מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן מה
ב"ה יום ב' י"ז אייר תרל"ד לפ"ק לבוב. לכבוד ידידי הרבני המופלג בתורה ויראה סופר מהיר חרד וזהיר מוה' יוסף כ"ץ סופר סת"ם בראדיחוב:
מכתבו הגיעני. בדבר שאלתו ע"ד הקלף שיש בו חברבורות משונות אם כשר לכתוב עליו. פסול זה לא מצאתי בשום מקום. וענין מנומר לא שייך לכאן דדוקא בכתב איכא קפידא שלא יהא נראה כמנומר ולא בקלף. ומ"ש הרמ"א בסי' רע"ט סעי' ה' מיחזי כמנומר פי' כעור נמר שיש בו גוונין הרבה כוונת הרמ"א שכמו שעור הצמר מנומר בגוונין כן מראה הכתב אם הוא בכה"ג פסול. אבל מעולם לא נתכוין הרמ"א לפסול עור מנומר בגוונין לכתיבת סת"מ. אבל כל זה אם החברבורות המה בהקלף מתולדה אמנם אם נשתפך דבר שמן על הקלף ונעשה עי"ז כתמים בזה יש לעיין דהנה בשערי תשובה באו"ח סי' ל"ב ס"ק י"א הביא בשם שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ל"ב שמנהג הסופרים למשוח הקלף בצבע לבן כדי שיהי' חלק ולבן ביותר ורצו קצת סופרים לאסור מפני שאינו כותב על הקלף רק על אותו צבע ומפסיק בין הקלף להכתב. והשיב הפמ"א דרשאין לעשות כן והוא מצוה מן המובחר משום ואנוהו והצבע המדובק להקלף אינו הפסק דכל לנאותו אינו חוצץ. והשע"ת שם כתב שיקנח היטב במטלית לבן ומה שאינו יכול להסיר ע"י חוזק הקנוח נעשה גוש אחד עם הקלף ואינו חוצץ. ומחלק שם שדוקא במשיחה דקה יש להתיר אבל אם הוא טוח על פניו ועב קצת יש חשש חציצה ע"ש וא"כ בנ"ד אם נשפך שומן על הקלף קודם הכתיבה יש חשש חציצה בין הקלף להכתב אפי' לדעת הפמ"א שאין זה לנאותו. ואין שום חלוק בין אם הוא מנומר במראה אחת או בהרבה מראות דלא כמ"ש מע"כ דלא מטעם מנומר אתינן עלה שלא מצאנו פסול מנומר בקלף רק בכתב וכמ"ש ועיקר הפסול אם נתלכלך הקלף הוא מטעם חציצה. ועי' בש"ך יו"ד סי' קצ"ח ס"ק י"ד שהביא בשם בה"ג דאשה כי טבלה לא תוסיף משחא וכו'. הרי מבואר דשמנונית על גוף האדם הוי חציצה וה"ה בשמנונית על הקלף. ואין סברא לחלק ולומר דשם בתשו' פמ"א דמשחו את כל הקלף בצבע לבן ומש"ה יש לדון ולפסול משום חציצה מה שא"כ אם נפל שומן על מיעוטו ולומר דמיעוט אינו חוצץ דבר זה לא מסתבר כלל שלא מצינו חלוק בין מעוט לרוב לגבי חציצה רק גבי טבילה שמה"ת אינו חוצץ רק ברוב ומדרבנן מיעוטו נמי חוצץ מה שא"כ בשאר דברים כגון בכתיבת ס"ת וכדומה בעינן שכל אות ואות יהי' נכתב על הקלף ואם יש חציצה אף במיעוט האות יש לפסול:
וראיתי בסדרי טהרה בסי' קצ"ח ס"ק כ"ה שהביא בשם שו"ת שבות יעקב שהקשה בהא דאמרי' בש"ס פסחים דף ס"ה ע"ב שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהן בדם והא הוי חציצה והקשה השבו"י הרי כיון דשבח הוא א"כ אינו מקפיד והוי מיעוטו שאינו מקפיד דאינו חוצץ ומאי פריך הגמ' דהוי חציצה והס"ט מתרץ שם דהרגל נדון לעצמו דכי היכי דבטבילה שצריך לטבול כל הגוף אזלינן בטבילה בתר רוב הגוף ה"ה בעמידת הכהן על הרצפה שצריך לעמוד ברגליו אזלי' בתר רוב הרגל ע"ש. ולפענ"ד לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא דבכ"מ דאיכא חשש חציצה אין שום חלוק בין רוב למיעוט ואי איכא חציצה אף במיעוטו מרגלו של כהן חוצץ מה"ת היכא דמקפיד עליו ומש"ה מקשינן שפיר מאי דמהלכין עד ארכובה בדם והא הוי חציצה ומשני דלח הוא ואינו חוצץ. ותמה אני על שני גדולי הדור איך נעלם מהם במחכת"ה דבר פשוט כזה. והרי בש"ס זבחים דף י"ט אמרי' להדיא במקום בגדים אף נימא אחת חוצצת. וכן נמי אמרי' התם דכינה מתה או עפר חוצץ. ומשמע ודאי דחוצץ מן התורה דהרי הרמב"ם פ"י מכלי המקדש הל' ו' כתב בזה שעבודתו פסולה וא"כ צריך להביא קרבן אחר ואם לא הוי חציצה כ"א מדרבנן כדין מיעוט המקפיד א"כ היאך יכול להביא קרבן אחר הא אין חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וכעין שהקשו בש"ס יבמות דף צ'. ועי' באו"ח סי' תרנ"א סעי' ז' בהג"ה שיש להסיר התפלין והטבעות בשעת נטילת לולב אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן והקשו שם הב"ח והט"ז והמג"א דלא מצינו חלוק בנטילת לולב בין אם כל היד מכוסה או לא והרי האגד הי' חוצץ אם לא הי' לנאותו אף שאינו חוצץ בכל היד ותירץ המג"א דכוונת הרמ"א הוא דאם אין כל היד מכוסה מסתמא בטל לגבי היד הרי מבואר להדיא כדברי דאין שום חלוק בחציצה בין רוב למעוט רק בטבילת אדם וכלים ונט"י ולא בשאר עניני חציצה. מיהו אם לא נשאר רק כעין מראה בעלמא נראה שיש לסמוך בזה על מ"ש בס' פתחי תשובה דבכי ה"ג לא הוי חציצה. וכעין זה כתבו הט"ז והש"ך בסי' קצ"ח. דברי ידידו: