מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן כו
ב"ה יום ד' ז' שבט תרל"ו לפ"ק לבוב:
יחי צלח שלו ושמח כבוד ידיד נפשי ולבי הרב הגאון החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם יקר הערך צח השכל ונקי הרעיון כקש"ת מוה' עוזר צאזמיר נ"י:
מה נכבד היום בהגלות נגלות אלי מכתב יקרתו התענגתי מאוד להתבשר משלומו ושלום תורתו. ד' יחלימהו ויחזקהו ויהי בריא אולם לעבוד את ד' כל ימי עולם. והנה ענותו תרבני לבקש ממני לחוות דעתי העני' בדבר שני שאלות ומר לא לגמרא דידי ולא לסברא דידי צריך בכ"ז מהרתי בא היום לעיין בדבריו הנחמדים ולעזרת החונן לאדם דעת אצפה ישים בפי דבר אמת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא:
והנה שאלתו הראשונה היא שכתבו השו"ב דק' באלטא שקבלו על עצמם לקיים פקודת הבע"ב דשם שלא ללמד את האומנות שו"ב והשחזת הסכין לר' אברהם בר' ישראל שו"ב ולכן קבלנו עלינו את פקודתם היינו שלא ליסע שום אחד מאתנו הח"מ עם ר' אברהם לבית השחיטה ואפי' כשתהי' השבוע של אביו ר' ישראל שו"ב ויסע עמו בנו ר"א לבית השחיטה אסור לנו שנסע עמו ובאם שיעבור א' מאתנו הח"מ על פקודה זו אזי תהי' שחיטת ידו כקרבן. כ"ז קבלנו עלינו הח"מ בנדר גמור על דעת הבעה"ב ולא יועיל לזה שום התרה בלי רשיון השלשה שוחטים עם השני ב"ב פלוני ופלוני וע"ז חתמו הג' שוחטים. ואח"כ נסע ר"א הנ"ל לטאלטשין ולמד שם אומנות שו"ב והשחזת הסכין עצהיו"ט ויש לו הודאה שראוי לשחוט ולבדוק ככל השו"ב המובהקים. ובבואו בחזרה לבאלטא נסעו עמו השו"ב הרבה פעמים לבית השחיטה והבעה"ב דק' באלטא צועקים לאמור שהשו"ב עברו על הנדר ושחיטתם אסורה. ומעכת"ה העמיק הרחיב הדבור בזה ויבואר לפנינו ברצות ד':
פתח דברו יאירו להתיר מטעם דהקבלה בלשון שלא ליסע לביה"ש הוא לשון איסור גברא והוי נדר שאמרו בלשון שבועה דלא מהני לדעה הראשונה בסי' ר"ו. וגם לדעת הרמב"ן דנדר שאמרו בלשון שבועה מועיל מטעם יד מ"מ כיון דהוי יד לנדר אינו חל מה"ת על דבר שאין בו ממש והשיג על הח"ס בתשו' סי' ר"כ שכתב דהוי יד לשבועה. ומעכת"ה הביא ראי' לדבריו מתשו' הרמב"ן שהביא הבדה"ב סי' ר"ו שם. והופיע רוה"ק בבית מדרשו של מעכת"ה כי מבואר להדיא כן בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' קמ"ה ע"ש. ובאמת שלפענ"ד הדבר מוכרח לומר כן דלכאורה קשה לשיטת הרמב"ן וסייעתו דנדר שאמרו בלשון שבועה או להיפך מועיל מהא דאמרי' בש"ס שבועות דף כ' ע"א איסרי' דאיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה ועי' ברש"י שם. וקשה למאי ענין הטילו הכתוב לאיסר בין נדר לשבועה הא בלא"ה אף אם הי' איסר רק שבועה לחוד מועיל ג"כ אם אמרו בלשון נדר וכן להיפך לדעת הרמב"ן. ודוחק לומר דכאן באיסר אם אמרו בלשון הנדר הוי נדר גמור משא"כ בשבועה שאמרו בלשון נדר אינו מועיל רק מטעם יד דהרי באמת אין שום חילוק בין יד לעיקר הנדר אלא ע"כ דשבועה שאמרו בלשון נדר הוי יד לשבועה וא"כ אם הי' על איסר דין שבועה אם אמרו בלשון נדר הי' עליו דין שבועה ולכן הטילו הכתוב לאיסר בין נדר לשבועה דאם הוציאו בלשון נדר הוי נדר. וכיון דמוכח דשבועה שאמר בלשון נדר הוי יד לשבועה ממילא דנדר בלשון שבועה הוי יד לנדר וא"כ אינו חל מה"ת על דבר שאין בו ממש. וזה ברור לפענ"ד וגם מדברי הר"ן ריש נדרים ד"ב ע"ב ומדברי הר"ן בשבועות פ"ג גבי הא דאמר ישיבת סוכה עלי מוכח שלא כדברי הח"ס:
ובהיותי מעיין בזה ראיתי שמחלוקת הקדמונים בנדר שאמרו בלשון שבועה אי מהני אי לא תליא במחלוקת שבירושלמי פ"א הל' א' אי קיי"ל כר' יודן ור"מ דלא מהני או קי"ל כר' יוסי. ונפלאתי מאוד שלפי הגירסא לפנינו בירושלמי ס"ל לר' יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר וכן הביא הרמב"ן בהל' נדרים בשם ר' יודן. ולא ראיתי לאחד מן הראשונים שיחמיר בנדר בלשון שבועה יותר משבועה בלשון נדר והרי כל הטעם של הפוסקים דלא מהני לא נדר בלשון שבועה ולא שבועה בל"נ הוא משום דקיי"ל כר' יודן ור"מ דהוו רבים נגד ר' יוסי וא"כ בנדר שאמרו בלשון שבועה אדרבה ס"ל לר' יודן ור"י לאיסורא והו"ל למיפסק כוותי' דהוו רבים נגד ר"מ. ולא די לנו הצער הזה אלא שראיתי להב"י ס"ס רל"ט שכתב דאע"ג דאין נדר בלשון שבועה מ"מ ישנה לשבועה בלשון נדר וכ"כ הש"ך שם בס"ק י"ז וכן נראה מדברי המחבר שם סעי' י"א וזה תימה גדולה דבירושלמי הנ"ל מבואר להדיא בהיפוך. והנראה לע"ד בזה אחרי אשר נדקדק להבין סברת ר' יודן בירושלמי דס"ל דנדר שאמרו בלשון שבועה מהני ושבועה בל"נ לא מהני ומה סברא יש לחלק בזה. דהנה הר"ן בנדרים דף י"ח ע"א הביא בשם ר' יודן בירושלמי שאם אסר עליו ככר וחזר ונשבע עליו מכיון שהזכיר עליו שבועה כנבלה היא מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין. וביאר הר"ן שם דבריו דאם הזכיר שבועה ואח"כ נדר מש"ה חייל הנדר משום שמקודם לא היה עליו רק איסור גברא ע"י השבועה וכשנדר אח"כ ניתוסף עליו איסור חפצ' שלא היה מקודם ומש"ה חייל מה שאין כן כשנדר מקודם ליכא למימר דליחול איסור גברא דשבועה על איסור חפצ' דנדר משום דבנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו וכו' הלכך אין מקום לשבועה שתחול על הנדרים עכ"ל הר"ן. ומדבריו למדנו דס"ל לר' יודן דבנדרים אע"ג דהוי איסור חפצא מ"מ איסור גברא נמי אית בהו ומש"ה חלין נדרים על שבועות דהוי איסור מוסיף משא"כ להיפך ומעתה י"ל דמש"ה ס"ל לר' יודן דנדר שאמרו בל"ש מהני ולא שבועה בלשון נדר משום דלטעמיה אזיל דס"ל דנדר יש בו איסור חפצא וגם איסור גברא וא"כ בין אם אמר קונם ככר זה עלי או קונם שלא אוכל ככר זו שניהם לשון נדר הם מכיון דיש בנדר איסור חפצא וגם איסור גברא מה שא"כ בשבועה שאין בה רק איסור גברא לחוד לא מהני אם אמרו בלשון נדר דהיינו אכילת ככר זה עלי בשבועה משום דבשבוע' ליכא איסור חפצ' כלל. כנ"ל לבאר סברת ר' יודן בירושלמי ומעתה לפי מה דס"ל לרוב הפוסקים דנדר אינו חל על שבועה כמבואר בש"ע סי' רט"ו סעי' ה' אלמא דבנדר ליכא [אלא] איסור חפצא ולא איסור גברא ומש"ה לא הוי איסור מוסיף ואינו חל על שבועה. ועי' ש"ך שם סקי"ב תו אין לחלק בין נדר שאמר בל"ש או שבועה בלשון נדר ומש"ה הביאו בשם ר' יודן בירושלמי דבשניהם לא מהני והיינו משום דכיון דחזינן דר' יודן ס"ל דשבועה בלשון נדר לא מהני אם כן ממילא לדידן גם נדר בל"ש לא מהני ואף שבאמת ר' יודן גופי' ס"ל דנדר בל"ש מהני משום דס"ל דבנדר איכא נמי איסור גברא אבל אנן לא קי"ל הכין וכמ"ש. ואדרבא מסתבר לי' להב"י דשבועה בל"נ מועיל יותר וכמ"ש הרא"ש והטור גבי ישיבת סוכה עלי שבועה ע"ש ודו"ק. עכ"פ בגוף הדבר יפה כתב מעכת"ה דגם לדעת הרמב"ן וסייעתו דנדר שאמרו בל"ש מועיל מטעם יד היינו דהוי יד לנדר ודלא כמ"ש הגאון:
בעל ח"ס וכמו שהוכחתי לעיל וכ"כ בנו"ב מהד"ת סי' קמ"ה וממילא אינו חל על דבר שאין בו ממש רק מדרבנן ובמקום קצת מצוה גם בעד"ר מתירין וכמ"ש הנו"ב שם ומבואר בש"ע סי' רכ"ח סעי' כ"א בהג"ה דבשביל פרנסה הוי דבר מצוה א"כ גם כאן איכא מצוה שלא לקפח פרנסת השו"ב. וגם במה שנכתב הכתב בלשון עבר קבלנו על עצמנו אם השו"ב אומרים שלא קבלו עליהם מקודם אין בהכתב ממש כמ"ש ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב ברמ"א ובח"מ סי' ע"ג סע"ו וכ"כ בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ס"ז ובמהד"ת סי' קמ"ה שאין בזה שום שבוע ה ונדר רק כתב הודאה שהודו שקבלו כן על עצמם מכבר ואם באמת לא קבלו מקודם הכתב בטל וז"פ:
ובמה שנכתב בהכתב ובאם שיעבור אחד מאתנו על פקודה הנ"ל אזי תהי' שחיטת ידו כקרבן כאשר נדקדק היטב בלשון הכתב נראה שפקודת הבע"ב על השו"ב הי' שלא ללמד לר' אברהם אומנות השו"ב ולכן קבלו עליהם השו"ב שלא ליסע עם ר' אברהם לבית השחיטה ואם יעברו על הפקודה הנ"ל דהיינו שילמדו אותו אומנות השו"ב יאסר שחיטתם כקרבן. והנה בדבר הקבלה כבר כתבתי שאין בו ממש. וגם במה שאסרו שחיטתם כקרבן גם כן אין חשש שהרי לא אסרו שחיטתם רק אם יעברו על פקודת הבע"ב והיינו שילמדו אותו אומנות השו"ב והרי הם לא למדו את ר' אברהם שכבר למד אומנותו בטאלטשין והביא משם כתב הודאה כאחד השו"ב המובהקים. ובאמת שגם בלשון הקבלה שקבלו ע"ע שלא ליסע אתו הי' מקום לומר שלא היה כוונתם לאסור הנסיעה רק שלא ללמדו האומנות שהרי הבעה"ב לא בקשו יותר מהשו"ב רק שלא ללמדו. ודמיא הא מילתא להא דאמרינן בנדרים דף כ"א ע"א הי' מסרב בחבירו שיאכל אצלו וא"ל קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות הימנו צונן שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה הרי מבואר שאף שאסר עליו בפירוש ליכנס לביתו ולשתות צונן מ"מ כיון שזה הי' תשובה על מה שביקש ממנו חבירו שיאכל אצלו אמרי' שמסתמא לא הי' כוונתו רק לאכילה ושתיה. וא"כ גם בנ"ד הגם שאסרו השו"ב בפירוש שלא ליסע עמו לביה"ש מ"מ כיון שזה הי' תשובה על מה שביקשו הבע"ב שלא ללמדו אומנות השו"ב אמרינן דכוונת השו"ב הוא שלא ליסע עמו ללמדו. אלא שמדברי הרמ"א בסי' רי"ח סעי' א' משמע שהנודר לטובת חבירו לא אמרי' הכי רק אזלינן בתר לשון הנדר. אמנם בתשו' מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' כ"ב משמע שגם בנודר לטובת חבירו אזלי' בתר כוונת הנודר יעו"ש. אבל כל זה הוא לענין מה שקבלו שלא ליסע עמו לביה"ש אבל במה שאסרו שחיטתם כקרבן הרי נכתב בפירוש שהאיסור חל אה יעברו על הפקודה והרי פקודת הבע"ב לא היתה רק שלא ילמדו אותו אומנות השו"ב ובנ"ד הם לא למדוהו מעולם כי הוא למד ושנה בטאלטשין ונעשה שם שו"ב מובהק כאחד מהם. ומלבד אשר לדעתי העני' הדברים ברורים כשמש דהשו"ב לא עברו על פקודת הבע"ב אלא אף אם ירצה אחד להתעקש ולומר שגם אחר שלמד ר' אברהם הל' שו"ב במקום אחר אסור להשו"ב ליסע עמו לביה"ש מ"מ אין הנדר חל. דהנה בהא דתנן בנדרים דף כ"ה ע"ב נדרי שגגות וכו' שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה כתב הר"ן שאם הוא שוגג בשעה שהנדר ראוי לחול כגון שאמר קונם עלי ככר זה אם אני אוכל היום ושכח ואכל דכיון דנדרא באכילה חייל והאי שעתא הו"ל שוגג לא חייל נדרא כלל ע"ש והכי קי"ל בסי' רל"ב וסי' רל"ט. ובגמר' שם אמרי' היכי דמי שבועת שגגות כגון שבועתא דהכי אמר רב ועי' בר"ן שם. ואם כן בנ"ד שכתבו אם יעברו על הפקודה תהי' שחיטת ידו כקרבן א"כ עיקר חלות הנדר הוא בשעה שעברו על הדיבור כדין כל תנאי דאם שהוא כלאחר כמבואר בש"ס גיטין וקדושין בכ"ד וא"כ אם השוחטים אומרים שכוונתם לא חית הי' רק שלא ללמדו מתחילה ולא אחר שכבר למד אומנות השו"ב בטאלטשין. מלבד מ"ש דדינא קאמרי אלא גם בשנאמר דטעו בזה מ"מ מאחר שהיו מוטעים בשעה שהנדר ראוי לחול דהיינו בשעה שנסעו עמו לבית השחיטה הוי נדרי שגגות וכמ"ש:
הן אמת דלפ"ז קשה הא דאמרינן בש"ס נדרים דף צ' ע"א בההוא גברא דאסר הנאת העולם אי נסיב איתתא כי לא תנינא הלכתא אתא ר"א ב"ר הונא ושבשי' ואנסביה איתתא ושרקי' טינא ואח"כ התירו לו הנדר ע"ש היטב בגמ'. ולפי דברי הר"ן והש"ע הנ"ל מאחר דשבשי' והטעהו שלא יאסרו הנאות עולם עליו ע"י הנשואין אם כן בשעה שהי' הנדר ראוי לחול דהיינו בשעת הנשואין היה מוטעה א"כ לא חל הנדר כלל דהוי נדרי שגגות וא"צ התרה כלל. וזה תימה גדולה לכאורה. ולפי ענ"ד נראה לומר בזה דבר חדש דהנה בהך דאמרי' פ"ג דשבועות דאם אמר קונם עלי ככר זו אם אוכל זו דאם אכלי' לאיסורא והדר אכלה לתנאה תליא בפלוגתא דהתראת ספק והקשה הר"ן דמכאן משמע דאיסורא קעביד ולמ"ד התראות ספק שמה התראה חייב מלקות ואמאי הא כל מי שאוסר עצמו בדבר פלוני אם יעשה כך אין האיסור מתחיל אלא לאחר שיעשה אותו דבר אבל קודם לכן אין האיסור חל עליו כלל אפי' נתקיים התנאי אח"כ וכדאמרי' פ' ואלו נדרים דאם אמרה קונם פירות העולם עלי אם ארחץ ואכלה פירות ואח"כ רחצה לא עשתה איסור. ותירץ הר"ן דכי אמרינן דאכילת האיסור קודם לתנאי שרי הנ"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי כגון ההיא דנדרים דאמרי' שלא כוונה לאסור אלא פירות שתאכל אחר שתרחץ לפי שאפילו אם הי' דעתה שתהי' מותרת בפירות קודם רחיצה מ"מ עדיין יש מקום לנדר לחול שתהא אסורה בפירות אחר שתרחץ אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד אם תאמר שלא נאסר אלא לאחר שיתקיים תנאו נמצא שיהא אפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל דהיינו אם נאכל איסור ראשון הלכך אמדינן לדעתיה ששבועתו היתה שכל זמן שיתקיים תנאו ואפי' בסוף יחול נדרו עכ"ל הר"ן וצריך לבאר לפ"ד הא דפריך הגמ' לעיל דף ט"ו ע"א לרב יהודה דס"ל בתנאה לא מזדהר מהא דתנן שאת נהנית לי' עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג הלכה אסורה לא הלכה לא וקשיא לרב יהודא דאפי' לא הלכה תהא אסורה בהנאתו קודם הפסח שמא תלך עד הפסח דבתנאה לא מזדהר ע"ש בגמ'. ולפ"ד הר"ן הנז' לא פריך מידי דהרי שם נמשך האיסור קודם הפסח ואחר הפסח עד החג ובכי ה"ג אמרי' שלא כיון לאסור רק משעה שיעבור על התנאי ואילך לסברת הר"ן הנ"ל וא"כ מאי פריך לר"י הא שפיר מותרת ליהנות ממנו קודם שתלך ואין לחוש שמא תלך אח"כ דהא בכה"ג לא חל האיסור הנאה רק משעת הליכה ואילך. והנראה לי בזה דהנה בתוס' נדרים שם דט"ו הקשו אהא שאת נהנית לי וכו' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ותירצו דכיון שתולה הנדר בדבר שיכולה לקיים שפיר חל הנדר אף דמשועבד לה שהרי לא תלך לבית אבי' ולא תאסר. ומעתה זה דוקא אם נאמר שכוונתו הי' לאסור הנאתו למפרע דאז בשעת חלות הנדר לא הפקיע שעבודה עדיין דיכולה היא שלא לילך לבית אביה ומש"ה שפיר חל הנדר אבל אם נאמר דלא כוון לאסור הנאתו רק משעת הליכה ואילך א"כ לאחר שכבר עברה על התנאי א"א לנדר לחול כלל דאז הוי הפקעת שעבודה בברור. וא"כ דמי ממש למ"ש הר"ן דהיכא שלא נשבע רק על דבר אחד דאם נאמר שלא כוון לאסור כ"א לאחר שיתקיים התנאי אפשר שיבטל הנדר לגמרי דהיינו אם יאכל האיסור בתחילה הלכך אמרי' דמסתמא היתה כוונתו שיחול האיסור תיכף אף קודם שיתקיים התנאי. וא"כ גם כאן אם נאמר שכוונת הבעל היתה שלא תאסר בהנאתו רק לאחר שתלך לא יחול הנדר כלל משום דמפקע לה לשיעבודה הילכך אמרי' דכוונת הנודר הי' לאסור בהנאתו תיכף אם תלך אח"כ דתו אין כאן הפקעת השעבוד בשעת חלות הנדר דיכולה היא שלא לילך וא"כ שפיר פריך בש"ס דתהא אסורה להנות תיכף שמא תלך אח"כ. ודו"ק היטב:
ומעתה מיושב ג"כ קושיתי הראשונה דהנה בהאי דאסר הנאת העולם עליו אי נסיב איתתא כי לא תנינא הלכתא הקשה הרא"ש שם הא אי אפשר לו להיות בלא הנאת העולם והוי נדר שוא ותירץ דאפשר שלא ישא אשה ולא יאסר ע"ש. וא"כ ע"כ היתה כוונת הנודר שאם ישא אשה יאסר בהנאת העולם למפרע בשעת אמירת הנדר דאז לא הי' נדר שוא כי אז הי' בידו שלא ישא אשה ולא יאסר דאם נאמר שכוונתו הי' לאסור בהנאת העולם משעת הנשואין ואילך א"כ אז בשעת חלות הנדר נאסר בהנאת העולם בברור והוי נדר שוא ואינו חל כלל. והיכא שיתבטל הנדר לגמרי שפיר אמרינן שבודאי היתה כונתו לאסור למפרע וכמ"ש הר"ן בנשבע על דבר אחד. וא"כ מיושב שפיר מה שהקשיתי הא כיון דרב אחא הטעהו ושבשי' הוי נדרי שגגות וא"צ התרה כלל. מאחר שכבר הוכחתי דע"כ היתה כוונת הנודר לאסור בהנאת העולם למפרע בשעת אמירת הנדר ולא בשעת הנשואין וא"כ בשעה שנדר לא היה מוטעה כלל דכאן אין הנדר חל בשעת התנאי דאז הוי נדר שוא וכמ"ש. וע"כ שהנדר חל למפרע וכיון דאז לא הי' מוטעה לא הוי נדרי שגגות וצריך התרה משא"כ בקונם עלי ככר זה אם אוכל היום שכתבו הר"ן והש"ע דאם שגג ואכל אין הנדר כלל דש לא חל הנדר רק בשעת קיום התנאי ואם הי' קיום התנאי בשוגג הוי נדרי שגגות. וא"כ גם בנ"ד שהשו"ב אומרים דאחר שכבר למד ר' אברהם הלכות שחיטה בטאלטשין שוב אין לאסור להם ליסע עמו לביה"ש אף אם נאמר שטעו בזה מ"מ אם היו מוטעים בשעת חלות הנדר דהיינו בשעה שנסעו עמו לביה"ש הוי נדרי שגגות וא"צ התרה כלל. כנלפענ"ד ברור בעז"ה:
עוד יש מקום לבטל הנדר מטעם אחר שהרי כתבו ובאם שיעבור אחד מאתנו על פקודה זו אזי תהי' שחיטת ידו כקרבן. א"כ אף אם נאמר דכתיבה הוי כדבור וכהכרעת גדולי האחרונים מ"מ אם יאמר אדם בפיו מי שיעשה דבר פלוני יאסר באכילת חטין וכדומה ואח"כ עשה הוא בעצמו דבר פלוני לא מצאתי מבואר שזה מועיל לאסור דבעי' שיפרש בהדיא אם אעשה כן יאסור עלי דבר זה. ויש בזה לדון הרבה גם מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולגודל הטרדה לא ירשני הזמן להאריך בזה. עכ"פ נראה לפענ"ד ברור דמכל הלין טעמי אין כאן נדר כלל ולכל היותר יתירו להם להשו"ב ב"ד של שלשה ומותרים להיות שו"ב דק' באלטא כמקדם דברי ידידו הדו"ש וש"ת בלו"נ: