מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן יט
ב"ה יום ה' ו' אייר תרכ"ט לפ"ק לבוב. רב שלום וכל טוב אל כבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו קב ונקי המופלג בתורה ויראה וותיק וחסיד מוה'
מאיר יחיאל נ"י אבד"ק מאגרוב יע"א.
הנני בזה לקיים מוצא שפתי להשיב על השאלה אשר נשאלה מאת כת"ה בדבר המקוה אשר בעירו שעשו כמו ד' רגלים ונעצו בארץ גם עשו מסגרת מרגל לרגל וע"ג קבעו במסמרים דפין קטנים ונעשה כמין שלחן אשר עליו עמדו הנשים בעת טבילתן אמנם מחמת חוזק המים נפרדו הדפין הקטנים וצפו למעלה ולזאת הביאו אבן אחת והניחו על הדפין לעכבם שלא יצופו עוד למעלה. וחכם א' אסר מלעמוד ע"ג האבן הזאת ומעכ"ת שאל דעתי בזה:
והנה מקודם נבא לבאר אם מותר לטבול על השלחן. ולדעת הט"ז בסי' קצ"ח שדחה דעת הראב"ד וסייעתו מהלכה והתיר לטבול ע"ג נסרים אף אם אינם קבועים במסמרים וסמך ע"ד הר"ש והרא"ש ע"ש פשיטא שגם כאן מותר לטבול על השלחן אף אחר שנפרדו הדפין וצפו למעלה אמנם לדעת הב"ח שלא התיר רק בקבוע במסמרים ומטעם דהוי כקבעו ובנה עליו. יעוי' בס"ט שם דנתבטלה מתורת טומאה ואזיל בשיטת הראב"ד וסייעתו דגזרת מרחצאות תלוי בקבלת טומאה יש לעיין בזה הרבה. והנה קודם שנקבעו הדפין בארץ ונתחברו במסמרות היו על הדפין הללו שני עניני טומאה. חדא טומאת מדרס כמ"ש מהרח"ש בתשובה דכיון שנתיחדו לעמוד עליהם בשעת טבילה הוו כמיוחדין למדרס. עוד איכא על הנסרים טומאה משום פשוטי כלי עץ כמ"ש התוס' בסוטה ובמנחות שכל דבר רחב שראוי להניח עליו שום דבר דמו למקבלי כלי עץ וגזרו רבנן עלייהו טומאה. והנה טומאת הנסרין משום פשוטי כ"ע הדבר ברור לפענ"ד שלאחר שפרחה טומאתן מחמת קביעתן בקרקע אף שאח"כ צפו למעלה תו אין עליהן תורת טומאה. דהרי באמת כ"ע איתקש לשק דבעי' מטלטל מלא וריקן ומש"ה פשוטי כ"ע טהורין מה"ת ורק דחז"ל גזרו טומאה היכא שראוי להשתמש עליו משום דדמי קצת לכלי קבול כיון דהוי משמשי אדם וא"כ אם נתנם בארץ לשמש את הקרקע טהורין הם. ולא מטעם שמתבטלים לגבי קרקע רק משום שאין משמשין וד את האדם ואנן בעינן מטלטל מלא וריקן. דבשלמא בכלי גמור שקבעו בארץ דאף לאחר שנקבע בארץ עדיין שם כלי עלי' ואנו באין לטהרו משום דבטל לגבי קרקע בזה בעי' דוקא קבעו ובנה עליו ועוד הרבה חלוקים שנאמרו בזה. משא"כ בפשוטי כ"ע שאין עליהם תורת כלי כלל ורק כיון דראוי להשתמש ע"ג גזרו רבנן משום דדמו למקבלי כ"ע וא"כ לאחר שקבען בארץ טהורין הם מצד עצמם משום שאין משמשין את האדם עוד וא"כ אף שצפו למעלה ניהו דבטלה קביעתן בקרקע מ"מ טהורים הם מחמת דאין ראוי להשתמש ע"ג וכמ"ש. ובזה נוכל להבין הא דפריך הש"ס בב"ב דף ס"ו ע"ב אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי ומשני שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש ע"ש. ולכאורה הדבר צ"ב דהרי גם לפי הס"ד דר"א הוא ג"כ קשי' מ"ש דר"א מטהר לגמרי והכא איכא חלוק בין קבעו ולבסוף חקקו או להיפך וצריך לחלק בין איכא עליו תורת כלי בתלוש או לא ומאי פריך הגמ' אי הכי. וכבר נתעוררו בזה הקדמונים. אמנם לפי מ"ש הדבר נכון מאוד דבאמת מצינו בכ"ד דיש חלוק בין לבטל תורת כלי או אוכל מן הדבר ובין להוריד לה טומאה. וא"כ גם כאן לפי הס"ד לק"מ דשפיר ידע תלמודא דיש לחלק דהיכא דכבר יש עליו תורת כלי אין מועיל קביעתן בארץ משא"כ בקבעו ולבסוף חקקו והא דבדף של נחתומין מטהר ר"א אף בתיקנו ואח"כ קבעו. ועי' ברשב"ם שם. משום דשאני פשוטי כ"ע דרבנן. פי' לא משום דיש חלוק בין טומאה דאורייתא לדרבנן דהרי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא שהטעם כיון שבאמת אין עליו תורת כלי כלל רק דראוי לשמש את האדם ומש"ה לאחר שקבעו בארץ ואינו משמש עוד את האדם טהור אבל למאי דמסיק דבדף של מתכת מחלוקת א"כ חזינן דמה"ת אין חילוק כלל בין קבעו ולבסוף חקקו או להיפך ולעולם מטמאי רבנן מ"ש דגבי שאובין איכא חילוק ונהי דשאיבה דרבנן מ"מ כיון דחזינן דמה"ת אין חלוק בין איכא עליו תורת כלי בתלוש אמאי חילקו חז"ל בזה גבי שאובין. ומשני שאני התם דחז"ל לא רצו להקל כל כך וכפי' הרשב"ם. ובזה מבואר ג"כ דברי הרשב"ם ע"א שם בד"ה ועוד שכתב אפי' את"ל דאחמירו רבנן כשל תורה וכו'. והוא תמוה דאם אחמרו רבנן כשל תורה אמאי מטהר ר"א גבי דף. ולפמ"ש ניחא דדוקא גבי שאובה דרבנן יש מקום לומר דאחמירו בי' רבנן כשל תורה כל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן אבל בפשוטי כ"ע לא שייך למימר הכי דהרי בשעה שגזרו חז"ל על פשוטי כ"ע לא גזרו רק על משמשי אדם וכמפורש בת"כ יכול שאני מרבה את הסולם ואת הקולב וכו' וא"כ לאחר שחברן בארץ ואין משמשין את האדם עוד ממילא אין זה בכלל הגזירה כלל דכמו שלא גזרו על הסולם ועל הקולב כמו כן לא גזרו על הדף אם קבעו דשניהם אין משמשין את האדם ומה שייך לומר בזה דרבנן תיקן כעין דאורייתא כיון דבזה לא תיקנו חז"ל כלל ודו"ק היטב:
ודע שגוף הדבר שחידשו המהר"מ פדווא ומהרח"ש בתשובה דהני נסרים שנקבעו בארץ אין עליהן שום טומאה משום דהוי כקבעו ובנה עליו דהמים שצפין ע"ג הוי כבנין לכאורה צ"ע דא"כ מאי פריך הש"ס אהך דצנור שחקקו ולבסוף קבעו מדף של נחתומין דבפשיטות יש ליישב דלעולם הך דצנור רבנן והא דמטמאי בדף של נחתומין משום דשם מיירי בקבוע בכותל בעלמא בלא בנין ע"ג כמ"ש המהר"מ פדווא בתשובה סי' ל"א שם להדיא ומש"ה טמא אבל בצנור שהמים עוברין בו והוי כבנין לפי שיטתם ומש"ה טהור בקבעו ולבסוף חקקו משום דהוי כקבעו ובנה עליו. ועוד קשה שגם בחקקו ולבסוף קבעו ג"כ מהראוי להכשיר מאחר דהוי כקבעו ובנה עליו דהמים שעוברין עליו הוי כבנין והרי גבי כופת שקבעו בנדבך טהור בקבעו ובנה עליו אף שהיו עליו שם כלי בתלוש וכדדייק לישנא דהרמב"ם פכ"ו דכלים ומבואר כן להדיא בתשו' מהרמ"פ שם. ודוחק גדול לומר דקבעו ובנה עליו לא מהני רק בטומאת מדרס ולא בט"מ דאין סברא כלל לחלק בזה והא דנקט במשנה הך דינא בכופת ומפץ וגם הרמב"ם כתב כלי הראוי למדרס הוא משום דכיון דבנה עליו לא שייכא בי' שאר טומאת מגע מאחר שבנה עליו ואינו ראוי לנגיעה משא"כ במדרס דמטמא תחת אבן מסמא ועי' בפי' המשנה להרמב"ם פ"כ מכלים מ"ה:
אמנם באמת המעיין בשו"ת מהרמ"פ שם יראה שלא כתב שהמים הוי כבנין רק היכא שהמים מכסים את כל הנסרים והם שקועים תחתיהן ואינם נראין כלל והמים קבועין ע"ג בזה הוי המים כבנין אבל בצנור הנתון על הארץ ונראה מבחוץ ורק שהמים עוברים דרך תוכו למקוה בזה לא הוי כבנה עליו מחמת המים והוי כקבעו לחודא ודמי שפיר לדף של נחתומין דהוי קביעות בעלמא בלא בנין ושפיר מדמי להו הש"ס. ובזה אורו עיני ליישב דברי רבותינו הראשונים במה שנראה מדברי הטור בסי' ר"א והרמ"א שם סעי' ז' דגיגית שקבעו ולבסוף חקקו מותר לטבול בתוכו וכמ"ש הש"ך שם להדיא ס"ק כ"א וכבר צווחו ע"ז בבי מדרשא שהרי מבואר בש"ס בדף של נחתומין אם הוא של מתכת הואיל וטמא מה"ת לא מהני קבעו ולבסוף חקקו ורק בשאובה דרבנן יש חלוק בין קבעו ולבסוף חקקו או להיפך וא"כ לענין לטבול בתוך הכלי דהוא פסול מה"ת לכ"ע א"כ אף בקבעו ולבסוף חקקו פסול כמו בדף של מתכת. ועי' בשו"ת מהרח"ש ובביאורי הגאון מהרא"וו ז"ל. ובנו"ב מהד"ת סי' קנ"ב דחה דברי הש"ך מהלכה מחמת קושי' זו ונדחק מאוד בביאור דברי הרמ"א הנ"ל. ואני אתקן בעז"ה שיהיו דברי ואו חכמים קיימים. דהא דמבואר בש"ס דקביעות בקרקע אינו מועיל רק בדרבנן היינו דוקא קביעות בעלמא בלא בנין ע"ג ובהכי איירי מתני' דדף של נחתומין כמ"ש המהרמ"פ להדיא בתשו' הנ"ל. וגם האי דצנור לא הוי רק קביעות בעלמא דאף שהמים עוברין ע"ג לא חשיב בנין כיון שהצנור מונח על הארץ ונראה מבחוץ. משא"כ אם נקבע הכלי בקרקע ועשה בו מקוה והמים קבועין בו ומכסין הכלי על כל גדותי' דזה הוי כקבעו ובנה עליו דהמים משוי לי' כבנין ובטל מתורת כלי לדברי הכל וא"ש פסקי הרשב"א והטור והרמ"א. איברא דעדיין צריך ביאור דלפמ"ש שאם קבע הכלי בקרקע ועשה בו מקוה הוי כקבעו ובנה עליו א"כ אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי דהרי גבי כופת שקבעו בנדבך טהור בקבעו ובנה עליו אע"ג שהי' עליו שם כלי בתלוש ואמאי פסקו הטור והרמ"א לאסור לטבול בתוכו בחקקו ולבסוף קבעו. ולדעתי העני' נראה בזה מלתא חדתא. דהנה בש"ס חולין דט"ז ע"א אמרי' אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוי תלוש וכו' ע"ש. וביאר הר"ן בחידושיו טעם הדבר דגבי ע"ז מיעטה התורה הרים דלא מיתסרו ואמרינן דוקא הרים מותרין אבל תלוש ולבסוף חברו אסור דהוי כתלוש אבל גבי הכשר זרעים דכתיב וכי יתן מים על זרע בעי' דוקא דומיא דזרע דהוא תלוש אז דוקא מקבל הכשר אבל תלוש ולבסוף חברו חשוב כמחובר ולענין שחיטה תבעי' אי ילפינן מקרא ויקח את המאכלת ובעי' דוקא תלוש ופסול תלוש ולבסוף חברו או גמרא גמירי לה ע"ש. ומדברי רבינו הר"ן למדנו דהך מילתא דתלוש ולבסוף חברו תליא בדרשא דקרא דהיכא שהתורה הקפידה על תלוש אם תלוש ולס"ח חשיב מחובר אמנם היכי שהקפידה תורה על מחובר אזי תלוש ולס"ח כתלוש. ומעתה גם אנו נאמר דגבי טומאת כלים שהקפידה תורה על דבר תלוש אז תלוש ולבסוף חברו דינו כמחובר וטהור רק דבענין קביעתן פליגי ר"א וחכמים ולדעת רבנן דקיי"ל כוותייהו בעינן דוקא קבעו ובנה עליו אבל גבי מקוה דהקפידה תורה מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ולענין לטבול בתוך הכלי לכ"ע הוי דרשא גמורה מה"ת ולא אסמכתא כמבואר בתוס' ב"ב דף ס"ו ע"ב להדיא דאסור לטבול בכלים מה"ת משום דבעינן דומיא דמעיין שהוא קרקע וכיון דהקפידה תורה על קרקע דוקא אז לא מועיל תלוש ולס"ח א"כ שפיר פסקו הטור והרמ"א דניהו דקבעו ובנה עליו הוי קביעות גמור ומועיל לטהרת כלים אבל לגבי מקוה ניהו דחשיב כמחובר מ"מ הוי תלוש ולס"ח דלא מהני לענין לטבול בתוכו כיון דהקפיד' תורה על קרקע וכמ"ש ומש"ה בעי' דוקא קבעו ולס"ח דלא הי' עליו שם כלי בתלוש ועדיף טפי מתלוש ולס"ח כיון דבעודנו תלוש הי' חתיכת עץ בעלמא והא דבטל ע"ג קרקע הוא משום דהוי קבעו ובנה עליו. ולדעתי זה דבר ברור ואמיתי בישוב דברי הטור וש"ע וברוך ד' אשר זיכני בחסדו הגדול לדברים נכונים ואמתיים כאלה:
נחזור לדברינו שלענין טומאת הנסרים מטעם פשוטי כ"ע נראה ברור דאף שצפו אח"כ למעלה כיון שאין עומדים להשתמש בהם ולהניח עליהם שום דבר א"כ אין עליהם עוד שום טומאה אף מדרבנן ולא שייך בזה גזירת מרחצאות אמנם לענין טומאת מדרס כיון שנתייחדו הנסרים לעמוד עליהם בשעת טבילה ואיכא בהא גזירת מרחצאות ועיקר ההיתר הוא משום שנקבע בקרקע במסמרים והמים שע"ג הוי כבנין וכנ"ל וא"כ לאחר שצפו למעלה ובטל הקביעות בארץ חזרו להיות ראויין למדרס ואסור לעמוד עליהם בשעת טבילה לדעת הראב"ד וסייעתו. ולכאורה הי' מקום לומר אחרי שנבאר דודאי אין כוונת מהרח"ש לומר דכיון שהנסרים מיוחדין לעמוד עליהם בשעת טבילה הוו מיוחדין למדרסות ומקבלי טומאה. דא"א לומר כן דא"כ הרי אינם ראוים לעמוד עליהם אלא לאחר שיקבעו בארץ ואין תשמישן אלא עם הקרקע ובכה"ג טהורין לכ"ע אפי' לרבנן דדף דס"ל דלא מהני קביעות בארץ בטומאה דאורייתא היינו דוקא בדף וכדומה דאף דנקבע בארץ מ"מ הרי ראוי לתשמיש אף בלא הקרקע אבל בהני נסרים הרי אינם ראויין לעמוד עליהם אלא בשעת טבילה ואם הם קבועין בארץ ואין תשמישן אלא עם הקרקע גם לרבנן טהור. ודבר זה מבואר להדיא בפי' המשניות להרמב"ם פ"כ מ"ד ופי"א מ"ב. ועי' בנקה"כ ביו"ד סי' שע"א. אמנם כוונת המהרח"ש הוא דבאמת נסרים שעוביין טפח ראויין לישיבה מצד עצמם. ועי' בפכ"ב דכלים מ"ג ובר"ש שם לפי פי' הראשון דמתני' אתיא כר"מ ואף בכופת עץ טמא בגובה טפח לתנא דמתניתין דקיי"ל כוותי' אלא משום דסתם נסרים עומדים לבנין או לעשות מהם כלים א"כ אינן טמאין מדרס משום שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו ולזה שפיר קאמר המהרח"ש דכיון שנתייחדו הנסרים לעמוד עליהם בשעת טבילה א"כ ממילא טמאין מיד אם עוביין טפח משום שראויין למדרס וכמ"ש ולא שייך לומר עמוד ונעשה מלאכתינו משום דגם המלאכה המיוחדת להם היא לעמוד עליהם בשעת טבילה דהיינו טומאת מדרס. כן נ"ל בביאור כוונת המהרח"ש. וא"כ איפוא יש מקום לומר דדוקא בתחילת עשיית המקוה דהבעלים קנו הנסרים לצורך המקוה יש מקום לומר שטמאים מדרס מיד אם ישבו הבעלי עליהם ומטעם שכתבתי אבל בנ"ד שהמקוה עשויה כבר מימים ימימה ובעת שנקבעו בארץ פרח מיניהו טומאת מדרס משום דהוי כקבעו ובנה עליו כמ"ש המהרמ"פ והמהרח"ש א"כ אף שעכשיו צפו למעלה ובטל הקביעות בארץ מ"מ אם ישב אדם עליהם לא שייך בזה טומאת מדרס לפי מה דמבואר בש"ס ב"ק דף ס"ו ע"ב ובתוס' שם ד"ה דגזל. ואף לפמ"ש המלמ"ל בפכ"ד מכלים ה' ז' דדוקא בגנב או בגזלן טהור ולא באדם אחר היינו דוקא אם אדם אחר ישב על משכב חבירו טמא מדרס אבל אם לקח עורו של חבירו וייחדו לישיבה פשיטא דאין מועיל יחוד רק בבעלים וכן מבואר להדיא בתוספתא דכלים והובא בר"ש פכ"ב מ"ט חישב עליהן חש"ו או אדם שאינו שלו טהור ע"ש וא"כ בנ"ד אף שעכשיו בטל קביעות הנסרים בארץ מחמת שצפו למעלה מ"מ אם ישב אדם עליהן אינן טמאין מדרס כיון שאינן שלו. ובהכי הי' אפשר ליישב קושית הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק מ"ה. אמנם יש לדחות ד"ז מכמה טעמים וחלילה לסמוך ע"ז להתיר. אמנם מה שחכם אחד רצה לאסו' לעמוד על האבן שנתנו על הדפין לתת להם כובד שלא יצופו למעלה לא אדע טעמו ונימוקו בזה. והרי גדולה מזו מבואר בש"ע שמותרת לעמוד ע"ג כלי חרס משום שאין כ"ח מיטמא מגבו אע"פ שמקבל טומאה מתוכו מותרת לעמוד עליו אי לאו משום דבעיתא מכ"ש שמותרת לעמוד על האבן הנתון ע"ג הדפין אף שהדפין מקבלין טומאה כיון שהאבן הוא טהור. אמנם באופן שיהי' האבן משופה וחלק ורחב ד' שתוכל לעמוד עליו בלי פחד כמבואר בש"ע ואז מותרת לעמוד לטבול עליו ואין בזה שום חשש כלל כן נלפענ"ד. ועוד אפשר לומר דכיון שכל עיקר החשש הוא רק לשיטת הב"ח וסייעתו שאסור לעמוד על הנסרים אא"כ קבועין במסמרים א"כ לא שייך לאסור מש"ה לעמוד על האבן הנתון על הדפין דאף דמו"מ מטמא תחת אבן מסמא היינו דוקא היכא שהדבר ראוי למו"מ מצד עצמותו ורק שהזב לא ישב על גוף המשכב אלא על האבן המונח עליו בזה טמא. אבל בנ"ד שאין הדבר מיוחד לישיבה רק לדבר הזה לעמוד עליהם בשעת הטבילה כמ"ש מהרח"ש וא"כ לשיטת הסוברים דאסור לעמוד עליהם בשעת הטבילה אם בטל קביעותן בארץ רק על האבן המונח ע"ג אין זה דומה למו"מ שתחת אבן מסמא דאין על הנסרים דין מו"מ כלל כיון דאסור לעמוד עליהם. וקצת ראי' לזה מדברי התוס' שבת דף נ"ח ע"א ד"ה אע"פ ודו"ק. וגם הדבר מבואר להדיא להתיר לעמוד על האבן אשר ע"ג הנסרים בעט"ז ובסדרי טהרה יעו"ש. דברי ידידו הדו"ש.