מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן סט
ב"ה יום ה' ער"ח סיון תרל"ב לפ"ק לבוב:
הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ש"ב ידיד נפשי ולבי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים ביראתו ובענות צדקתו אשרי יולדתו והורתו כש"ת מוה' ארי' ליבש נ"י. האבד"ק אוהנוב יע"א:
תמול נמסר לידי דברי שאלתו עם חדושי תורתו. והנה ראיתי כי צלל במים אדירים לטהר אשה לבעלה וביקש ממני לחוות גם דעתי העני'. ולמען גודל המצוה לקחתי מועד לעיין בזה וד' הטוב יהי עמדי. בעזרי וסעדי. להורות הלכה ברורה. כדת של תורה. בדבר אשה שהפילה ואח"ז נטהרה לבעלה והיתה טהורה ערך עשרה שבועות והיתה סבורה שהיא מעוברת ואח"ז ראתה נדה ולא הפילה שום דבר. ואחר שנטהרה וספרה וטבלה אמרה לבעלה בבוקר אחר התשמיש שמצאה על עד שלו מראה שנצרך לשאול שאלה ע"ז להמו"צ ובדקה עצמה ומצאה ג"כ מראה טמא ולא הי' לה עוד לשאול להמו"צ. ואח"ז ספרה וטבלה ומצאה ג"כ על עד שלו מראה אדום ועל עד שלה לא נמצא כלום וספרה וטבלה. וגם בפעם השלישי מצאה על עד שלו מראה אדום. וחושש הבעל שמא היא רואה מחמת תשמיש. ובכל משך הזמן ההוא לא הי' להאשה וסת קבוע ועכשיו קבעה לה וסת. גם אומר הבעל שזה זמן רב יש לו כאב בעת ההשתנה וראה שני פעמים דם במי רגליו וכעת אינו רואה עוד דם והכאב עדיין לא חלף. וקביעות הוסת של האשה הוא עתה באופן שלא תראה לעולם קודם שלשה שבועות. ואחרי ג' שבועות נמשך ראייתה פעמים שבוע אחד ולפעמים שני שבועות:
והנה מעכת"ה פתח בהיתרא תחלה ונתעורר על מ"ש הש"ך בסי' קפ"ז ס"ק ד' שאם נמצא דם על עד שלו אפילו מצא זמן מופלג אחר התשמיש מיקרי רואה מ"ת דבע"כ בשעת תשמיש הי' הדם. והקשה שמדברי הסמ"ג שהביא הב"י שם וכן מדברי המרדכי ריש שבועות לא משמע הכי שכתבו ואם נמצא דם על עד שלו כשפירש ממנה ומשמע דגם בעד שלו בעינן דוקא שמצא דם מיד ואם נתאחר הבדיקה לא מיקרי' רואה מ"ת. ובאמת שהסברא נותנת כדברי הש"ך שבעד שלו אפילו שהה זמן רב קודם הבדיקה הוי רואה מ"ת כיון דע"כ הי' הדם בשעת תשמיש ומעכ"ת פלפל בזה בחכמה. ולפי ענ"ד נראה ליישב בפשיטות שאין כאן מחלוקת כלל והוא ע"פ המבואר בסי' ק"צ שאם בדקה בעד הבדוק לה והניחתו בקופסא ומצאה עליו דם טמאה נדה אפילו בכ"ש אבל אם הניחתו תחת הכר והכסת בזה יש חלוק בין משוך לעגול דבמשוך טמאה אפי' בכ"ש ובעגול דוקא בכגריס ועוד. ונראה לפענ"ד שהחילוק שבין משוך לעגול הוא דוקא בנמצא על עד שלה דבמשוך אמרינן שבודאי בשעת בדיקתה באו"מ בא הדם ומש"ה טמאה אפי' בכ"ש משא"כ בעגול. אבל בנמצא על עד שלו דם אחר שהניחו תחת הכר בזה אין חילוק בין משוך לעגול כיון דסוף סוף לא בא הדם ע"י בדיקה כי אם ע"י קנוח א"כ משוך ועגול שוה הוא וכמו שלא מחלקינן בשום מקום בסי' ק"ץ בין משוך לעגול רק במצאה בעד ע"י בדיקה דהדם שנדבק על העד בשעת הבדיקה דרכו להיות משוך וזה לא שייך בעד שלו דממנ"פ לא הי' על ידי בדיקה א"כ אין שום הוכחה דמגופה קא אתיא במשוך יותר מבעגול ולעולם בעינן כגריס ועוד. כנלפע"ד ברור:
והנה מבואר בש"ס נדה דף י"ד ע"ב ובש"ע סי' ק"צ דהיכא שהוא טמאה משום נדה טמא' אפי' בכ"ש אבל היכא דבעינן כגריס ועוד היא טמאה רק משום כתם ועי' בט"ז שם ס"ק כ"ד. וכל הראשונים חולקין על הרמב"ם שסובר דבעד שאינו בדוק לה שטמאה נדה ובעי יותר מכגריס ואף לדעת המחמירים לא הוי רק כתם וכר"ח שהקשה אף אתה עשיתו כתם. ועי' בב"י סי' ק"צ ודו"ק. וא"כ בנמצא על עד שלו אחר שהניח תחת הכר כיון שאין בזה חלוק בין משוך לעגול ולעולם בעי' כגריס ועוד א"כ ממילא אינה טמאה רק משום כתם וכמו שהוכחתי לעיל ואם הי' כן ג"פ לא הויא רואה מ"ת שהרי כבר נודע דאיסורא דר"ד מ"ת הוא משום וסת ואין בכתמים משום וסת כמבואר בס"ס ק"צ וא"כ י"ל שמ"ש הסמ"ג והמרדכי שגם בנמצא על עד שלו בעי' דוקא דכשפירש ממנה מצא הדם על העד אתו לאפוקי שאם הניח את העד תחת הכר ואח"כ בדקו ומצא דם לא הוי רואה מ"ת כיון שאין עליו רק תורת כתם ולא מיקבע וסת בהכי וכמ"ש. ומ"ש הש"ך שבעד שלו אפי' מצא זמן מופלג אחר התשמיש מיקרי רואה מ"ת. מיירי בהניחו מגולה או בקופסא ובאופן שטמאה נדה ולכך מיקרי רואה מ"ת ומשום דבכה"ג שפיר קבעה וסת כמבואר ס"ס ק"צ. כן נלפענ"ד. וגם באולי יש לפרש דברי הסמ"ג בדרך אחר מ"מ גוף הדין ברור לפע"ד שאם הניח את העד שלו תחת הכר קודם הבדיקה מאחר שאין עליה רק טומאת כתם לא הוי' רואה מ"ת כיון שאין בכתמים משום וסת וכמ"ש. ואם כן בנדון שלנו שהי' עד שלו מונח תחת הכר קודם הבדיקה לא הוי' רואה מ"ת ומטעם שכתבתי. ומלבד שדברים אלו נכונים בסברא נ"ל להביא ג"כ ראי' לזה דבש"ס שם אמתניתין דנמצא על שלו וכו' פרכינן וניחוש דלמא דם מאכולת הוא ולכאורה קשה דהרי לקמן דף נ"ח ע"ב תנן עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם עגול טהור משוך טמא אלמא דמשוך לא תלינן במאכולת א"כ דלמא איירי מתני' קדמייתא במשוך דלא תלינן במאכולת. והנה רש"י פירש שם דקושית הגמ' היא אמאי טמאין ודאי להתחייב קרבן ולשרוף את התרומה דלמא דם מאכולת היא ולפירושו אפשר לומר דלא מצי לשנויי ולאוקמי במשוך משום דניהו דבמשוך איכא הוכחה קצת דמגופה קא אתי ומש"ה טמאה נדה אפילו בכ"ש מ"מ אין זו טומאה ודאית כל כך להתחייב קרבן ולשרוף תרומה דהרי בכל הכתמים תלינן במאכולת אף במשוך אלמא שגם דם מאכולת יכול להיות משוך ורק היכא שבדקה בעד תלינן טפי דמגופה אתיא בשעת בדיקה א"כ ניהו שטמאה נדה מ"מ פריך הש"ס שפיר אמאי יתחייב קרבן ע"ז. ומיושב בזה קושי' התוס' שם ד"ה וליחוש:
אמנם רבינו הב"י בסי' ק"צ הביא בשם הרמב"ם והרשב"א שמפרשים דברי הש"ס כפשטן דגם על טומאה פריך וניחוש דלמא דם מאכולת הוא ולדבריהם ודאי קשה דלמא מיירי במשוך ומש"ה טמאה. ולפי מ"ש א"ש דקושית הש"ס היא על בבא דנמצא על שלו דבעד שלו לא שייך לחלק בין עגול למשוך וכמ"ש ולעולם בעי' כגריס ועוד והא לא קשי' דלמא מיירי מתני' ביותר מכגריס. דפשיטא דמתני' איירי בטומאת נדה ולא בכתם והיכא דבעי' שיעור גריס לא הוי רק כתם וכמ"ש. ומעתה בנ"ד לא הוי' רואה מ"ת לכל הדיעות. שלפי פרש"י שאף במשוך ניהו שטמאה נדה מ"מ אינה טומאה ודאית כל כך להתחייב עלי' קרבן וא"כ בנ"ד שהניח העד תחת הכר אף אם הי' עד שלה ואף במשוך מ"מ כיון דלא מיחייבא קרבן על הך ביאה אלמא שאין זה ודאי גמור שהי' דם בשעת ביאה א"כ לא הוי רואה מ"ת וכמ"ש הב"י ר"ס קפ"ז דהיכא שלא מיחייבא קרבן לא הוי רואה מ"ת. ולדעת הרמב"ם והרשב"א שמפרשים קושי' הש"ס לענין טומאה ולא לענין קרבן א"כ ע"כ צ"ל שבעד שלו אין חלוק בין עגול למשוך ולעולם בעי' כגריס ועוד וממילא לא הוי רק כתם וכמו שמבואר להדיא בסי' ק"צ סעי' ל"ד בהג"ה ומאחר שאין בכתמים משום וסת לא הוי רואה מ"ת וכמ"ש למעלה. וז"ב ונכון בעז"ה. ועי' בהה"מ פ"ד מא"ב הל' י"ח מבואר שם שמפרש הך דנמצא על שלו כו' בהניח בקופס' דוקא וזה מבואר כמו שכתבתי:
עוד יש פתח תקוה בנ"ד מחמת שבפעם אחת לא מצאה על עד שלו בבוקר רק מראה ואמרה שצריכה לשאול ע"ז להמורה ולא שאלה. א"כ איכא ס"ס בזה ספק מן הצדדין ושמא לא הי' מראה טמא כלל. וכעין שכתבו הראשונים בטעם שמתירין אותה לבעל שני בלא בדיקה שהוא משום ס"ס זו שמא מן הצדדין ושמא אין כל האצבעות שוות שאף שבכל נשים הרואות לא מספקינן כלל שמא מן הצדדי' מ"מ לענין רואה מ"ת דלא שכיח כל מאי דמצינן למיתלי להיתרא תלינן בה שלא להוציאה מכלל רוב הנשים כעין שכתב הב"י סי' קפ"ז שם. וגם אין לומר דהשני ספקות הם שוין ספק טהורה או טמאה והוי כעין שם אונס חד הוא. שהרי כתב התה"ד סי' רמ"ו שגם מראות טהורות ממקור קא אתו א"כ לפי מאי דקיי"ל מקור מקומו טמא א"כ יש נפ"מ בין הספקות שאם הדם הוא מן הצדדין היא טהורה גמורה אף לקדשים אבל אם הוא מראה טהורה ניהו שמותרת היא לבעלה אבל עכ"פ טמאה טומאת ערב לקדשים דמקור מקומו טמא. וכמו שהאריך בזה הגאון בתשו' נו"ב בכמה מקומות לענין מכה שבמקור. ומה שיש לעורר בזה הוא דלכאורה צריך להבין גוף דברי הקדמונים מ"ש דמש"ה מותרת לבעל שני משום כח ס"ס לפי מה שחידש הט"ז בסי' ק"י ס"ק י"ג דבעינן דוקא שאי אפשר להפריד בין הספקות כמו בשמעתין דפ"פ ששני הספקות נולדו ביחד וא"א להפריד ביניהם אבל כל שאפשר שיבא לפניך ספק הראשון קודם השני לא חשיב ס"ס ע"ש. וא"כ אמאי מותרת לבעל שני מטעם ס"ס שמא מן הצדדין ושמא אין כל האצבעות שוות הא האי ספק שמן הצדדי' נולד תיכף בראי' ראשונה שהי' בשעתו תיכף ספק לענין ז' נקיים אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין משא"כ הך ספקא דשמא אין האצבעות שוות שא"א לספק בזה רק אחר שנתחזקה לראות ג"פ בשעת תשמיש שאז נולד לנו עוד ספק שאף שהוחזקה לראות בבעל זה שמא אין כל האצבעות שוות ולא תראה אצל בעל שני וא"כ לא נולדו שני הספקות ביחד ולא חשיב ס"ס לדעת הט"ז. אמנם אחר העיון נכון הדבר דבאמת הך ספק דשמא מן הצדדין אינו ספק כלל שהרי משנה שלימה שנינו נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן אלמא דמחזקינן לכל רואה בשעת תשמיש שודאי מן המקור הוא ולא מספקינן בדם הצדדין כלל מדחייבין חטאת אלא שלאחר שנתחזקה להיות רואה ג"פ בשעת תשמיש א"כ נתברר לנו שהדם בא מחמת דוחק הביאה וא"כ ממילא יש לספק לנו מנא לן שדחק האבר הי' במקור שמא דחק בצדדים והוציא דם. שודאי דמים שהאשה רואה בטבעה אמרי' רוב דמים מן המקור אבל אם סרטה עצמה בשפופרת או בדבר אחר הוא ספק השקול אם היתה הסריטה במקור או בצדדין וה"ה אם מחמת דוחק הביאה ראתה דם יש ג"כ ספק' דמן הצדדין וא"כ שפיר נולדו שני הספקות ביחד. דבראי' ראשונה שאז לא היינו מספקין כלל ברואה מ"ת אלא שראתה בטבעה כדרך כל הנשים אם כן לא הי' כלל ספק שמא מן הצדדין כיון דרוב דמים מן המקור וחייבת חטאת ורק שאחרי שאנו רואין שהוא מחמת תשמיש ראתה ג"פ וכיון שהיא רואה מחמת דבר אחר איכא ספיקא דמן הצדדין כמ"ש. ואחר שנתחזקה לראות מ"ת נולד גם כן הספק שמא אין כל האצבעות שוות ונולדו שני הספקות ביחד ומש"ה מועיל ס"ס בזה:
ובזה יש לעמוד על כוונת המרדכי שאשה שיש לה וסת וראתה מחמת תשמיש שלא בשעת וסתה אנו תולין שמן הצדדין הוא ולפי הבנת הש"ך גם ז"נ אינה צריכה לשיטה זו. וע"ז הקשה בתשו' מנחת יעקב מהא דתנן נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן והך מתני' ביש לה וסת מיירי כדמוכח בגמר' ואפ"ה טמאה ודאי ולא תלינן בצדדין. ועפמ"ש י"ל שהמרדכי מיירי דוקא בראתה ג"פ בשעת תשמיש וכיון שהוחזקה להיות רואה מחמת דוחק השמש א"כ כמו שאפשר שדחק השמש במקור כמו כן אפשר שדחק בצדדין ומאחר שרואה מ"ת לא שכיח תלינן יותר בצדדין וטהורה היא ולזה פירש המרדכי הא דתניא ותולה בוסתה דהיינו שהיא טהורה גמורה שלא בשעת וסתה ושם קאי להדיא ברואה ג"פ מ"ת משא"כ מתני' דנמצא על שלו שמיירי בראתה פעם אחת בשעת תשמיש שבזה אמרי' שלא ראתה מחמת גרם התשמיש רק מקרה הוא הי' לה שראתה עכשיו וממילא אזלינן בתר רובא דרוב דמים שהאשה רואה בטבעה ודאי מן המקור ולא מספקינן בצדדין כלל. וזה נכון מאוד. אמנם אם נאמר שכוונת המרדכי דבאשה שיש לה וסת לא מחזקינן לה ברואה מ"ת דהיינו לאוסרה על בעלה לעולם אבל מ"מ צריכה ז"נ. י"ל בטעם הדבר דבאמת הך וסת דרואה מ"ת הוא וסת גרוע מאוד כמ"ש הראשונים דהוי כוסת דקפיצות שאינה וסת גמור כיון שבא מחמת אונס רק שצריכה לחוש לוסת כזו כמו לוסת שאינו קבוע כמבואר סי' קפ"ט סעי' י"ז. ומאחר שוסת כזו היא רק חומרא בעלמא מש"ה אם ראתה ג"פ מ"ת שלא בשעת וסתה צריכה ז"נ. שבזה אנו חוששין לחומרא להיפך שמא אין זה וסת כיון שהוא מחמת אונס ולא הוחזקה לראות מ"ת כלל ורק כי רואה היא במקרה כשאר נשים א"כ הוא ודאי מן המקור וצריכה ז"נ משא"כ לבעלה מותרת ולא הוי' רואה מ"ת דממנ"פ אם באנו לומר שהוחזקה לראות מ"ת ממילא יש לתלות בצדדין כמ"ש שכל היכא שאינה רואה מטבעה רק מחמת דוחק התשמיש תלינן שפיר שמן הצדדין הוא וטהורה גמורה היא רק הא שצריכה ז"נ הוא משום שיש לחוש שמא לא מחמת גרם התשמיש ראתה כיון שהיא וסת גרוע. ומעתה בנ"ד א"א לטהר מטעם ס"ס דהא הך ספיקא דמן הצדדין לא נולד רק אחר שראתה ג"פ כמו שכתבתי שבפעם הראשון מחזקינן שודאי מן המקור הוא מדחייבת חטאת משא"כ הך ספק דשמא היא מראה טהורה זה הספק נולד תיכף כשראתה בראשונה א"כ לא נולדו שני הספקות ביחד:
ובזה מיושב מה שהקשה מעכ"ת בשם האחרונים דאמאי לא מטהרין רואה מ"ת לגמרי מטעם ס"ס שמא מן הצדדין ושמא לא ארגשה. ואין להאריך עוד בזה כי בלא"ה האחרונים חולקין על דברי הט"ז בסי' ק"י הנ"ל. אמנם בהך ס"ס בלא"ה יש לגמגם דהוי ספק חסרון ידיעה האי ספקא שמא מראה טהורה ואם היתה הולכת לשאול את המו"צ הי' נתברר הספק ובכה"ג לא מיקרי ס"ס:
והנה מעכ"ת הביא דברי הנו"ב שכתב להתיר היכא שבשעה שראתה מ"ת לא הו' לה וסת קבוע ואח"כ קבעה לה וסת והטעם דוסת דרואה מ"ת הוא וסת גרוע מאוד ודמי לוסת דקפיצות דלא הוי וסת רק שצריכה לחוש לו כמבואר בסי' קפ"ט סעי' י"ז בהג"ה ולא הוי רק כוסת שאינו קבוע וא"כ כל שקבעה לה וסת קבוע תו אינה חוששת לוסת שאינו קבוע כמבואר בש"ע שם סעי' י"ד ובש"ך שם. ועל זה כתב מעכ"ת שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' דרש"י כתב דהך ברייתא דרואה מ"ת אתיא כרשב"ג משום דלרבי בתרי זימני הוי חזקה. והתוס' כתבו שברואה מ"ת גם רבי מודה דבעי' ג' זימני לאחזוקה כדאמרי' לעיל למה שלא מנו חכמים ג' דהואיל שאינו וסת גמור מודה רבי דבעינן ג' פעמים. משמע שלדעת רש"י רואה מ"ת הוי וסת גמור ומש"ה סגי בשני פעמים ולכן מוקי רש"י הברייתא כרשב"ג. וא"כ לשיטת רש"י דרואה מ"ת הוי וסת גמור בטלו דברי הנו"ב. ולדעתי העני' נראה להוכיח מדברי רש"י להיפך. כי המעיין היטב בסוגיא שם יראה שכתב רש"י בדה"מ ותנשא לאחר דהיינו לבעל שלישי דאתיא כרשב"ג ואמאי לא כתב כן רש"י מקודם בבעל ראשון דמשמשת פעם ראשונה ושני' ושלישית דאתיא כרשב"ג דלרבי לא תשמש רק שני פעמים. אלא ע"כ גם רש"י ס"ל דרואה מ"ת הוא וסת גרוע ומודה רבי דבעי' ג' זימני לאחזוקה ברואה מ"ת רק דס"ל לרש"י שלאחר שכבר הוחזקה לראות ג"פ מ"ת לענין לאחזוקה בכל האצבעות זהו דמי לשאר וסתות וסגי לרבי בב' פעמים ומש"ה אוקמה לברייתא כרשב"ג. אמנם התוס' אפשר דסוברים שגם ד"ז שאנו מחזיקין אותה לכל האצבעות הוא וסת גרוע ומודה רבי דבעינן ג"פ. או אולי שהתוס' דייקו כן מלשון רש"י שכתב בד"ה דברי רבי דרישא כולה אתיא כרשב"ג ותיבת כולה הוא מיותר ואמאי לא כתב רש"י דרישא אתיא כרשב"ג ומזה הוכיחו התוס' שגם מה שמותרת לשמש בבעל ראשון ג' פעמים אתיא כרשב"ג ולכך לא הקשו התוס' על דברי רש"י הראשונים ד"ה ותנשא דשם קאי לענין נשואין לבעל שלישי ובזה גם התוס' ס"ל דלרבי סגי ב' פעמים דהחזקת אצבעות הוא וסת גמור כמו כל הוסתות ולא נחלקו רק על מה דמשמע מדברי רש"י בד"ה דברי רבי דכל הברייתא אתיא כרשב"ג משמע דלרבי גם לבעל הראשון אסורה אחר ב' פעמים. וראי' גדולה לדברי מדברי הסמ"ג שהביא הב"י ר"ס קפ"ז דס"ל שאסורה להנשא לבעל שלישי ומשום דס"ל כרבי ואעפ"כ כתב שמותרת לשמש שלשה פעמים בכל פעם משום דאזיל בשיטת התוס' דבוסת גרוע כי האי מודי רבי דבעי' ג"פ. משא"כ לענין החזקת האצבעות זה דמי לשאר וסת וסגי לרבי ב"פ. ובאמת י"ל שגם רש"י סובר כן וכמו שהוכחתי למעלה מדלא כתב ארישא דמותרת לשמש ג"פ דאתיא כרשב"ג. ומ"ש בד"ה דברי רבי דרישא כולה אתיא כרשב"ג אפשר שכוונתו לרבות הא דתניא ואם יש לה מכה וכו' שהוכיח הרשב"א בתיה"ב הארוך מלשון זה שאפילו באינו ידוע שמכתה מוציאה דם תולה במכה ומטעם ס"ס ספק מן הצדדין ספק מן המכה והיינו דוקא למ"ד מקור מקומו טמא דלמאן דס"ל מקור מקומו טהור לא הוי ס"ס דליכא נ"מ בין הספקות ולזה כתב רש"י דרישא כולה אתיא כרשב"ג דס"ל מקור מקומו טמא עוד יש ליישב דברי רש"י בכמה אופנים שלא יסתרו לדברי הנו"ב:
אמנם באמת גוף דברי הנו"ב מלבד מה שהשיגו עליו האחרונים יש לפקפק הרבה בזה. דמאי שמדמה וסת דרואה מ"ת לוסת דקפיצות אף שכ"כ הש"ך בס"ק ל"ה מ"מ זהו דוקא לענין דלא חשיב וסת הגוף כמו מפהקת ומעטשת ולא הוי רק כוסת שע"י מעשה ומטעם שכתב הרא"ה בבדה"ב דוסת הגוף זמן הראי' הוא גורם הוסת שע"י רבוי הדמים שבגופה זה גורם להיותה מפהקת ואיברי' כבדים עליה וכדומה משא"כ בוסת המעשה שא"א לומר שע"י רוב הדמים עשתה מעשה זו כמו קפיצה ואכילת שום רק להיפך שע"י המעשה ראתה הדם וזה לא חשיב וסת גמור. מ"מ נראה לפענ"ד ברור דוסת דרואה מ"ת גרע טפי מן וסת הקפיצות וכעין שחילקו התוס' בנדה דף ס"ג ע"ב ד"ה אכלה לענין וסת אכילת שום דכיון שלא בא ע"י טורח אלא ממילא לא חשיב אונס כמו טורח של קפיצה וחשיב וסת יותר ע"ש. א"כ ה"ה נמי ברואה מ"ת נראה דדמי טפי לוסת דאכילת שום ולא דמי לקפיצות משום דמעשה התשמיש נעשה מדעתה בלא טורח ובלא אונס ול"ד לקפיצה. וא"כ לפי דעה השני' שהביא הרמ"א סי' קפ"ט סעי' כ"ג דאכלה שום קבעה לה וסת אף בלא ימים שוים א"כ הוי קביעות וסת גמור ואף שקבעה לה אחר כך וסת קבוע חוששת לשני הוסתות דשתיהן המה וסתות קבועים. ולא דמי לוסת הקפיצות דהוי וסת מחמת אונס ולשיטת הרמב"ם דקי"ל כמותו לא הוי וסת כלל אלא שהרמ"א כתב בסעי' י"ז דמ"מ חוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע ובזה יש מקום קצת לדברי הנו"ב שאם קבעה אח"כ וסת קבוע שוב אינה חוששת לוסת הקפיצות דהוי כוסת שאינו קבוע ע"פ דברי הש"ע שם סעיף י"ד והש"ך שם משא"כ בוסת דאכילת שום שלדעה השני' ברמ"א סעי' כ"ג הוי וסת קבוע גמור א"כ מה בכך שקבעה לה אח"כ וסת קבוע הרי האשה קובעת לה וסת בתוך וסת וחוששת לשני הוסתות. וא"כ לפ"מ שכתבתי דוסת דרואה מ"ת דמי לוסת דאכילת שום א"כ פשיטא שלדעה השני' בסעי' כ"ג לא מהני מה שקבעה לה אח"כ וסת קבוע. ויש לי חבילות ראיות להשיג על הנו"ב הנז"ל באופן שלפענ"ד קשה הדבר לסמוך על הנו"ב בזה:
שוב מצאתי בנו"ב מהד"ק סי' מ"ו בהג"ה שנתעורר במקצת דברים שכתבתי ע"ש. ועל פי מ"ש נדחה ג"כ ההיתר של הנו"ב מהד"ת סי' צ"א שאם ראתה מ"ת בימי מניקתה דמותרת שכמו שאינה חוששת לוסת שאינו קבוע בימי מניקתה לדעת הש"ך א"כ ה"ה לרואה מ"ת דדמי לוסת דקפיצות הוי כוסת שאינו קבוע כמ"ש הרמ"א סי' קפ"ט סעי' י"ז. ולפמ"ש שמ"ת דמי לאכילת שום א"כ הרי זה וסת קבוע וחוששת גם בימי מניקתה כן נלפענ"ד ברור. והא שמותרת אם עברה ושמשה פעם אחת ולא ראתה לא כסברת הנו"ב משום דהוי וסת שאינו קבוע ונעקר בפעם אחת. אלא משום דהוי כמו בדיקת שפופרת ואיכא הוכחה שהדם בא מן הצדדין. וכן מבואר להדיא ברמ"א סי' קפ"ז סעי' י'. ולכן דעת הרבה פוסקים שבעברה ושמשה ולא ראתה אף אם חזרה וראתה אח"כ ג' פעמים בשעת תשמיש תו לא הויא בחזקת רואה מ"ת. ולסברת הנו"ב משום שנעקר הוסת בפ"א א"כ אם חזרה אח"כ וראתה ג"פ הרי חזרה ונתחזקה לראות מ"ת. ולפמ"ש א"ש דמה שלא ראתה פ"א כששמשה זה היא הוכחה שהדם בא מן הצדדין. ועי' בב"ח סי' קפ"ז במ"ש ליישב קושי' הב"י דנימא בבדיקת שפופרת אין כל האצבעות שוות ועי' בש"ך ס"ק י"א. ומש"ה אף אם חזרה וראתה בשעת תשמיש אינה חוששת להיות רואה מ"ת מאחר שמן הצדדין הוא. ובזה אתיין דברי הא"ר שהביא הש"ך ס"ק ל"ג כפשטן שהא"ר סובר כדעה השני' שהביא הרמ"א סי' קפ"ט סעי' כ"ג דוסת דאכילת שום הוי כוסת קבוע וה"ה ברואה מ"ת ולהכי ס"ל להא"ר שאינו נעקר רק בשלשה פעמים אבל הרמ"א ס"ל דאף אם נאמר שהוא וסת קבוע מ"מ אם לא ראתה פ"א מותרת משום דלא גרע מבדיקת שפופרת. ויש להסביר הדברים יותר דהנה הא שוסת קבוע אינו נעקר רק בג"פ הוא משום דכיון שנתחזקה ג"פ לראות ביום ידוע לחודש או בהפלגה אף אם בא יום המוגבל ולא ראתה בו יש לחוש שמא איזה סבה ומקרה היה מה שלא ראתה היום ומש"ה בעי' ג"פ למיעקרי' משא"כ ברואה מ"ת שכבר הורה לנו רבינו הב"י דדוקא לקולא אמרינן אין כל האצבעות שוות ולא לחומרא ועי' בט"ז סק"ו א"כ לקולא אמרי' שבודאי היה שוה בדיקת שפופרת או ביאת ההיתר עם אותן הביאות שראתה בהן והיכא שידעי' בודאי שהיו שוות בלי שום שינוי נעקר גם בפ"א. כנלענ"ד:
והנה שמתי אל לבבי לעיין במה שהבעל אומר שזה זמן רב שיש לו כאב בשעת ההשתנה וראה שני פעמים דם במי רגלים וכעת אינו רואה עוד דם והכאב עדיין לא חלף ועבר ממנו. והנה מבואר בסי' קפ"ז סעי' י"ג בהג"ה ובסי' ק"צ סעי' כ' שאם יוצא ממנו דם דרך פי האמה האשה תולה בו והוא מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס ק"צ. אמנם הגאון בעל נו"ב מהד"ת סי' פ"ז דקדק מלשון הרשב"א בתשו' שם שלא התיר רק אם יוצא דם מהבעל אף שלא בשעת הטלת מי רגלים אבל אם לא הי' דרכו להוציא דם רק בשעת הטלת מ"ר לא הי' מועיל לתלות בהבעל. ובנ"ד לא ראה דם רק בשעת הטלת מ"ר:
אבל באמת נראה לי שבנ"ד לכ"ע תולה בהבעל ולא הויא בחזקת רואה מ"ת. והוא ע"פ מה שמבואר בסי' קפ"ז סעי' ה' בהג"ה ובש"ך שם ובנקה"כ סק"י באשה שיש לה וסת ויש לה מכה תולה במכתה אף אם אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אבל זה דוקא לענין שלא להחזיקה ברואה דם מ"ת ומ"מ טמאה היא לבעלה וצריכה ספירת ז"נ וטבילה משא"כ אם יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם אז היא טהורה לגמרי לבעלה בלא ז"נ ע"ש. ומעתה ניחזי אנן לפי מה שחידש לנו הרשב"א דכי היכא שהאשה תולה במכתה ה"נ תולה היא במכה של הבעל ואם כן מש"ה הצריך הרשב"א דוקא שרואה הבעל דם אף שלא בשעת הטלת מ"ר שע"י כן אנו רואין שיש לו מכה שדרכה להוציא דם ולכך תולה בו אף שלא בשעת וסתה וטהורה היא לבעלה גם בלא ז"נ. משא"כ אם אין הבעל מוציא דם רק בשעת מ"ר א"כ כיון שבשעה שנגע באשתו או בעלה לא היה מטיל מ"ר וא"כ הוי אז כמכה שא"י אם מוציאה דם ואין תולין במכה כזו. אמנם כל זה אם אנו באין לדון לטהר האשה בלא ז"נ וכמבואר בתשוב' הרשב"א ובב"י ס"ס ק"צ שהם מיירי להדיא לטהר האשה בלא ז"ל משא"כ לענין חשש ר"ד מ"ת שתולה במכה אף שא"י אם מוציאה דם וכמ"ש ניהו שאין הבעל מוציא דם רק בשעת הטלת מ"ר הרי עכ"פ נתברר לנו שיש להבעל איזה מכה שם והרי לענין רואה מ"ת קיי"ל שתולה במכה אף שא"י שמוציאה דם כלל:
איברא שלפ"ז דינו של הנו"ב שם צ"ע בזה שאסר את האשה לבעלה לעולם משום רואה מ"ת מכח דקדוקו בדברי הרשב"א הנ"ל דבעינן שיוציא דם אף שלא בשעת הטלת מ"ר וכבר כתבתי והוכחתי שהרשב"א לא החמיר בזו רק לענין שתהא צריכה ז"נ ולא לענין רואה מ"ת. ונ"ל עפמ"ש הש"ך בס"ק כ"ד בטעם הדבר שלענין רואה מ"ת סגי גם במכה שא"י אם מוציאה דם משום דסמכינן גם על המרדכי דבאשה שיש לה וסת לא הויא כלל רואה מ"ת. א"כ הגאון בנו"ב שמיירי שם באשה שפסק וסתה וגם לא היתה זקנה גמורה ע"ש שנסתפק אם מקפדת כשקורין לה אימא בפני'. וגם בזקנה גמורה מ"מ אין זה דומה לאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה ועי' ס"ס קפ"ט. וכיון דבנדון של הנו"ב לא הי' שם סיוע של דעת המרדכי מש"ה החמיר אם לא מוציא הבעל דם שלא בשעת הטלת מ"ר. משא"כ בנ"ד שיש לה וסת עכשיו ובכי האי גוונא מבואר ברמ"א ובש"ך שתולין במכה גם בא"י אם מוציאה דם א"כ גם במכתו של בעל תולה אף אם אינו מוציא דם רק בשעת הטלת מ"ר מ"מ לא גרע מן מכה שאין אנו יודעין אם מוציאה דם כלל. וז"ב מאוד:
והנה בתשו' נו"ב מהד"ת סי' הנז"ל עמד בהא שלא מצינו בשום מקום בש"ס שהאשה תולה את הדם בבעלה (רק בכתם אמרו ותולה בבנה ובבעלה) זולת באיש ואשה שעשו צרכיהן ונמצא דם על הספל ע"ש. ולפי ענ"ד הי' מקום לומר בזה שבאמת מהראוי לומר כ"נ וכ"ה ומהיכי תיתי נתלה את הדמים שראתה האשה לומר שבאו מהבעל משא"כ בנמצא דם על הספל שע"כ הדם בא לספל ממקום אחר א"כ ממילא יש לספק ג"כ שמא בא מן הבעל. ועי' באו"ח סי' תס"ז ובאחרונים שם. ומש"ה בנדון של הנו"ב שנמצא דם על עד שלה אינו תולה בבעלה משא"כ בנ"ד שנמצא על עד שלו א"כ אמרינן כ"נ וכ"ה ותולין שבא מהבעל. ועי' בתוס' נדה דף נ"ח ד"ה ולענין. וע"ש בתוס' דף י"ד ד"ה וניחוש שכתבו דבנמצא על עד שלו איכא הוכחה דלא אתי מגופה ועי' בט"ז סי' ק"צ ס"ק כ"ד ע"ש ודו"ק. ומש"ה כל שיש מקום לתלות בהבעל כגון שיש לו מכה אנו תולין שמהבעל אתי ולא מגופה מדלא נמצא גם על שלה:
מכל הלין טעמי נראה לפענ"ד ברור להלכה ולמעשה שהאשה הזאת מותרת לבעלה. אמנם יזהיר את הבעל שלא יבא עליה בליל טבילה כי אם בלילה שלאחרי' שבזה יש לנו עוד צד להקל ע"פ מ"ש קצת מהאחרונים שהטבילה גורמת. גם יזהיר מעכת"ה אותו שלא יבעול בדוחק ובחימום רק בנחת ובמתון. ויסלח נא מעכת"ה להודיעני אם היתה הביאה הזאת בהיתר וד' הטוב ישלח דברו וירפאה. דברי ידידו הדוש"ת: