מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן עו
ב"ה יום ג' י"ט אייר תרצ"ט לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום לכבוד הרבנים המופלגים הנגידים יראים ושלמים ישרים ותמימי' ראשי ואצילי העדה בעיר סניטין יע"א. ולכבוד הרב המאוה"ג החריף המפו' מוה' חיים
גירערנטאד נ"י:
טרם כל אבקש סליחתם על אשר אחרתי עד כה מלהשיבם כי לאשר ידעתי מאז אשר מחלוקת רבה בעירכם. ואנכי בורח מאוד מזה לכן מנעתי פרי עטי עד אשר הגיעני מכתב מראשי העיר מהרתי בא היום לשום עיני ולבי על שאלתם. בדבר המקוה שהיא מחוברת לבאר בלתי כוזב ולפעמים נפסק החיבור ומתחילת עשייתה לא היתה זוחלת וגם עתה אינה זוחלת רק כאשר בחנו אותה מצאו שנתוסף עלי' מים מתחת הארגז כי נפתח בתוך המקוה מקור מים והמים נובעים ובאים אל המקוה. וכאשר בדקו שמה את המקוה אם היא זוחלת נסתפקו בדבר אם זה נקרא מעט מעט המבואר בש"ע סעי' נ"א מאחר שהזחילה ניכרת ואינה ניכרת היטב:
הנה אם הי' על המקוה הזאת חשש זחילה אינו מועיל מה שמחוברת אל הבאר מאחר שלפעמים נפסק החיבור ואז אין עלי' רק דין מקוה שאינו מטהר כ"א באשבורן. מיהו אח"כ כשחוזר ונתחבר להמעין חזר לדין מעין כמבואר בש"ע סי' י'. ואין זה ענין כלל לדברי הש"ך שם ס"ק ל'. דהתם מיירי בעוד שהמקוה נפסק מהמעין שדעת המהרי"ק שאע"פ שנפסק מ"מ כיון שהבריכה היתה ריקנית ונתמלאה ממי המעין לכן אע"פ שעכשיו נפסק מהמעין מ"מ מטהר בזוחלין. וע"ז חולק הש"ך שם וסובר שמאחר שנפסק מהמעין דין מקוה עליו. אבל אם אח"כ חזר ונתחבר להמעין מזה לא מיירי הש"ך כלל. ומבואר להדיא בש"ע שם דבכי ה"ג חזרה לדין מעין.
אמנם מה שיש לעורר בזה הוא עפמ"ש הרמב"ם פ"ט ממקואות הל' ט' היו מימיו נמשכין לתוך בריכה שהיא מלאה כצ"ל. ועי' בב"י סי' ר"א דף קפ"ג ד' ברלין] מים ונקוין שם הרי אותה הבריכה כמקוה הי' יוצא וכו' וכתב הכ"מ ובב"י שם שהרמב"ם מפרש דהא דקתני מתניתין והפסיקו היינו לומר שמי המעין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאין לחוץ ולפיכך הרי הוא כמקוה שכיון שאין מי המעין נמשכין ויוצאין מן הבריכה אע"פ שעדיין קילוח מי המעין יורדין לתוכה אינם מעלים את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה. עכ"ל. וא"כ גם בנ"ד אף בעוד שהמעין מחובר להמקוה כיון שמי המעין אינם נמשכין לחוץ פסק ממנו דין מעין ואינו מטהר בזוחלין. וקשה טובא על זה שפסק המחבר בסעיף י' מעין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוין ועומדין יש לה דין מעין והרי לדעת הרמב"ם הנ"ל אין ע"ז רק דין מקוה כיון שאין המים נמשכין ויוצאין חוץ מהבריכה. וכבר נודע שאין דרכו של המחבר להשמיט לגמרי דעת הרמב"ם ומכ"ש להקל בשל תורה נגד דעתו. וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם בפ"ה מ"א. ואפשר שגם דברי הר"ש פ"א דמקואות משנה ז' ופ"ה מ"ג במ"ש לבאר דברי התוספתא דריבה עליו והרחיבו דהיינו שעשה בריכה לפניו ונתמלאה מים דבכה"ג אינו מטהר בזוחלין וכ"כ בברטנורא פ"ה שם לחד פירושא. ואפשר שגם הם אזלו בשיטת הרמב"ם הנז' שאם המשיך המעין לבריכה ואינו יוצא חוץ מהבריכה א"מ בזוחלין ואין חלוק בזה אם הבריכה נתמלאה ממי גשמים או ממי מעין כמ"ש הב"י שם. ועי' בתשובת מעיל צדקה סי' ל"ט שכתב שכן גם דעת התוס' ביומא דף ל"א ע"ש. וא"כ בנ"ד גם בשעה שהמקוה מחובר להבאר ג"כ אינו מטהד בזחילה. ועוד שהרי הש"ך בס"ק ל"ב הקשה על מ"ש הרמ"א שאף שמעין מטהר את השאובין מ"מ אינו מטהר רק באשבורן דלא עדיף מנהרות שרבו נוטפין על הזוחלין והקשה ע"ז הש"ך שהרי בסעי' י' מבואר שאם חזר והמשיך קילוח המעין לתוכה מטהר בזחילה ותירץ הש"ך דהתם מיירי בשלא רבו הנוטפין ע"ש. וא"כ לפ"ד הש"ך בס"ק ל' וס"ק ק"ח שגם אם נתמלאה הבריכה מן מי מעין מ"מ אם נפסק מהמעין דין מקוה עליו. א"כ בנ"ד בשעה שנפסק המקוה מן הבאר יש על המים הנשארים שם דין נוטפין וא"כ גם לאחר שנתחבר אח"כ עם המעין מ"מ אם מי המקוה שהיו שם קודם שנתחבר למעין מרובים על מי המעין שנתוספו אח"כ דינן כדין נוטפין שרבו על הזוחלין שא"מ בזחילה כמ"ש הרמ"א בסעי' י"א והש"ך ס"ק ל"ב. באופן שאם הי' בנ"ד בהמקוה חשש זחילה אינו מועיל מה שנתחבר להמעין אחר שהופסק פ"א ומטעמים שכתבתי. אמנם לא ידעתי שום מקום לחוש שמא המקוה זוחלת ואין אני רואה מקום הספק בזה:
דברי ידידם: