבהמה אע"פ שקבעה בכותל טמאה דמאחר שכבר נשתמשו בו לשם אבוס לא בטלה מחשבתו הראשונה במה שנקבע בכותל משום שעדיין יכול לחזור לכמו שהיתה לעשותה אבוס בתלוש. משא"כ בדבר שלא נשתמשו בו בתלוש לשום דבר אף שכבר ירד לו תורת טומאה מפני שראוי לתשמיש מ"מ אחר שקבעו בקרקע טהור. כיון שלא היה עומד מקודם לשום תשמיש מיוחד אין לחוש שמא יקח אותו מן הקרקע לתשמיש אחר ולהכי שפיר יש לומר דבטל לגבי קרקע:

עוד יש מקום להתיר בנ"ד לענ"ד. ע"פ מ"ש הרא"ש בסוף פ"ק דסוכה בהא דמחצלת שאם עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם עשאה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה וכתב ה"ר ישעי' דאלו המחצלאות שמוכרין התגרין וכו' לאו בתר עשייתן אזלינן שהאומן אינו עושה אותן אלא למוכרן לכל מי שצריך להם כל אחד ואחד לפי צורכו וא"כ אין לילך אלא אחר קנייתם וכו' וא"כ אדם יכול ליקח מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה אע"ג דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון שקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה ע"ש. וא"כ בנ"ד י"ל דמסתמא בשעת עשיית המקוה כשנצרכו לצורך תיקונה צנור של נחושת הלכו לבית האומן או לחנות לקנות הצנור וא"כ אנו הולכין אחר מחשבת הקונה כיון שעומד למכירה למכור לכל אחד ואחד לפי צורכו. ומאחר שהקונה קנה את הצנור לצורך המקוה ואנן אזלינן בתר מחשבת הקונה חשיב כנעשה מתחלה לקרקע ואף לדברי הנו"ב לשיטת הרא"ש נמי כשר וזה ברור מאד. ואע"פ שהרא"ש שם חולק על ה"ר ישעי' וקיימ"ל כהרא"ש כמבואר באו"ח סי' תרכ"ט סעיף ו' היינו משום מראית העין כמבואר שם כיון שדרך לעשותן לשכיבה אתו כולי עלמא לסכוכי בהו אף אם קנאן לשכיבה. אבל עכ"פ כיון שמדינא טהור מיקרי הוייתו ע"י טהרה עכ"פ לפי ענ"ד הדבר פשוט שאין בנ"ד שום חשש מחמת הצנור של נחושת הקבוע סמוך להמקוה:

ועתה אבוא נא על סדר ספקותיו בדבר הברזות של עץ שעשו לסתום נקב המקוה. כבר נודע כי רבינו הגדול בעל נו"ב מהד"ת בסי' קמ"ב שדא בי' נרגא כי מאחר אשר בשעה שעושין הנקב דעתו לסותמו בברזא נקב כזה אינו מבטלו מתורת כלי. ואין זה דומה לקבעו ולבסוף חקקו דשם אף שדעתו לחקוק את העץ ולעשותו כלי בשביל זה לא ירדה תורת טומאה להעץ ולא נעשה כלי רק אחר שנחקק ואז הוא כבר קבוע בארץ ובטל לגבי קרקע מה שאין כן בתבת המקוה מיד שנגמרה התבה מקבלת טומאה וע"י הנקב אנו רוצין לבטלה מתורת כלי. א"כ י"ל דכיון שבשעה שעושה את הנקב דעתו לסותמו בברזא לא נפקע תורת טומאה בזה. והביא ראי' לדבריו מהל' נט"י סי' קנ"ט ס"ז בהג"ה. והנה זו הראיה דחו כל האחרונים והדין עמהם. אמנם בגוף הדין מצאתי להגאון בעל חתם סופר חיו"ד סי' קצ"ב שהביא בשם הגאון בעל בית אפרים שחולק על הנו"ב ובעל ח"ס הסכים אתו בלי שום ראיה. וידעתי את מעוט ערכי כי איני כדאי להכריע ביניהם אמנם כן לאשר שפשט מאוד המנהג לסתום את נקב המקוה בברזא של עץ יצאתי מגדרי ליישב מנהגן של ישראל:

ולפי ענ"ד נראה להביא ראיה ברורה שלא כדברי הנו"ב מאותה ששנינו בכלים פי"ח מ"ה מטה שהיתה טמאה מדרס נטלה קצרה ושתי כרעים טמאה ארוכה ושתי כרעים טהורה רבי נחמי' מטמא. והתם מיירי כשכל המטה קיימת רק שנתפרקה וסופו לחזור ולחברה אבל אם נאבד או נגנב חצי' אפילו אם נשתייר ארוכה ושתי כרעים טהורה כמבואר במשנה שם סוף פי"ח וע"ש בר"ש ובתיו"ט. ובסוף פי"ח שם תנן מטה מטמאה חבילה וכו' דברי ר"א וחכ"א מיטמאות אברים ומטהרת אברים. ובש"ס דסוכה דף ט"ז מפרש בגמ' דברי חכמים בארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים למאי חזיא למיסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומישדי אשלי ע"ש. והנה לכאורה דברי חכמים אתיין כר"נ דס"ל בין בארוכה ושתי כרעים בין בקצרה ושתי כרעים טמא דלרבנן דפליגי אר"נ ס"ל דאין טמא רק אם נשתייר ארוכה ושתי כרעים. והרמב"ם סוף פכ"ו מכלים פסק כרבנן דר"נ וכחכמים דפליגי על ר"א וכבר השיגו הראב"ד בזה. אמנם הכסף משה שם כתב לתרץ דלא שייכי הני פלוגתות אהדדי כלל. דבמשנה הי' נחלקו ר"נ ורבנן במטה שקבלה כבר טומאת מדרס בעודנה שלימה קודם שנתפרקה וכדתנן להדיא במתניתין מטה שרתה טמאה מדרס דאלמא שכבר קבלה טומאה. ואחר שנתנרקה פליגו בה ר"נ ורבנן דרבנן סברי דדוקא בנשתייר ארוכה ושתי כרעים שעדיין צורת המטה עומדת כמ"ש הרמב"ם פכ"ו מכלים הל' ו' בזה דוקא טמא הואיל וסופו לחזור לחברה אבל בנשתיירה קצרה דבטלה צורת המטה בזה לא מטמאינן מפני שיכול לחזור ולחברה דמאחר שכבר בטלה צורת המטה אף אם יחברנה אח"כ פנים חדשות באו לכאן כיון שכבר נתבטל צורתה. ור"נ פליג ומטמא בכל ענין אף בקצרה ושתי כרעים הואיל וסופו לחזור ולחברה. וכאן א"א לטמא מטעם דחזיא למיסמכינהו אגודא כדאמרינן בסכה. דהא לא שייך רק אם אנו דנין שיקבל טומאה עכשיו אור שנתפרקה בזה יש סברא לומר דחזיא גם אחר שנתפרקה למדרס שראוי לסומכן לכותל ולישן עליהן. משא"כ אם אנחנו דנין על טומאה שקבלה כבר בהיותה שלימה א"כ אחר שנפרקה אף שראויה לשכב עלי' אם יסמכנה לכותל אבל בזה יי' פנים חדשות שהמטה שהיתה בעת קבלת טומאה כבר נתרקה ומש"ה איצטרכינן לטעם הואיל וסופו לחזור ולחברה ענין טומאתה הראשונה. ולרבנן דפליגי אר"נ בעינן ג"כ שיהא צורת המטה עומדת דהיינו שנשתייר הארוכה. אמנם פלוגתא דר"א וחכמים סוף פי"ח דכלים הוא לענין קבלת טומאה לאחר שנתפרקה שבזה א"א לטמא אותה מטעם שסוו לחזור ולחברה דזה לא מהני רק לענין שלא יתבטל ממנו שמה הראשון אבל לא לענין שתקבל עכשיו טומאה שאין שם דבר מקבל טומאה על שם סופו. ומש"ה פריך בגמ' סוה למאי חזיא דעל מתניתין דפלוגתת ר"נ וחכמים לא הי' יכול להקשות למאי חזיא דאף שאינה ראויה לכלום טמאה משום דסופו לחזור ולחברה ולא פרחה טומאתה. משא"כ פלוגתת ר"א ורבנן דלא תנן בה מטה שהיתה טמאה מדת רק מיטמאה אברים דמשמע לענין קבלת טומאה לאחר שנתפרקה שבזה לא מועיל מה שסופו לחזור ולחברה פריך בגמ' שפיר למאי חזיא עכשיו לענין שתקבל טומאה ו"ז משני דחזיא למיסמכינהו אגודא. זהו תורף דברי הכ"מ אלא שהארכתי הרבה לבאר דבריו הקדושים לפרש דברי הגמ' לדעתו:

ובזה אין אנו צריכים למ"ש התוס' בסוכה דף ט"ו ע"ב ד"ה בארוה דסוגיא דשמעתין אתיא כר' נחמי' שזהו דוחק לאוקמי מתני' כיחידאה דלא קיימ"ל כוותי'. ועוד קשה דהא גם כרבנן ה"מ לאוקמי ובסיכך בארוכה ושתי כרעים ולמה לי' להש"ס לאוקמי מתניתין בקצרה וכר"נ. אמנם לפי מ"ש הדבר נכון מאוד דהרי התם בסוכה בעי לאתויי ממתני' סייעתא לר"א בר טביומי דסיככה בבלאי כלים פסולה אע"ג דעכשיו אין מקבלין טומאה פסול לסכך משום דקיבל טומאה מכבר ומש"ה פסול לסכך באריכות המטה משום שירדה על המטה תורת טומאה כשהיתה שלימה. ואהא דחי בגמרא דלעולם סיככה בבלאי כלים כשרה ומש"ה פסול לסכך בארוכות מחמת דמקבלי טומאה השתא. ומיירי בארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים ומתניתין אתיא כחכמים דאמרי מטה מיטמאת אברים דכיון דמתני' פסלה לארוכות המטה לסכך משום דמקבלי טומאה עכשיו אם כן אין זה ענין כלל לפלוגתת ת"ק ור' נחמי' דהם פליגי לענין הטומאה שקבלה המטה בהיותה מחוברת ובזה ס"ל לת"ק דוקא בארוכה ושתי כרעים טמא משום דבעינן צורת המטה עומדת כיון דעיקר טומאתה משום שסופו לחזור ולחברה. משא"כ לענין שתקבל טומאה אחר שנתפרקה דבזה אינו מועיל מה שסופו לחזור ולחברה. ורק דבעינן שתהי' גם עכשיו ראוי קצת לתשמיש' ומש"ה טמא בין בארוכה בין בקצרה משים דחזיא למיסמכינהו אגודא כדאמרי' בסוכה שם ואתיא מתני' כחכמים דר"א דקיי"ל כוותייהו דמטה מטמאות אברים וזה ברור כשמש. ועי' בש"ס שבת דף נ"ח ע"ב שם מבואר להדיא ברש"י ובתוס' ד"ה אלא אמר רבא דטעמא שהדיוט יכול להחזירה אינו מועיל כי אם לענין הטומאה שקבלה כבר בהיותה שלימה ולא לענין שתקבל טומאה עכשיו לאחר שנתפרקה ורק לענין שתקבל טומאה מכאן ולהבא אמרינן התם טעמא דראוי להקישו ע"ש בתוס' ובמהרש"ל:

ומעתה מבואר הדבר שאם עשה ברזא של עץ לסתום הנקב אף שבשעת עשיית הנקב היה דעתו לסותמו בברזא והדיוט יכול להחזירה זה אינו מועיל רק לענין אם קבלה התבה טומאה בהיותה מחוברת עם הברזא בזה יש לומר אף אם נטל הברזא אח"כ לא פרחה טומאתה דמעיקרא כיון שעדיין צורת התבה עומדת וכדאמרינן במטה שהיתה טמאה מדרס ונתפרקה וכן בזוג אע"פ שניטל הענבל טמא לדעת התוס' בשבת שם הואיל והדיוט יכול להחזירה אבל אם אנו דנין לענין שתקבל טומאה עכשיו לאחר שנתפרקה בזה אינו מועיל אף שסופו לחזור ולחברו. ולכך פריך בש"ס סוכה למאי חזיא. וכן בשבת שם איצטריך דוקא לטעמא הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס משום דלענין קבלת טומאה עכשיו אחר שנתפרק לא מהני מה שסופו לחזור ולחברו ובעינן שיהא ראוי גם עתה למלאכה כמבואר להדיא בש"ס שבת דף נ"ט ובתוס' שם. ומה שחידש הנו"ב דכיון שבשעת עשיית הנקב דעתו לסותמו בברזא נקב כזה אינו מבטל לה מתורת כלי הרי גם במטה שנתפרקה וכן בניטל הענבל ג"כ דעתו לחזור ולחברם ועומד להיות מחובר ביחד מאחר שהוא של אדם אחד ואפ"ה אינו מועיל לענין שתקבל טומאה עכשיו אחר שנתפרקה. וא"כ לאחר שנטל הברזא שוב אין על התיבה תורת כלי לענין שתקבל עכשיו טומאה ורק לאחר שסתמה בברזא אז הוי' כלי וא"כ כיון שסותם המקוה לאחר שנתחברה התיבה בקרקע הוי קבעו ולבסוף חקקו:

מכל הלין מילין מעליותא דכתיבנא בעזה"י נראה לפענ"ד שאם קשה הדבר לחמם חת המקוה כי אם אחרי שיסתם המקוה בברזא של עץ כשר הדבר לעשות כן ובפרט בדור פרוץ בעוה"ר. וגם הנו"ב בעצמו באמצע התשובה שם נראה דלא ברירא ליה סברתו מה שחידש בענין הברזא. וכבר הוכחתי בעז"ה בראיות ברורות דלא כוותיה רק באופן אשר בשעת הטבילה יסירו הברזא ויהיו מי המקוה מחוברין למים שתחת הקאסטען משום דאם לא כן כבר נעשו כל מי המקוה שאובין בהיותה סתומה בברזא ולענין כולו שאוב דפסול מה"ת לא מהני קבעו ולבסוף חקקו כמו שהאריכו האחרונים ולכן בעי' דוקא אשר בעת הטבילה יסירו הברזא ולא יהא תורת כלי עליו וכמו שהארכתי וגם מה שהי' עליו שם שאובין יתחבר עתה למי המקוה ויכשרו השאובין עם חבורן למקוה כשר. כן נראה לפענ"ד בעז"ה:

ומה שנסתפק מע"כ אם מי המקוה הנמשכין דרך הצנורות דין מעין עליהם או לא כי לא יכול לו לידע אם הם הנמשכים מן מעין או מן מים הנקוים. הדבר פשוט שאין עליהם רק תורת מקוה שמלבד שהוא ספק תורה דמי מקוה פסולין בזוחלין מה"ת לדעת כל הפוסקים כמ"ש בדרכי משה ודלא כהב"י. וגם איכא חזקת טומאה. אלא שגם אילו ידענו בבירור שמי המקוה נמשכים מן מעין מ"מ כיון שמה שנמשך המים להמקוה דרך הצנור למעלה מן המקוה פשיטא דלא חשיב בזה חיבור דקיימ"ל דניצוק אינו חיבור כמו שכתב הריב"ש בתשובה סי' רצ"ב. ועי' בתוס' גיטין דף ט"ז ד"ה הניצוק. ואם כן כיון שזה הקילוח אינו חיבור בין המקוה למים הנמשכים וגם הנקב למטה נסתם בברזא וא"כ הוי כנפסק מן המעין ודינו כמקוה כמו שכתב הש"ך ס"ק ל' ואינו מטהר רק באשבורן:

גם מה דמספקא לי' לכ"ת אם מיקרי זוחלין מה שהצנור יורד לתוכו מלמעלה למטה. הדבר פשוט דזה לא מיקרי זוחלין ולרוב הטרדה קצרתי. דברי ידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה