מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן א
ב"ה יום ג' ט"ז מרחשון תרל"ח. לבוב ברכת שמים מעל לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם גן הדסים מוכתר בנימוסים כש"ת מוה' אפרים זלמן מרגליות האבד"ק בריולב והגליל יע"א:
מכתב שאלתו הגיעני בדבר המקוה שנעשה בעירו שעשו בור עמוק מאוד כשיעור ב' מקואות זה על זה ובאמצע החפירה למעלה משיעור מקוה דלמטה מונחים שני נסרים שאין רחבים ויש ריוח בין נסר לנסר והנסרים הללו אינם קבועים ולא מחוברים בבנין הכותל רק מונחים שם כדי לעמוד עליהם ולטבול במקוה העליונה והמשכת המים למקוה הוא שנותנים כפור וגליד על הנסרים הללו שנעשו לעמוד עליהם ולטבול וע"י מיחם עם גחלים לוחשות נימס הכפור למים ויורדים המים בריוח שיש בין נסר לנסר למטה עד שנתמלא מקוה התחתונה לשיעור מקוה ואח"כ שופכין מים שאובין למקוה העליונה כי המקוה העליונה מחוברת למקוה התחתונה ע"י ריוח אשר בין הנסרים והכפור הזה מביאים בשקים שמביאים בהם קמח ומורידין הכפור מהשקים על הנסרים הללו. ומעכ"ת אסר לאנשי עירו לעשות כן וחכם אחד חלק עליו ולדעתו יאות לעשות מקוה באופן זה וביקש מע"כ ממני לחות דעתי כפי אשר יורוני מן השמים. והנה טעמו של מע"כ הוא מאחר דהנסרים אינם קבועים ומחוברים בבנין ולא נתבטלו לקרקע ותורת טומאה עליהן לטמא טומאת מדרס וגם כיון שנעשה להזיל מהם המים למקוה הוי הנסרים משמשים את אדם ולדעת הרשב"א הנסרים מקבלים טימאה מה"ת ולדעת רוב הפוסקים טמאים הם עכ"פ מדרבנן והוי הוויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה ואנן הווייתו ע"י טהרה בעינן ולכן הצריך מע"כ להניח הכפור על הרצפה התחתונה שהיא הקרקע ממקוה התחתונה אשר היא מלבנים ועפר ולפשר שם הכפור עד שיעור מקוה. זה תורף דבריו. ודברי תימה הן דלפי מה שהבין מע"כ דהנסרים הללו מקבלים טומאה א"כ לא הועיל כלום במה שנותנין הכפור על הרצפה התחתונה דמ"מ אסור לעמוד על הנסרים ולטבול משום גזירת מרחצאות כמבואר בסי' קצ"ח סעי' ל"א ואפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה לדעת המחבר שם ועי' בש"ך שם ס"ק מ"ד שהביא בשם הרבה פוסקים דהנסרי' העשויים לעמוד עליהם בשעת טבילה אינם מקבלים טומאה ועיקר הטעם בזה משום דאין תשמישן אלא עם הקרקע ומבואר בהרבה משניות במס' כלים דהיכא דאינם ראוים לתשמיש רק עם הקרקע טהור והתוס' יו"ט האריך בזה בכמה מקומות ואפי' לא נקבע בקרקע רק הניחו שמה הנסרים מ"מ מה שמעבירין המים עליהם חשוב כבנין וטהור לדעת מהר"מ פדוא שהביא הט"ז שמה בס"ק ל"א ומדברי הט"ז שם משמע דעיקר מה שחולק על הפוסקי' המטהרים הוא דוקא היכא שהי' ראוי לקבלת טומאה בתלוש משא"כ בנ"ד דקוד' שנתנו הנסרים במקוה לא היו מיוחדים למדרס ולא לשמש את האדם ואין עיקר תשמישן אלא עם הקרקע וטהור לכ"ע. ואם בכ"ז חושש מעכ"ת לדברי המהרח"ש בתשו' ח"ג סי' כ"א וסיעתו דיש על הנסרים חשש קבלת טומא' כיון שייחדן למדרס לעמוד עליהן בעת הטביל' ומש"ה אף קודם שנתנן למקוה מקבלין טומאה משום שייחדן למדרס ולא מהני מה שנתנן לקרקע הואיל והי' עליהן שם כלי בתלוש הא לשיטה זו גם אם יתן הכפור בקרקע המקוה התחתונה ג"כ אסור לעמוד ולטבול על הנסרים משום גזירת מרחצאות וכמ"ש. ולכן נלפע"ד שטוב יותר ליקח נסרים חדשים אשר נעשו מתחלה לכך ליתנן במקוה ולא ישב שום אדם בהיותם בחלוש ואח"כ יקבעם לעשות מהם קרקע המקוה העליונה ובזה יצאנו מידי כל החששות ואין כאן גזרת מרחצאות והנסרים טהורים לדברי הכל דלא גרע מסילון של מתכת דמקבל טומאה מה"ת ואפ"ה אם קבעו בקרקע טהור כמבואר בסי' ר"א סעי' מ"ח אם נעשה הסילון לצורך הקרקע כמ"ש בדג"מ שם ובשו"ת נ"ב מהד"ק בסי' צ"ג ובמהדו"ת סי' קל"ח ובכה"ג כשר לכל הדיעות וראוי לעשות כן למען טהרת ישראל.
עוד עורר מעכ"ת על מה שמביאין הכפור בשקים המקבלין טומאה דהא בעינן הויית' ע"י טהרה ולכן הורה מע"כ להביא הכפור בסלים נקובים וכמ"ש בשו"ת ח"ס סי' ר' וסי' רי"ג ובמחכ"ת דברי שגגה הם. דאם נחוש בזה להוייתו ע"י טהרה אף אם מביאין בסלים נקובין לא פעלנו כלום דהא האדם המביא הסלים מקבל טומאה ועי' בט"ז סי' ר"א ס"ק ע"ג שהקשה אהא דתנן סוף פ"ז דמקואות מחט שהיא נתונה על מעלות המערה הי' מביא ומוליך המים כיון שעבר עליו הגל טהורה והקשה הט"ז הא בעינן הוייתו ע"י טהרה ע"ש וא"כ מבואר דגם אם האדם עושה הפעולה מיקרי הוייתו ע"י טומאה. וא ידעתי איך אישתמיטתי' למע"כ דברי הטור והמחבר סי' ר"א סעי' ל' שאם עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביא בכלי ועשה מהן מקוה כשר ע"ש דמבואר להדיא דמותר להביא הכפור בכלי ודלא כמ"ש מעכ"ת. ומ"ש בשם שו"ת חתם סופר. אין ענינו לכאן דהח"ס חשש שמא בעת שמביא הכפור בהכו ימס קצת מהכפור בהכלי והיו למים ושמא יתקבץ שם שיעור ג' לוגין ויפסול אח הכפור שנפשר בהמקוה מחמת ג' לוגין שאובין שפוסל את המקוה ולכן הצריך שיהיו סלים נקובים כדי שיזומו מימיו בחוץ קודם שיתן השלג למקוה ע"ש שכתב כן להדיא. ודבריו צ"ל דמה שהתירו הטור והמחבר להביא השלג והכפור בכלם מיירי שראינו שבעת שהטילו השלג והכפור מן הכלים למקוה לא הי' בכלים ג' לוגין מים וא"כ בנ"ד שמביאין בשקין דבלא"ה ליכא חשש שאובין כמבואר במחבר סי' ר"א סעי' ס"ד וסעי' ל"ז ובש"ך שם ס"ק פ"א א"כ ליכא חשש שאובין גם לדברי הגאון בעל ח"ס וזה פשוט. והטעם בזה דמותר להביא השלג והכפור בכלים ולא חיישי' להוייתו ע"י טהרה נראה עפמ"ש הר"ן במקואות פ"ב משנה ג' שהקש' לדעת הסוברים דכולו שאוב פסול רק מדרבנן הא בעינן הוייתו ע"י טהרה ומחלק בין אם שואב בכלים המקבלין טומאה פסול מה"ת משום דהוייתו ע"י טהרה בעינן אבל אם שואב בכלי גללים כלי אבנים הוא רק מדרבנן ע"ש וכ"כ הר"ן בחדושי שבועות פ"ב וא"כ השלג וכפור דאין פוסלין משום שאובין ע"כ דאין פוסלין ג"כ משום הויתן ע"י טומאה דהא לדעת הר"ש והר"ן הנ"ל איכא בשאובין פסול משום הוייתן ע"י טומאה וכיון דבשלג וכיוצא בו שאובו כשר ע"כ דלא בעינן בזה הוייתן ע"י טהרה. וזה ברור:
עוד נראה לפע"ד בזה דהנה זה ברור דאן לדעת הסוברי' דלענין שאובה שהמשיכוה בעי' דוקא ג"ט כמבואר בש"ע סעי' מ"ה מ"מ לענין הויותן ע"י טהרה סגי בהמשכה כל שהו דאם אחר שפסקו המים מלילך על דבר המקבל טומאה הלכו ע"ג קרקע כל שהוא המקוה כשרה וראי' לזה מהא דאמרינן בש"ס זבחים דף כ"ה ע"ב זאת אומרו אויר כלי ככלי דמי ופירש"י שם כיון דהמים באו לחבית ירך אויר מקרי הוייתו ע"י טהרה אם אויר כלי לאו ככלי דמי ע"ש ומאי הוכחה הוא זו דלמא מיירי שלא הי' החבית גבוה ג"ט אלא ע"כ דלענין הוייתו ע"י טהרתו סגי בהמשכה כל שהוא אם סמוך למקוה נמשך ע"ג קרקע כ"ש הוי הוייתו ע"י טהרה.
והנה בהא דמבואר בש"ע סעי' ל"א מקוה שאוב שהוליד טהור משום מים שאובין נמוחו כשר להק והיינו שמותר לטבול בהן כמ"ש הש"ך שם אבל הב"י בסי' ר"א שם הביא בשם הסמ"ג דלדעת השאלתות דשאובה שהמשיכוה כולה אם באו עליהם מי גשמי ארבעי'
סאה כשרה א"כ הפירוש בתוספתא כשר להקוות עליו היינו דאם נתוסף על השאובין שהגלידו ונימחו אח"כ מ"ס מי גשמים המקוה כשרה משום דמה שהגליד ונימוחו הוי כמו שאובה שהמשיכוה ע"ש. ואף דאנן לא קיי"ל כפירוש זה משום דאנן קיי"ל שאובה שהמשיכוה כולה פסולה ולא מהני מה שניתוסף ע"ז מ"ס מי גשמים אבל עכ"פ למדנו מדברי הסמ"ג דמה שנימוח חשוב כהמשכה וא"כ בנ"ד בלא"ה ליכא שום חשש משום הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה דכיון שהכפור נימוח אח"כ חשיב כהמשכה וכבר הוכחתי לעיל דלענין הוייתו ע"י טהרה סגי בהמשכה כ"ש וזה נכון ואמת בס"ד. וע' בראב"ד בספר בעל הנפש שער המים פ"א שכתב דמש"ה אין השלג נפסל משום שאובין משום דלכי יתפשר אח"כ מלתא אחרינא הוא ופנים חדשות בא לכאן ע"ש וא"כ מה"ט גופי' לא איכפת לן מה שלא הי' הוייתו ע"י טהר' משום דנפשר אח"כ ומלתא אחרינא הוא:
והנה בש"ס נדה דף י"ז ע"א אמרי' שלג אנו לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאכיל' אינו מטמא טומאת אוכלין למשקה מטמא טומאת משקין ע"ש מבואר משום דשלג כל זמן שלא חישב עליו אינו מקבל טומאה ועתה אפשר לומר דמש"ה מביאין שלג בידו ובכלי ועושין מקוה בתחיל' ולא איכפת לן מה שאין הוייתו ע"י טהרה משום דע"כ לא בעי' שיהי' הוייתו ע"י טהרה רק בדבר שראוי לקבל טומא' כגון מים משא"כ בשלג כיון דאינו מקבל טומאה אין שום חילוק אם הוויתו ע"י טהר' או לא כיון דסוף סוף טהור הוא. הן אמת דבגמ' נדה שם לא נאמר רק דשלג אינו מקבל טומא' כ"ז שלא חישב עליו למשקה אבל כפור ברד וכדומה לא שמענו דאינו מקבל טומאה והרי בטוש"ע ר' ר"א מבואר דגם כפור וברד מותר להביא בכלי ולעשות מהם מקוה. אמנם מדברי התוס' ב"ב דף כ' ע"א ד"ה והמח יש להוכיח דגם ברד וגליד וכפור אין מקבלין טומא' דבהא דאמרי' התם אבל השלג והברד והגליד והכפור והמים כולן אין ממעטין בחלון ופרש"י הואיל ונימוקים מאליהם וכן מים שבכלי הואיל ואם ינטל הכלים אין עומדין בפ"ע אין ממעטין בחלון וכתבו התוס' דע"כ מיירי דהשלג לא חשב עליו לאכיל' דלא מקבל טומאה דאי חישב עליו תיפוק לי' דהוי דבר המקבל טומא' ואינו ממעט ע"ש. וא"כ מוכח מדברי התוס' דגם ברד וכפור אין מקבלין טומא' דאל"כ עדיין יקשה לפרש"י מברד ל"ל לרש"י לומר הטעם הואיל ונמוק תיפוק לי' דהוי דבר המקבל טומאה ואינו ממעט אלא ע'. דגם ברד וכפור אין מקבלין טומא' וא"כ מיושב קושית ע"כ האיך מותר לעשות מקוה מהם הא הויית' ע"י טהר' בעינן. ולפמ"ש י"ל דבדבר שאינו מקבל טומאה לא איכפת לן בהוייתו ע"י טהרה וכמ"ש. אמנם האמת שדברי התוס' ב"ב שם תמוהים מאוד דלא הועילו כלום בתירוצם דהא ש"י פירש שם על מים הטעם דאינו ממעט בחלון הואיל דאין עומדים בפ"ע והרי מים פשיטא דמקבל טומא' וא"כ עדיין קשה קושית התוס' תיפוק לי' דהוי דבר המקבל טומא' ואינו ממעט. וגם מ"ש התוס' דמיירי דלא חישב עליו לאכיל' ראיתי להגאון מוהר"י פיק זצ"ל שהגיה בדברי תוס' דלא חישב עליו למשקה דבש"ס נדה דף י"ז מבואר דשלג לא מהני מחשבה לאכילה. אבל אשתמיטתי' להגאון מוהר"י פיק דברי המל"מ פ"א מטומאת אוכלין הל' כ"ב שכתב דס"ל להתוס' דבשלג אם חישב לאכיל' מקבל טומא' ע"ש ואולי הי' להם לתוס' גירסא אחרת בגמ'. מיהו עכ"פ קשה אמאי כתבו דבשלג ע"כ מיירי דלא חישב עליו לאכיל' ואמאי לא כתבו ג"כ שלא חישב עליו למשקה דהא למשקה פשיטא דמועיל מחשבה טפי כדאמרי' בגמ' נדה שם. והנראה לפע"ד בבאור דברי התוס' הנ"ל דבש"ס פסחים דף י"ז ע"ב אמרי' דאף למ"ד טומאת משקין מה"ת מ"מ אם הי' מים שעור רביעית בקרקע כיון דמדאוריתא ראוי להטביל בו מחטין וצנורות תורת מקוה עליו וטהור דכתיב מקוה מים יהי' טהור ורק מדרבנן מאחר שבטלו לרביעית דמקוה תו ליכא תורת מקוה עליו וטמא מדרבנן אבל מה"ת כיון דרביעית תורת מקוה עליו לענין כלים קטנים שכל גופו עולה ברביעית מש"ה טהור מה"ת ע"ש ברש"י ד"ה בקרקע. והנה המל"מ פי"ב מטו"מ ה"ב הוכיח מדברי התוס' להר"ש דדבר המק"ט מדרבנן חוצץ בפני הטומאה ע"ש ולפ"ז צריך להבין הא דהקשו התוס' ב"ב שם למה לי' לרש"י לומר דשלג אינו ממעט משום דנימס ונימוח תפ"ל דאם חישב עליו מקבל טומא' ומאי קושיא דלמא מיירי דיש כאן רביעית שלג דמה"ת טהור הואיל וראוי להטביל בו מחטין וצנורות בשלג לדעה הראשונה שהביא הרמ"א בסי' ר"א סעי' ל' וכ"כ הר"ש פ"ג דטהרות סוף משנה ב' להדיא. ופלא גדול על הש"ך סי' ר"א ס"ק ע"א שכתב דהרבינו שמריה שמתיר לטבול בשלג הוא יחיד בדבר והרי תניא דמסייע הר"ש פ"ג דטהרות שהבאתי. וכיון דמותר לטבול כלים ברביעית שלג המונח בחלון וטהור מה"ת ואף דטמא מדרבנן משום דבטלוה לרביעית דמקוה מ"מ כיון דטהור מה"ת חוצץ בפני הטומאה ומש"ה הוצרך רש"י לומר דמש"ה שלג אינו ממעט הואיל ונימוס ונימוח. ונראה דלהכי הקשו דאם חישב עליו לאכילה טמא ולא הקשו מחישב עליו למשקה דבאמת מחמת טומאת משקין לא ק"מ דאף דחישב עליו מ"מ אינו טמא מה"ת אם יש בו רביעית והוא בכלי שניקבו וסתמו באופן שבטל מתורת כלי ומותר לטבול בו כמבואר בסי' ר"א סעי' ז' וכיון דיש בו רביעית תורת מקוה עליו להטביל בו מחטין וצנורות וטהור מה"ת ומש"ה חוצץ בפני הטומא' ולהכי הוצרך רש"י לומר הטעם משום דמים אין עומדין בפ"ע ולכך אינו חוצץ ועיקר קושי' התוס' היא משלג אם חישב עליו לאכילה וכמ"ש ודו"ק היטב:
אמנם ראה זה מצאתי ברמב"ם פט"ו מטומאת מת ה"ב שכתב הטעם דשלג וברד וכפור אין ממעטין בחלון שהרי הן ראוין ומקבלין טומאה ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהרי בש"ס נדה די"ז אמרי' דשלג אינו לא אוכל ולא משקה ואינו מקבל טומאה. ואם נאמר דדעת הרמב"ם הואיל ומקבל טומאה ע"י מחשבה שיחשב למשקין גם אם עדיין לא חישב ג"כ אינו ממעט בחלון א"כ יהי' בזה מחלוקת בין הרמב"ם ותוס' דבתוס' ב"ב שהבאתי מבואר דכל זמן דלא חישב עליו למשקה הואיל ועדיין טהור ממעט בחלון. ולא ראיתי לאחד שמתעורר בזה וצ"ע. עכ"פ מכל הלין טעמי דכתיבנא מבואר דמותר להביא הכפור והשלג בשקין ולהניחו או בקרקע מקוה התחתונה או על הנסרים שהם קרקע המקוה העליונה בתנאי שיקבעו הנסרים בקרקע כמ"ש לעיל ואח"כ יביאו טס מלובן למען ימס השלג או אור דולק וגחלים לוחשות ולאחר שיהיו המים הנמסים מהשלג מ' סאה יוכלו ליתן במקוה עליונה מים שאובין וכשר לטבילת נשים. כנלפע"ד וה' יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות כעתירת ידידו דו"ש בלו"נ: