אור ברסלב

מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן סו

סימן סה

ב"ה יום א' ח' טבת תרל"ז לפ"ק. לבוב. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם ערוגת הבושם צח השכל ונקי הרעיון ירא ד' מרבים כש"ת מוה' חיים ארי' כהנא נ"י דומ"ץ דק' סיגוט בעהמח"ס דברי גאונים.

מכתב שאלתו הגיעני. ברב גדול אחד שנשא אשה בת גדולים ודר עמה שלש ועשרים שנה ולא זכו לזש"ק. כי תשעה שנים אחר הנשואין ילדה בן זכר וחי איזה חדשים ומת ר"ל ואח"כ שהו עוד תשעה שנים והפילה נפל ואח"כ שהו עוד חמשה שנים ועסקו ברפואות ולא הועילו ונסעו שניהם להגאון הקדוש מצאנז וצוה שימתינו עוד שנה ומחצה ועשה כתב ביניהם וחתם ע"ז הבעל בחתימת ידו והאשה במסה"ק בפני שני עדים. ותוכן הכתב יבואר לקמן אי"ה. ובחודש טבת תרל"ה יום כלות הזמן שקצב הגאון מצאנז ביקש הבעל ממנה שתקבל ג"פ כפי שהתחייבה עצמה בכתב הנ"ל ורוצה להחזיר לה כל תכשיטי' ונדונייתה והרבה יותר מכתובה. אבל היא אינה מתרצית לקבל גט והרחיקה נדוד מבעלה לבני משפחתה. ועתה שואל הבעל להתיר לו לגרשה בע"כ או לישא אחרת עליה. ומעכ"ת האריך בזה בפלפול עצום וביקש מאתי להודיעו דעתי העני' ע"פ דתה"ק:

והנה אם נאמר שהאשה אסורה לבעלה מחמת הכתב קונם שנעשה בבית הגאון מצאנז. הדבר פשוט שמותר להבעל לישא אשה אחרת שגם לדעת הסוברים שחדר"ג נוהג אף במקום מצוה מ"מ היכא שנאסרה עליו בודאי לא גזר רגמ"ה. דהא גם בעוברת על דת יהודית דקיי"ל שמותר לקיימה פסק הרמ"א בסי' קט"ו סעי' ד' שיכול לגרשה בע"כ ומכ"ש היכא שנאסרה עליו. ועי' בסי' קי"ז בחמ"ח ס"ק ז' ובב"ש ס"ק ז' דמשמע שם שברואה דם מ"ת מותר לו לישא אחרת. ועוד שהרי הרא"ש כתב דבאשה נכפית יכול לגרשה בע"כ כשם שאם הי' האיש בעל נכפה כופין אותו להוציא משום דלא עדיף כח האשה לאחר תקנת ר"ג מן כח האיש ועי' בב"ש סי' קי"ז ס"ק כ"ב. וא"כ כיון שהמדיר את אשתו מתשמיש המטה לאחר שבעה ימים כופין אותו להוציא כמבואר באהע"ז סי' ע"ו וביו"ד סי' רל"ד. גם בדידה אם נדרה כופין אותה לקבל גט דלא עדיפא אחר תקנת רגמ"ה מכח האיש וכסברת הרא"ש הנז'. גם בלא"ה יש לומר שהרי בשהה עשר שנים עם אשתו ולא ילדה דעת הרבה פוסקים שמתירין לו לישא אשה אחרת ועיקר טעמם של החולקין משום דתלינן בעון חו"ל כמ"ש בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' ק"ב. והיינו שאפשר שגם מאשה אחרת שישא אח"כ לא יוליד מחמת עון חו"ל. וא"כ בנ"ד אף שאין מקום להתירה מחמת שהה עשר שנים מאחר שלא עברו עשרה שנים מיום מיתת הולד האחרון מ"מ הא עיקר הטעם בזה משום שכל שלא עברו עשרה שנים אפשר שיוליד עוד בנים ממנה אבל בנ"ד אם נאמר שאסורה עליו מחמת הקונם א"כ בודאי לא יוליד עוד ממנה ודמי שפיר לשהה עשר שנים ולא ילדה שמתירין חדר"ג לדעת רוב הפוסקים. וגם לדעת החולקים נראה דמודו בנ"ד דדוקא במשמש עם אשתו ואינו זוכה להוליד בזה י"ל שעון חו"ל גורם לו זאת אבל באשה האסורה עליו מחמת איסור קונם וכבר ראינו שהיו לו בנים ומתו אם כן אין סברא כלל לתלות בעון חו"ל דכיון שאסור לו לבוא אל אשתו מחמת הקונם בודאי לא תתעבר. ולכן לפי ענ"ד הדבר ברור מאוד שאם נאמר שאסורה לו מחמת הקונם מותר לו לישא אשה אחרת:

ומה שאומרת האשה שרצונה לישאל על נדרה. הרי הבעל אומר שקיים לה בשעת חלות הנדר דהיינו בשעה שנדדה מביתו. וא"א לו להבעל לישאל על הקמתו כיון שאינו מתחרט ועומד וצווח שרצונו בקיום הנדר. וגם שלאחר יום שמיעה אינו יכול לישאל על ההקם לדעת הרבה פוסקים וכן הכריע הרמ"א בסי' רל"ד סעי' מ"ט. וא"כ גם החכם אינו יכול להתיר לדעת הרמ"א שם סעי' כ"ג דאחרי שקיים לה הבעל אינו מועיל התרת חכם. ואע"פ שהרמ"א הכריע שם להקל זהו דוקא בצירוף שישאל הבעל על ההקם ע"ש ומשום דהוי כעין ס"ס לקולא שמא מועיל השאלה על ההקם אף לאחר יום שמיעה וא"כ מועיל עכשיו הפרת הבעל ואף אם ת"ל שאחר יום שמיעה א"י לישאל על ההקם שמא הלכה כהפוסקים שחכם יכול להתיר אף שהקים הבעל. מה שא"כ בנ"ד שהבעל אינו יכול לישאל כלל על ההקם מאחר שאינו מתחרט ע"ז שפיר חוששין לדעת הסוברים שאין החכם יכול להתיר לאחר שקיים הבעל:

וראיתי להתה"ד בתשו' סי' רע"ט שבתחילה נטה דעתו לדעת הסוברים שאין החכם מתיר לאחר הקמת הבעל מאחר שכן מבואר להדיא בספרי פ' מטות אלא שחזר בו אח"כ מהא דתנן בפ"ב דיבמות החכם שאסר את האשה בנדר לא ישאנה ופרש"י כגון שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה הבעל והלכה אצל חכם להתיר לה ולא מצא פתח להתירה לא ישאנה מפני החשד. מזה מוכח להדיא שיכול החכם להתיר נדרים שהבעל יכול להפר ולא הפר. ולכן דחה התה"ד הך דספרי וכתב דתלמודא דידן לית לי' הך דרשא דספרי ע"ש:

אמנם לפמ"ש הרמ"א סי' רל"ד שם בשם מהרי"ק שורש נ' לחלק שאם הקים הבעל בפירוש אין החכם יכול להפר אבל אם לא הקים בפירוש רק שתק ביום שמעו אף שזה הוי כהקמה מ"מ תועיל בזה התרת החכם אח"כ ע"ש א"כ אין אנו צריכין לעשות מחלוקת בין הסיפרי לתלמודא דידן. דהספרי מיירי כשהקים הבעל בפירוש וכמו שפי' המהרי"ק דברי הספרי ומש"ה אין החכם יכול להתיר אח"כ משא"כ בהך דיבמות שדקדק רש"י בלשונו הטהור וכתב ולא הפר לה הבעל ולא כתב שקיים לה הבעל אלא שלא היפר לה והיינו ששתק ביום שמעו ומש"ה מועיל שפיר התרת חכם ואם לא רצה להתיר לה ואסרה על בעלה לא ישאנה מפני החשד.

ולפי שיטת מהרי"ק הנ"ל זכיתי להבין דברי הגמ' כתובות דף ע"א ע"א דפרכינן התם לשמואל דס"ל דאף בהדירה סתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו מהא דתנן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוצא ויתן כתובה. ומשנינן כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו. ורש"י ותוס' ובשטמ"ק שם האריכו לפרש ולבאר תירוצא דגמר' ע"ש. ולדעת הפוסקים שאין החכם יכול להתיר לאחר הקמת הבעל א"ש בפשיטות. דכיון שנדרה איהי וקיים לה איהו א"צ להמתין שמא תמצא פתח לנדרה דלאחר שהקים הבעל אין החכם יכו להתיר ע"י פתח. ומיושב בזה קושי' השטמ"ק שם דאמאי קאמר בגמ' כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו ולא קאמר ולא הפר לה הבעל כלישנא דמתניתין דמייתי התם האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהכא דאתינן לתרוצי אליבא דשמואל דס"ל ימתין שמא ימצא פתח לנדרו ע"כ צריכינן לאוקמי כגון שקיים לה הבעל ולכך אינו ממתין שמא ימצא פתח לנדרו דלאחר שהקים הבעל אינו מועיל הפתח להתרת החכם אבל כשלא הפר הבעל דהיינו ששתק ביום שמעו שבזו מועיל התרת חכם א"כ אכתי צריך להמתין שמא ימצא פתח לנדרו:

ובזה אמרתי לתרץ קושי' התוס' בגיטין דף ל"ה ע"ב ד"ה ליחוש דפריך התם לרב הונא דס"ל דבניסת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל ופריך דבלא ניסת נמי ליחוש דלמא אזלא גבי חכם ושרי לה. והקשו כתוס' דאגופא דמתני' הו"ל להקשות דמה מועיל מה שנודרת ליתומים דלמא אזלא גבי חכם ושרי לה. ולפמ"ש ניחא דמתני' שפיר מצינן לאוקמי דמיירי בניסת ומדירין אותה בפני הבעל ומקיים לה בפירוש וא"כ שוב אין החכם יכול להתיר אח"כ משא"כ לר"ה דמיירי דוקא בלא ניסת פריך שפיר שמא יתיר לה החכם ודו"ק. אמנם גם כי הבאתי ראיות לשיטת הסוברים שאין החכם יכול להתיר אחר קיומו של בעל וישבתי בס"ד קושי' התה"ד עליהם לא נחה דעתי בזה. כי דברי מהרי"ק אינם מובנים לי כלל דאחר שאמרה תורה דשתיקה הוי כהקמה אין סברא כלל לחלק בזה ולומר דאחרי שתיקת הבעל מועיל היתר חכם ולא אחר הקמה. וגם המהרי"ק בעצמו בסוף התשובה שם חזר בו. ועוד מצאתי ראיה ברורה שגם אחר הקמת הבעל מועיל היתר חכם מהא דאמרי' בש"ס נדרים דף ח' ע"ב רבינא הו"ל נדרא לדביתהו א"ל בעל מהו שיעשה שליח להתרת אשתו והקשו בתוס' אמאי לא התיר רבינא נדר אשתו. ותירצו דמיירי בנדרים שאין בהם עינוי נפש אי נמי כשקיים לה הנדר. וכ"כ שם הרא"ש בפירושו. הרי להדיא שגם אחר הקמת הבעל מועיל היתר חכם. וכבר ידוע מ"ש הפוסקים שבכל מקום הלכה כהרי"ף אם לא במקום שהתוס' חולקין עליו ומכ"ש כאן שגם הרא"ש סובר כן. ולכן אמרתי עם לבי אפתח אני הצעיר פתחא בזה את אשר הורוני מן השמים דבר נחמד בס"ד:

והנה לפע"ד נראה ברור שגם לדעת הסוברים שאין החכם יכול להתיר לאחר שהקים לה הבעל זהו דוקא בנדרי ענוי נפש אבל בנדרים שבינו לבינה לכ"ע יכול החכם להתיר לאחר הקמת הבעל. והטעם בזה דבש"ס נדרים דף ע"ט ע"ב אמרי' נדרי עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים נדרים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר ע"ש ומש"ה תנינא שם דף צ' ע"ב שאם אמרה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. ובתוס' שם הקשו דהיאך חל איסור נדר על אחרים הא אסורה עליהם משום א"א ואין איסור חל על איסור ותירצו דמיגו דחל על הבעל חל בכולל גם על אחרים דבכולל איסור חע"א ע"ש. מבואר מדבריהם שהנדר חל תיכף גם על אחרים שאם נאמר שאין הנדר חל על אחרים רק לאחר שתנשא לאיש אחר א"כ אין התחלה לקושי' התוס' דאין אחע"א שבשעה שחל הנדר על האיש האחר דהיינו בשעה שתנשא לו אז ליכא לגביה איסור אשת איש. וע"כ כמ"ש דבתשמיש שהוא מדברי' שבינו לבינה הוא מיפר חלקו ולגבי כל העולם שאינו יכול להפר נשאר הנדר תיכף בתוקפו ולכן שפיר הקשו התוס' דאין איסור חע"א ותירצו שחל בכולל. ומאחר שזכינו לזה א"כ הדבר ברור שכמו שאין הבעל יכול להפר הנדר לגבי אחרים כמו כן אינו יכול לקיימו. משום שבנדר שבינו לבינה לענין איסור הנדר לגבי אחרים הוי הבעל כאיש אחר ואינו יכול לא להפר ולא לקיים. וא"כ גם לדעת הסוברין שאין היתר החכם מועיל לאחר שהקים הבעל מ"מ מועיל היתר החכם לגבי אחרים מאחר דלגבי דידהו הבעל כאיש אחר ואין החמתו כלום פשיטא דמועיל לגבייהו היתר חכם. כיון שהוכחתי מדברי התוס' שהנדר חל תיכף לגבי אחרים א"כ מועיל בזה היתר החכם כמו בכל נדר שמועיל היתר חכם לאחר שחל הנדר. ולא שייך לומר בזה שמאחר שהקים הבעל אין החכם יכול להתיר. שהרי לגבי אחרים אין הקמת הבעל כלום שבדברים שבינו לבינה נחשב הבעל לגבי נדר על האחרים כאיש אחר ואין הקמתו כלום. וכיון שמועיל היתר החכם להתיר הנדר לגבי אחרים ממילא גם הנדר שאסרה עצמה על בעלה ג"כ בטל דבהתרת חכם אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו. משא"כ בנדרי עינוי נפש שמיפר בין לעצמו בין לאחרים א"כ הקיום מועיל ג"כ אפי' לגבי אחרים שפיר יש מקום לומר שאין החכם יכול להתיר לאחר קיומו של בעל. וזהו סברא ישרה וברורה בס"ד:

ומעתה מיושב קושית התה"ד הנ"ל דבמתני' דיבמות דתנן החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ופרש"י שנדרה הנאה מבעלה ולא היפר לה. דזה הוי מדברים שבינו לבינה א"כ בזה מודים הר"י וסיעתו שמועיל התרת החכם אף שקיים הבעל ומטעם שכתבתי. ומיירי התם שאסרה עצמה גם על אחרים ומש"ה מועיל היתר החכם אף לגבי הבעל מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכמ"ש. ויש להאריך הרבה בזה. וא"כ בנ"ד שלא אסרה עצמה בקונם רק על הבעל א"כ שוב אין החכם יכול להתיר לדעת הסוברים שלאחר הקמת הבעל אין מועיל היתר החכם. וגם מה שפלפל מעכ"ת שאין היתר החכם מועיל מטעם שנדר לתועלת חבירו וקיבל ממנו טובה הם דברים טובים וישרים ואין זה מיקרי גורם לבטל חרם דרגמ"ה משום שהיא גרמה זאת וכמ"ש מעכ"ת באריכות:

ובדבר שהי' הנדר במסה"ק יפה כתב מעכ"ת שזה הוי ממש כמו חתימה. אבל באמת גם בחתימת ידו ממש קהו בה האחרונים שאף אם נאמר שמועיל שבועה בכתב היינו דוקא אם כתב גוף השבועה או הנדר בכתב ידו אבל לא בכתב ידי אחרים והיא חתם ע"ז. וכמו שכתב בתשו' נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ס"ח:

אמנם בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' רכ"ז החמיר גם בזה. ולכאורה יש להביא ראי' לדבריו. דהנה הגאון בעל או"ת בסי' צ"ו האריך הרבה בדין שבועה בכתב. ועיקר ראייתו שמועיל שהרי גבי עדות דאמרי' מפיהם ולא מפי כתבם ואפ"ה דעת ר"ת שביכול להגיד בפה כשר מפי כתבם ולא ממעטינן אלא אלם א"כ ה"ה גבי שבועה ונדר דמהני בכתב היכא שיכול להגיד בפה ע"ש. וא"כ לפי מ"ש הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ט' שלדעת ר"ת כל עדות שבשטר כשר מטעם שראוי לבילה ויכול להגיד בפה הרי מבואר להדיא דמה שחותמים העדים על השטר אף שגוף השטר הוא כת"י הסופר מ"מ חשוב כהגדה בפה על מה שכתוב בשטר וא"כ גם גבי נדר ושבועה מועיל חתימה לחוד כאלו נדר בפיו. אמנם בנ"ד אין אנו צריכי' לכ"ז מאחר שבסוף הכתב כתבו שני עדים שקיבלו עליהם את כל הנ"ל א"כ פשיטא דהוי נדר גמור כמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ר"ז סעי' י"ט ובסמ"ע שם ס"ק נ"ד. ומאחר שהוכחתי שהאשה אסורה עליו מחמת הקונם כבר כתבתי למעלה שיש מקום בזה להתיר להבעל החדר"ג

אמנם אם יש יותר להתיר לו לגרש בע"כ או לישא אשה על אשתו כבר ראה מעכ"ת מחלוקת האחרונים בזה. מיהו בנ"ד נראה לפענ"ד להתיר יותר לגרש בע"כ. דהנה באהע"ז סי' קי"ז גבי רואה דם מ"ת הביא הח"מ בשם תשו' מהר"ם שאם רוצה לישא אשה אחרת צריך לגרש הראשונה כדי שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו והקשה עליו דהא בשהה עשר שנים ולא ילדה מתירין לו לישא אחרת ולא חיישינן שיאמרו זו זונתו. והב"ש שם בס"ק ז' תירץ דבשהה עשר שנים ששתי הנשים ראויות לו לתשמיש לא חיישי' שיאמרו זו זונתו אבל ברואה דם מ"ת שהיא אינה ראויה לו מש"ה חיישינן שיאמרו זו זונתו ע"ש. וא"כ בנ"ד שאסורה לו מחמת הקונם יש לחוש שיאמרו זו זונתו וראוי לגרשה מקודם שישא אחרת. ויש לחלק. ולכן גם דעתי מסכמת לדברי מעכ"ת להתיר לו לישא אשה אחרת בצירוף מאה רבנים כדת. באופן שגם הגאון מוה' ליבש נ"י בעהמ"ח ספר ערוגת הבושם אבד"ק זסלאוו במדינת רוסיא יסכים לזה. דברי ידידו

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה