מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן לא
ב"ה יום ה' פ' אחרי תרמ"א לפ"ק לבוב שלום וברכה וכל טוב לכבוד הרבנים המופלגים בתורה וביראת ד' טהורה חסידים ואנשי מעשה כש"ת מוה'
שלמה מאיר טייכר נ"י אבד"ק גלאגיב ומוה'
ברוך מרדכי אורינשטיין נ"י מו"צ דגלאגיב יע"א:
מכתב שאלתם הגיעני בשנים שנשתדכו יחד וכתבו ראשי פרקים ולא תנאים וקבעו זמן לסילוק הנדן על זמנים מיוחדים והתנו בפירוש בהראשי פרקים שאם אחד מהצדדים לא יסלק בזמן הנועד אין להם זה ע"ז שום התקשרות וגם התנו שהתנאים יכתבו בעת גמר הסילוק ולא נעשה שום תק"כ על זה רק קבלת קנין ועתה כבר עברו שתי שנים וצד הכלה לא סילק גם פעם אחת והחתן כבר הגיע לפרק נשואין ואביו רוצה לעשות שידוך אחר:
יעוי' בב"ש סי' נ' ס"ק ט"ו מ"ש בשם הט"ז דאם כתבו ר"פ ועשו ק"ס אע"ג דלא אמרי ע"מ שיכתבו השטרות הוי כאומר בפירוש ע"מ שיכתבו כי מנהג פשוט שאחר כתיבת ר"פ כותבים התנאים לכן יכול כ"א לחזור אחר כתיבת ר"פ ויכול למחות שלא יכתבו התנאים ופטור מקנס ע"ש. ונראה דנ"ד עדיף טפי שהרי כאן התנו מפורש שלא יכתבו התנאים עד גמר הסילוק א"כ יכולין לחזור קודם כתיבת התנאים. ועי' בסמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב' שכתב שהקנין אינו מועיל כלום משום דהוי קנין אתן. ועי' בתשו' הב"ח סי' כ"ג שכתב דעיקר החיוב בשידוכין הוא משום שקורין לפני שני הצדדים והקנס לא יפטור את הח' הלכך חשבינן לי' כאילו הוציא שבועה וח' מפיו ע"ש ובנ"ד לא נכתב בהר"פ לא שבועה ולא ח' וגם לא קראו לפני הצדדי'. ובט"ז אהע"ז סי' נ' ס"ק י"ב כתב להדיא שכל זמן שלא נגמר עדיין אין לחייב משום בושת ובנ"ד שהתנו בפירוש שלא לכתוב התנאים עד גמר הסילוק ע"כ ממילא לא נגמר השידוך עדיין ולא שייך בושת והקנין ג"כ אינו מועיל משום דהוי קנין אתן כמ"ש הסמ"ע ושבועה וח' ג"כ אין כאן כמ"ש בשם הב"ח א"כ אין כאן שום חיוב על צד החתן לקיים השידוך. ומלבד כ"ז אפי' אם הי' כתיבת תנאים כבר מ"מ מאחר שצד הכלה העביר מועד הסילוק מותר החתן לעשות שידוך אחר לפי מה שמבואר ביו"ד סי' רל"ו סעי' ו' ועי' בט"ז ובנקה"כ שם. כן נראה לפענ"ד:
ובדבר שאלתם שבחג הפסח שעבר נשלח לאחד מאנשי עירם בשר מעיר אחרת ונתעכב על הב"ד ונתברר הדבר שנמלח הבשר אחר ג' ימים ונתבשל ונשתמש בהרבה כלים יקרים שווין יותר מעשרים רייניש והוא הפסד מרובה אם יש להתיר להשתמש באותן הכלים על חג פסח הבע"ל. עי' בפרמ"ג יו"ד סי' ק"ג בשפ"ד ס"ק י"ז שהביא בשם שו"ת נחלת יעקב ושו"ת דבר שמואל להתיר בכלי חרס בהפ"מ באינו בן יומו. וסיים בפרמ"ג שם דלפ"ז אותן הכלים חשובין שקורין פארציליין וכדומה יש לצדד. אמנם הפרמ"ג שם חולק על דבריהם וכתב שגם באיסור דרבנן אסור גם לאחר מעל"ע יעו"ש. אמנם מדברי הט"ז יו"ד סי' קל"ז ס"ק ז' משמע להדיא שבאיסור דרבנן לא גזרינן שאינו ב"י אטו ב"י משום דהוי גזרה לגזרה ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' נ"א שכתב ג"כ דבאיסור רבנן מהראוי להתיר אינו בן יומא אלא שכתב שלא מצא לאחד מהפוסקים שחילקו בכך. וכאשר שמתי עיוני בזה מצאתי להר"ן בפסחים פ' כל שעה שדבריו נראין כסותרין זה את זה. דכסוגי' דזה וז"ג כתב דלמ"ד זוז"ג מותר חדש יוצן משום דהוי זוז"ג תנור דאיסורא ועצים דהתירא ואע"ג דזוז"ג לכתחילה אסור מ"מ כיון דלית לי' תקנתא אלא בנתיצה כדיעבד דמי. ובסוגי' דקדרות בפסח ישברו כתב דמש"ה ישברו אע"ג דבפ"ב דע"ז מספקא לן אי סבר רב נטל"פ אסור מ"מ גם אם נאמר נטל"פ מותר זה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא ואע"ג דצריך לשבור את הקדרה מ"מ לא הוי כדיעבד. וכבר תמהו עליו בחדושי אנשי שם שדבריו סותרין זא"ז. ובאמת לא על הר"ן לבד תלונתו כי גם התוס' בפסחים דף כ"ו ע"ב ד"ה בין ודף ל' ע"א ד"ה אמר רב כתבו ממש כדברי הר"ן. והנראה לפענ"ד בזה דהנה הר"ן בפסחים פ"ב שם בהא דכל כ"ח שנשתמש בו חמץ בצונן משתמש בו מצה בצונן כתב ליישב דברי הרי"ף שם דבכ"ח כיון דבלע הרבה ואינו יוצא מידי דפיו חשיב כגוף האיסור ע"ש. ומש"ה דעת המרדכי מובא ביו"ד סי' צ"ח סעי' ה' בהג"ה שגם בכ"ח חדש אף שלא בלע רק כזית חלב צריך ס' נגד כל הקדרה דגם גוף החרס נ"נ ועי' בט"ז שם סק"א. ומעתה י"ל דבתנור שהסיקו בקליפי ערלה דליכא התם משום טעם בליעה רק משום שנגמר באיסור הנאה. ועי' בטיו"ד סי' י' בשם הרשב"א וכיון שאין כאן איסור רק דמי עצים שהיו אסורין בהנאה שפיר כתבו התוס' והר"ן דאם נאמר שישבור ויתוץ את התנור חשיב כדיעבד כיון שמפסיד יותר מהאיסור. משא"כ בכ"ח שבלע איסור מש"ה כתבו התוס' והר"ן שישבור את הכלי דאף שמפסיד את הכלי מ"מ לא חשיב כדיעבד כיון שגוף החרס נעשה גופו של איסור כמ"ש הר"ן ונעשה כחתיכת נבלה כמ"ש הט"ז סי' צ"ח שם א"כ מה לנו בזה שמפסיד את הכלי מאחר שנעשה גופו של איסור והרי כתבו התוס' פסחים דף כ"ו הנ"ל דמה שמפסיד את האיסור לא חשיב דיעבד. וכן מוכח מגמ' ב"מ דף נ"ג ע"א דמעשר שני הוי דבר שיל"מ אם יכול לחללו אף שצריך הוצאות מ"מ כיון שאין החילול רק נגד דמי מע"ש לא מיקרי הפסד. וזה נכון מאוד בישוב דברי התוס' והר"ן בס"ד. ומעתה י"ל לפמ"ש הט"ז יו"ד ר"ס צ' בשם הת"ח דבאיסור דרבנן לא אמרי' חתיכה נ"נ ועי' בנקה"כ שם. וכן הכריע הפר"ח סי' צ"ב ס"ק י"ז א"כ היכא דהכלי בלע איסור דרבנן שפיר יש מקום להתיר באב"י משום דכ"ח אין לו תקנה אלא בשבירה חשיב כדיעבד כמ"ש התוס' והר"ן ובדיעבד נטל"פ מותר. דכאן אין לומר שאין מפסיד רק את האיסור מחמת דנעשה גוף החרס נבלה דבדרבנן לא שייך למימר הכין וכמ"ש. עוד יש מקום להתיר בנ"ד ע"פ דברי אא"ז הח"צ ז"ל בתשובה סי' ע"ה דאחר י"ב חודש מותר דהוי כעפרא בעלמא ואף שכתב שם שלא מלאו לבו להתיר לכתחילה משום שיש לגזור שמא ישתמש תוך יב"ח מ"מ בנ"ד שהם כלי פסח ובלא"ה לא ישתמש בהן כל השנה לא שייך למיגזר. וגם אין לומר דמאחר שהבישול הי' בתוך הרגל ואם ישתמש בשנה הבע"ל בתחילת הרגל לא מלאו עדיין יב"ח. דבתוס' נדה דף ס"ה ע"ב ד"ה היינו כתבו בהדיא דיב"ח לאו דוקא דגם אם חסר איזה ימים ג"כ מיקרי ישון יב"ח ע"ש בתירוץ השני והרי עיקר ראית הח"צ שם הוא מהא דמועיל ישון יב"ח בכלי יין ע"ש א"כ מוכח שגם אם חסרו איזה ימים ג"כ כבר נתייבש והוי כעפרא בעלמא. ולכן מאחר שגוף איסור בשר ששהה ג"י בלא מליחה הוא חומרת הגאונים ואין לו שורש בגמ' יש לסמוך להתיר הכ"ח בחג הפסח הבע"ל אי"ה מאחר שהוא הפסד מרובה. ועי' בפ"ת סי' ס"ט שכתב בשם שו"ת תפארת צבי להתיר בכה"ג: