מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן נב
שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן סופר מהיר חרד וזהיר ותיק וחסיד מוה' אהרן הלוי נ"י:
לדאבון לב ועגום נפש הגיעני היום מכתבו כי ידיד ד' הרב הקדוש מסקווירא חלה את רגליו ופקודת הרופאים חזקה עליו לשתות פיש עהל ולשומו בפילען אי אריך למיעבד הכי. ולא ידעתי מה זו שאילה מאחר שמבואר ביו"ד סי' קנ"ה סי"ג דחולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות באיסורי תורה שלא כד"ה ולאו דוקא לעשות רטיה ואספלנית דגם אם אוכל או שותה גוף האיסור ג"כ מותר אם הוא שלא כד"ה כמ"ש הרמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"ח והובא במג"א סי' תס"ו סק"ב ומ"ש הרמ"א ביו"ד שם ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור זה קאי על איסור דרבנן וכדרך אכילתן אבל איסור תורה ושלא כד"ה קיל טפי וכמ"ש הר"ן בפ"ב דפסחים והכ"מ בהל' יסוה"ת שם וכ"כ הש"ך ביו"ד שם ס"ק י"ד. ועי' בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ל"ה שכתב שלדעת הת"ח דבליעה מיקרי שלא כד"ה ממילא מותר לחולה שאב"ס לבלוע איסור תורה לרפואה רק דהנו"ב שם סובר דבליעה מיקרי כד"ה אבל בנ"ד שהאיסור מכורך בגמי דפשיטא דזה הוי שלא כד"ה וכמבואר בטוש"ע או"ח סי' תע"ה ס"ג שאם כרכן בסיב לא יצא ידי מצה לפי שאין דרך אכילה בכך וכבר נתבאר שכל איסורי תורה מותר לחולה שאב"ס בשלא כדרך אכילתן. ולא זכיתי להבין דברי המשנה למלך בפי"ד ממא"ס הי"ב שנסתפק באם כרך דבר איסור בסיב אם חייב שהמל"מ שם סובר דמש"ה לא יצא י"ח במצה בכרכו בסיב משום דבעינן שיגע המצה בגרונו ולדבריו הוא גזה"כ ומש"ה יש לספק במאכל איסור שכרכו בסיב אם חייב או לא אבל לפמ"ש המחבר בסי' תע"ה דלכך במצה שכרך בסיב לא יצא משום שאין דרך אכילה בכך א"כ פשוט וברור שבאיסורין כה"ג לא לקי משום דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן וכמ"ש הרמב"ם פי"ד ממא"ס ה"ו. ולכן יש גם כן לתמוה במה שנסתפק המל"מ סוף פ"ה מיסוה"ת באוכל מצה שלא כד"ה אם יצא י"ח וכתב שלא מצא ראיה לדין זה. ולטעמי' אזיל שכתב בפי"ד ממא"ס דכרכו בסיב לא יצא ידי מצה משום דבעי' שיגע המצה בגרוגו אבל לפי מ"ש בשם המחבר משום דהוי שלא כד"א א"כ הדבר מבואר להדיא שגם במ"ע לא יצא ידי מצוה אם אכל שלכד"ה ומש"ה כרכן בסיב לא יצא. מיהו בלא"ה נלפענ"ד לפשוט ספקו של המל"מ באוכל דבר איסור שכרכו בסיב מהא דתנינן בזבחים דף ק"ו ע"א דריה"ג ס"ל שטמא שאכל את הטהור חייב כרת וטמא שאכל את הטמא פטור ומקשו ליה רבנן אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו ע"ש והרי משכחת לה טמא שאכל קודש טהור שכרכו בסיב דכיון שלא נגע בו הטמא בקדש לא טמאוהו ומש"ה חייב כרת וע"כ כמ"ש שאם כרכו בסיב הוי שלכדה"נ ולא מיחייב משום אוכל קדשים בטוה"ג. וזו ראי' נכונה בס"ד:
ודע שלפי מה שדרשתי וחקרתי פה עיקר עשיית הפישעהל נעשה ע"י שלוקחים כבד מדג טמא ודוחקין וכובשין אותו הרבה והרוטב הציר והלחלוחית הנוטף הוא הפישעהל שלוקחין לרפואה. ולפענ"ד זה לא גרע מטכ"ע וכן משמע מדברי התוס' בחולין דף קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן והרי דעת הרבה פוסקים דאף שטכ"ע אסור מה"ת מ"מ אין לוקין עליו וכדאמר ר"י בע"ז דס"ז כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וכמ"ש התוס' בחולין דף צ"ט ע"א ובכ"ד שאין בזה כ"א איסור עשה דתעבירו באש דילפינן טכ"ע מגיעולי מדין וא"כ לפמ"ש בספר עצי אלמוגים סי' קנ"ח דבאיסור עשה לא אמרי' ח"ש אסור מה"ת וא"כ אפי' כדרך אכילתן ליתא כאן רק איסור דרבנן וכמ"ש. מכל הלין הדבר פשוט שאין כאן שום חשש איסור בזה. ומכ"ש לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"ה דבאיסורי אכילה מותר שלא כד"ה אף לבריא ואיסור יש בזה אם ירצה להחמיר על עצמו ועי' בר"ן ביומא פ' יוה"כ בד"ה חוץ מע"א כו' וכתב שאין זה מדת חסידות מי שרוצה להחמיר ע"ע והמונע עצמו מתחייב בנפשו והרי הוא שופך דמים. ועי' בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תמ"ד. ואני תפלה כי ישלח ד' דברו וירפאהו רפואה שלמה במהרה. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: