פרק ה
הרי אמרנו לכל יש תמורה חוץ מדבר אחד להודיע לכל באי עולם ברמז שהוא אחד ואין לו שני וכמו כן הרוח אין לו תמורה ולא שיתוף ואין אדם יכול לאחוז אותה ולא להכותה ולא לשרפה ולא להשליכה ואם תאמר בנוד אתה אוחז אותה לאו שאלו נפתח הנוד ובא אחד ואמר לו מה יש בו ואמר לו רוח אמר לך מה היא שחורה או אדומה לבנה או ירוקה היאך היא נמכרת בשוק אינך יכול להשיב לו תשובה ואם את פותח פי הנוד היא הולכת לה ואין את יכול לראותה אם שחורה או אדומה או ירוקה ולא עוד אלא שהיא נושאת בני אדם ונושאת השמים והארץ מנין את יודע ממראה עינך אדם נכנס לבית לפנים מבית ומערה לפנים ממערה ומניף בבגדו והרוח יוצאת מהיכן יוצאת ומהיכן באת הא למדת שהרוח מלא עולם:
ומנין שהוא נושא את העולם כך היה המעשה ששאלה המלכות את רבי עקיבה אמרו לו על מה העולם עומד אמר להם על הרוח אמרו לו הראנו אמר להם הביאו גמלים טעונין מלח הוליכן בכל פינות הבית אמר להם מה אתם רואים אמרו לו גמלים טעונין מלח אמר להם הביאו לי חבל הביאו לו חבל וכרך בצואריהם ונתן החבל לשני בני אדם אמר להם זה ימשוך מכאן וזה ימשוך מכאן עד שחנקן אמר להם העמידו אותן אמרו לו אתה הוא חכם היהודים אחר שחנקת אותם אתה אומר העמידו אותם אמר להם ומה חסרתי מהם הא למדת שאין העולם עומד אלא ברוח שהיא מעולה ומשובחת והיא היתה מראש שנאמר (בראשית א ב) ורוח אלקים מרחפת והרי שני דברים שלא מצינו להם בריאה הרוח והמים והם היו מראש שנאמר (שם) ורוח אלקים מרחפת על פני המים ולא מצינו להם בריאה העולם וכל אשר בו מצינו להם בריאה בששת ימי בראשית חוץ מן המים והרוח והחשך שנאמר (שם) וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת עד שבא ישעיה ואמר (מה ז) יוצר אור ובורא חשך:
רבי ישמעאל אומר אחד ואין לו תמורה ולא שני כנגדו זה המנין אחר אחד כך אין לו להקדוש ברוך הוא אחר אחד שאין לו אחר אבל הקדוש ברוך הוא אחד שאין לו שני ואין אדם יודע היכן מקומו ולא המלאכים ומהללים שמו יודעים היכן מקומו שנאמר (יחזקאל ג יב) ברוך כבוד ה' ממקומו ולא השמים והארץ מן המקום שהוא שם שכן אנשי לשכת הגזית קוראין אותו מקום של עולם ואין העולם מקומו אבל הרוח לא מצינו שנתלה אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר ורוח אלקים מרחפת (בראשית א ב) רוח אל עשתני (איוב לג ד) מנשמת אל יתן קרח (שם לז י) ועתה ה' אלקים שלחני ורוחו (ישעי' מח טז) רוח ה' דיבר בי (שמואל ב כג ב) תשלח רוחך יבראון (תהלים קד ל) תן לחכם ויחכם עוד:
וכל אסיפה שבתורה לשון כינוס חוץ משנים תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט) אם היה לשון כינוס למה יגועון אלא לשון פזור פזר רוחם ואחר כך יגועון ואל עפרם ישובון והשנית אסף אדם ובהמה אסף עוף השמים (צפני' א ג) ומנין שהוא לשון כילוי ממה שאמר שלמה עת ללדת ועת למות (קהלת ג ב) אמר שלמה כנגד הלל הגדול עשרים ושמונה תמורות ובהלל הגדול עשרים ושש פסוקים נשתירו שתי תמורות כנגד שני לחות הברית:
תמורה ראשונה עת ללדת כנגד הודו לה' כי טוב (תהלים קלו א) שכיון שוולד של אדם נולד הודאה גדולה נותנין להקדוש ברוך הוא אביו ואמו שיצא מתחילה מן הגידים ומהעצמות ומכל האברים ונכנס והולך בחוליות של שדרה עד בואו לשדרה ומן השדרה לזכר ומן הזכר לרחם אמו והוא נוצר שם לארבעים יום ועושה שם תשעה חדשים ואחר כך יוצא ברתת ובזיע ובצער ובצירי יולדה ויוצא בשלום ולכך ראוי לתת הודאה גדולה הודו לה' כי טוב בחסדו בראו ובחסדו הוציאו ובחסדו העמידו ולולי חסדו לא היה העולם נבנה שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג):
תמורה שניה ועת למות כנגד הודו לאלקי האלקים שהוא ממית ומחיה והוא אלקי האלקים ולא כאלו האומרים שתי רשויות הם בעולם אחד ממית ואחד מחיה אלא הוא אלקי האלקים שהוא ממית ומחיה שנאמר (דברים לב לט) אני אמית ואחיה הוא היה והווה והוא יהיה ובחסדו הוא מחזיר הנשמה לגוף כי לעולם חסדו:
תמורה שלישית עת לטעת כנגדו הודו לאדוני האדונים שאם נטע אחד נטיעה או פרדס אל יאמר אדם נטיעה שלי ופרדס שלי שאם לא ימטיר הקדוש ברוך הוא להשקות הנטיעה והפרדס היכן נטיעתו אלא הקדוש ברוך הוא הוא אדון לכל דבר שנאמר (יהושע ג יא) ארון הברית אדון כל הארץ הרי המקום נקרא אדון לארון הודו לאדוני האדונים שבחסדו מגדלה ומרוה את הנטיעה ובחסדו מעלה פירותיה כי לעולם חסדו:
תמורה רביעית עת לעקור נטוע כנגד לעושה נפלאות מוציא לח מיבש ועלין מעצים ומרוה את הנטיעה ומגדלה ואין אחר זולתו שנאמר (יחזקאל יז כד) כי אני ה' וגו' הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש אני ה' דברתי ועשיתי כי לעולם חסדו:
תמורה חמישית עת להרג כנגד לעשה השמים מה השמים אינם זזים אלא עומדים כך דינו של נהרג אינו זז לעולם עד שיתבע ומפיל מזלו ממנו מלמעלה למטה שכן מצינו שכיון שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה תחלה נפרע משר שלה שנאמר (ישעיה כד כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו' ובחסדו הוא עתיד להחיותם בדין ולדון אותם כי לעולם חסדו:
תמורה ששית עת לרפא כנגד לרוקע הארץ מה הארץ רקועה על המים זו לעמת זו ותמורת זו כך החולי והרפואה כנגדה ובחסדו הוא מרפא לכל באי עולם כי לעולם חסדו:
תמורה שביעית עת להרוס כנגד לעושה אורים גדולים מה המאורות הללו פורצין והולכין ברקיע ואין הולכין ממערב למזרח כך כל מי שהוא פורץ גבול עולם או גדרן של חכמים או גדרה של תורה אין לו מחילה וסליחה ואורו כבה כמו שהמאורות כבין במערב בגבול התחום ואינן נראין ובחסדו הוא מאיר להם מאורו והוא מנהגו של עולם כי לעולם חסדו:
תמורה שמינית ועת לבנות כנגד את השמש לממשלת ביום מה השמש יוצא בגבורה שנאמר (תהלים יט ו) ישיש כגבור לרוץ ארח ועת הבנין אינו נאה אלא ביום שהשמש יוצא בו ומה השמש שיודע שכיון שיזריח עתיד הוא לשקוע ולהכבות מן העולם ואפילו הכי יוצא ומאיר לעולם כך האדם אף על פי שהוא עתיד למות ולהתכסות מן העולם אף על פי כן אינו נמנע מלבנות והוא סימן לחיות בתחיית המתים כשמש שמזריח לאחר שקיעתו והשמש כמו כן אינו נמנע מלהאיר לעולם כי לעולם חסדו:
תמורה תשיעית עת לבכות כנגד את הירח וכוכבים לממשלות בלילה מה הבכיה הזאת אינה אלא מצרה ומקוצר רוח כך הירח וכוכבים שולטים בלילה שהלילה צער לבריות מן החשך והאפל שבו אבל האור הוא שמחה לעולם שנאמר (תהלים צז יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה:
תמורה אחד עשרה ועלזים ובוזזים ממונם והמצרים היו מתים כי לעולם חסדו תמורה אחד עשרה עת ספוד כנגד ויוצא ישראל מתוכם שהיו אלו סופדים ואלו שוחקים ישראל בוזזין והמצרים סופדים וישראל שמחים ובחסדו הוא עתיד לגאול אותם פעם שניה מכל הארצות שנאמר (ישעיה יא יא) והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו כי לעולם חסדו:
תמורה שתים עשרה ועת רקוד כנגד ביד חזקה מלמד שהיו ישראל שמחין ומרקדין שנאמר (תהלים קה מג) ויוצא עמו בששון וכן לעתיד לבא אינן נגאלים אלא בשמחה וברינה שנאמר (ישעיה לה י) ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם כי לעולם חסדו:
תמורה שלש עשרה עת להשליך אבנים כנגד לגוזר ים סוף לגזרים עשה הים כבנין של אבנים ועשה שנים עשר שבילים והמים היו עומדים כחומות וכיון שעברו ישראל בתוכו השליכם עליהם כאבנים ונשתקעו מצרים בים והודו [ישראל] בחסדו של מקום כי לעולם חסדו:
תמורה ארבע עשרה ועת כנוס אבנים כנגד והעביר ישראל בתוכו וגו' והביאם לסיני וכנסם והעמידם סביב סיני שנאמר והגבלת את העם סביב (שמות יט יב) וישראל נקראו אבנים שנאמר משם רועה אבן ישראל (בראשית מט כד) וכתיב אבן מאסו הבונים (תהלים קיח כא) וקבלו התורה שהיא לעולם כי לעולם חסדו:
תמורה חמש עשרה עת לחבוק כנגד וניער פרעה וחילו בים סוף כאדם שהוא רץ לחבק את חבירו כך היו רצים מצרים אצל ישראל לתופסם למלחמה ונתרחקו ישראל מהם ונטבעו הם בים וישראל נוצלו כי לעולם חסדו:
תמורה שש עשרה ועת לרחוק מחבק כנגד למוליך עמו במדבר שהפריש את ישראל משיעבוד המצרים ומחיבוק מצרים וצרותיהם כי לעולם חסדו:
תמורה שבע עשרה עת לבקש כנגד למכה מלכים שבקשו ישראל הנחלה שהנחילם המקום ונהרגו המלכים שבאותם הארצות ואל תאמר מלכים קטנים היו אלא למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו:
תמורה שמונה עשרה ועת לאבד כנגד ויהרג מלכים אדירים שאיבדום בני ישראל והשליט את ישראל עליהם ומי הרגם הקדוש ברוך הוא שנאמר ויהרג מלכים ולא כתיב ויהרגו שאילולי שהקדוש ברוך הוא שעזרם והרג אותם לא היו יכולים להם כי לעולם חסדו:
תמורה תשע עשרה עת לשמור כנגד לסיחון מלך האמורי ששמר הקדוש ברוך הוא לישראל ולא נפלו ביד סיחון ועמו אלא הפילו בחסדו ביד משה כי לעולם חסדו:
תמורה עשרים עת להשליך אבנים כנגד ולעוג מלך הבשן שהשליך הקדוש ברוך הוא אותו הר ששם על ראשו להשליך על ישראל והשליכו על צוארו (ונחלק) [ונחנק] ובחסדו הגדול מסרו ביד משה שנאמר (דברים ג יא) כי רק עוג מלך הבשן וגו' כי לעולם חסדו:
תמורה עשרים ואחת עת לקרוע כנגד ונתן ארצם לנחלה כאדם שלובש מלבוש וקורעו אחר ממנו ופושטו ממנו ולוקחו בעל כרחו כך לקחו בעל כרחו את ארצם כי לעולם חסדו:
תמורה עשרים ושתים ועת לתפור כנגד נחלה לישראל עבדו שנתפרה ונתקיימה הארץ ביד ישראל מה התופר הזה תחלה קורע ואחר כך תופר כך ארץ ישראל היתה קרעים קרעים ביד מלכים ולקחוה מידם ישראל ונדבקה והנחילם להם בחסדו כי לעולם חסדו:
תמורה עשרים וארבע ועת לדבר כנגד ויפרקנו מצרינו בשעה ששובר זרוע האומות אנו מבקשין לומר שירה שנאמר מזמור שירו לה' שיר חדש וגו' (תהלים צח א) וכתיב בתריה הודיע ה' ישועתו וכתיב זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל וגו' כי לעולם חסדו:
תמורה עשרים וחמש עת לאהב כנגד נותן לחם לכל בשר כשישראל אוהבין להקדוש ברוך הוא שולח ברכתו בארצם שנאמר (ויקרא כו ד) נתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו כי לעולם חסדו:
תמורה עשרים ושש ועת לשנא כנגד הודו לאל השמים שהודייה גדולה מבקשין ישראל להודות להקב"ה שהטיל ביניהם ובין אומות העולם שנאה ותחרות שאילולי כן היו מתערבין בגוים ולמדים ממעשיהם כמו שנאמר (תהלים קו לה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם לפיכך הודו לאל השמים כי לעולם חסדו:
נשתיירו שתי תמורות עת מלחמה ועת שלום כנגד שני לחות הברית מלחמה שנאמר (במדבר כא יד) על כן יאמר בספר מלחמות ה' אם זכה ועוסק בתורה יעשה ממלאכי השלום שנאמר (ישעיה לג ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום וגו' וכתיב (איוב כה ב) המשל ופחד עמו:
הא למדת שכל מה שיש בעולם תמורות עליונים ותחתונים ראשונים ואחרונים מזרח ומערב צפון ודרום ושאר כל התמורות שהזכרנו לך והוא אחד ואין בלעדיו ראשון ואחרון אל מלך נאמן מושל בכל שוכן עד וקדוש שמו (ישעיה נז טו) וברא בעולמו דבר מיוחד ואין לו שני ואין לו תמורה להודיע לכל באי העולם שהוא אחד והוא ברא עולמו:
ומעשה באחד שבא מין אחד ואמר לרבי עקיבא העולם הזה מי בראו אמר לו הקדוש ברוך הוא אמר לו הראני דבר ברור אמר לו למחר תבא למחר בא אצלו אמר לו מה אתה לובש אמר לו בגד אמר לו מי עשאו אמר לו האורג אמר לו איני מאמינך הראני דבר ברור אמר לו ומה אראה לך ואין אתה יודע שהאורג עשהו אמר לו ואתה אינך יודע שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו נפטר אותו המין אמרו לו תלמידיו מהו הדבר ברור אמר להם בניי כשם שהבית מודיע על הבנאי והבגד מודיע על האורג והדלת מודיע על הנגר כך העולם מודיע על הקדוש ברוך הוא שהוא בראו אשרי האיש אשר לבו מלאו להתבונן במעשיו להכיר את בוראו כי מוצאו מצא חיים ויפק רצון מה' (משלי ח לה):
סוף הספר