אור ברסלב

מדרש שמואל על אבות· רבי שמואל די אוזידא

פרק ג

פרק ב

משנה א

עקביא בן מהללאל אומר וכו'. העיד ר' יהודה אין עזרה ננעלת על כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל:

האמת כי עקביא לא פליג ארבי רק השלשה שזכר רבי כלל אותם עקביא כאחד. הלא הוא מ"ש ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ואין חשבון רק בהאמין כי הכל נכתב בספר זכרון לפניו וכל מעשיו בספר נכתבים ועין רואה ואוזן שומעת. וכאשר יסתכל האדם שכל אשר יעשה עומד כנגד השם יתברך ורואה אותו אז יתבייש ולא יחטא וכמו שאמר דוד המלך ע"ה שמרתי פקודיך ועדותיך וגו' ומי גרם לי לשמרם משום דשויתי ה' לנגדי תמיד וז"ש כי כל דרכי נגדך ולעולם אני משים לנגדי ויודע אני שאתה רואני ובכן אני שומר ומקיים מצותיך. והוסיף עוד שנים על זה והם אומרו ומאין באת ולאן אתה הולך לפי שהם סבות עצומות גורמות הכנעה לאדם ובהסתכלותו בהם יכנע לבבו הערל ולא יחטא. ואמר בשלשה   דברים דמנינא למה לי אלא רצה להשמיענו כי כשיסתכל צריך שיסתכל בג' ביחד אמנם אם יסתכל באחד או בשנים מהם אפשר כי לא די שלא יועיל אלא אדרבא יזיק. לפי שאם יסתכל שבא מטפה סרוחה לבד אפשר שיאמר האדם א"כ אין ראוי להאשימני אם אחטא כי יסודי נבנה מדבר מאוס מטפה סרוחה וזרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי וכמו שאמר איוב אדם ילוד אשה וגו' דהיינו שבא מטפה סרוחה אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך כי אחר שהוא טפה סרוחה לא יחשוב לו עון אשר חטא והתנצלות כזה אמר דהמע"ה הן בעוון חוללתי וגו' ולכן אמר שצריר שיסתכל ג"כ למקום שהוא הולך כי בזוכרו יום המיתה וסוף אדם למות לא יחטא. ואף אם יסתכל באלו השני דברים אפשר הוא שיאמר שכיון שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה אפשר כי יחשוב האדם כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הוא הולך שמה כי אחריתו עפר ואפר ואין דעת וחשבון לעפר ולאבן דומם על כן אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וצריך שיסתכל האדם בשלשה הדברים ביחד כדי שלא יחטא. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה כי תשב ללחום את מושל שהוא היצה"ר אם יפתה אותך לאכול ולשתות לא תאבה ולא תשמע אליו אלא בין תבין את הזמן העתיד לבא לפניך כענין ולאן אתה הולך למקום עפר וכו'. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ולא לבד אני אומר לך שלא תשמע אליו כשאתה בבחירתך אלא אף אם קצת האומות ירצו להעבירך על דת תהרג ולא תעבור וז"ש ושמת סכין בלועך עד שירצו ליקח את ראשך מעליך טוב שיהרגוך ולא תעבור אם בעל נפש אתה הרי ברור שכשתסתכל את הזמן העתיד לבא לפניך אין אתה בא לידי עבירה:

ואמר ואין אתה בא לידי עבירה ולא אמר ולא תבא עבירה לידך וכמו שדקדקו המפרשים. העניו הוא לאשמועינן רבותא כי יותר רבותא הוא לאדם שאף ע"פ שתבא עבירה לידו שיסיר הוא ממנה ממה שלא יחטא לסיבה שלא נזדמנה עבירה לידו וכן אמרו ז"ל כי הבעל תשובה אמיתי הוא שבאה דבר עבירה לידו וניצול הימנה באותו פרק באותה אשה וכו' ולזה אמר הסתכל בשלשה דברים וכו' ולא די שיועיל ההסתכלות שאם לא תבא עבירה לידך שבודאי שלא תלך ותבקשנה אלא אפילו כשתזדמן העבירה לנגד עיניך תעצום עיניך מראות ברע ותתרחק ממנה ואפי' שהיא באה לידך אתה לא תבא לידה וז"ש ואין אתה בא לידי עבירה. ועל דרך זה אמר דוד המלך ע"ה העבר עיני מראות שוא ולא אמר העבר שוא מעיני כי היה מתפלל על השלמות היותר אמיתי והוא זה כי אפילו שיזדמן השוא לנגד עיניו יכבוש את יצרו לעצום עיניו מראות בשוא אשר לפניו ולעבור עיניו ממנו:

ואמר עוד דע מאין באת מלת דע היא מיותרת לגמרי כי היה די במה שאמר הסתכל וכל הג' חלוקות הם שוים למלת הסתכל שאמר למעלה ולמה חזר לומר מלת דע ואפשר שלפי שביאתו מטפה סרוחה והיותו הולך למקום עפר רמה ותולעה הם דברים שרואה אותו האדם בעיניו אמנם היותו עתיד ליתן דין וחשבון אין זה דבר שרואה אותו האדם בעיניו רק יאמין בזה מדרך ידיעה ולכן אמר מלת הסתכל ומלת דע לפי שהג' דברים הם שני סוגים להאמין בהם אחד דרך ראיה ואחד דרך ידיעה. ואמר מאין באת ולאן אתה הולך כי היה לו לומר מאין באת ולאין אתה הולך שניהם ביו"ד או יאמר שניהם בלא יו"ד מאן באת ולאן אתה הולך אמנם הכונה בהיות הקב"ה שורה בין איש לאשתו ומונה כל טפה וטפה ורביעה ורביעה וכמ"ש ז"ל בפסוק ומספר את רובע ישראל ולכן כיון שהקב"ה משרה שכינתו שם על כן אמר מאין ביו"ד אשר היא אות ראשונה משם הוי"ה. ובענין זה מתיישב אצלי מש"ה אשתך כגפן פוריה וגו' ראוי לדקדק שינוי הנקוד ששינה כאן שבכל התורה כלה נקוד אשתך בחיר"ק תחת האל"ף והכא בסגו"ל ועוד במלת פוריה היו"ד היא יתירה והוה סגי דלכתוב כגפן פורה בלא יו"ד כמו שרש פורה ראש ולענה ואפשר לומר שרצה בניקוד הסגו"ל שהם שלש נקודות לרמוז על ג' שותפים שיש באדם אביו ואמו והקב"ה. והכונה כי הירא את ה' בכל הזווגין שלו יהוה שם שיתוף הקב"ה כי הרשעים אין שם שיתוף הקב"ה אלא הם לבדם בכוונתם הרעה להנאתם וגם לכך כתב יו"ד יתירה לרמוז על שם י"ה שהוא השם המעיד על כשרות הזרע כענין שנא' גבי החנוכי הפלואי שבטי יה עדות לישראל וזו היא היו"ד שיש באיש והה"א שיש באשה וכשאין ביניהם שם זה נשארו אש אש ובערו שניהם יחדו ואין מכבה ולכן אמר פוריה ביו"ד יתירה לרמוז על השם הזה שנתון בינו לבין אשתו וגם אין היא מלה חשובה על דרך והחכמה מאין תמצא וכמובא בספר הזוהר גבי היש ה' בקרבנו אם אין. אמנם למה שהולך למקום עפר רמה ותולעה מקים חושך וצלמות הסיר את היו"ד מבינתים מרוב פחיתות וגריעות המקום אשר הוא הולך שמה ועוד כי בהכנס הנשמה בטפת הזרע היא נכנסת טהורה זכה וברה לא כן במותו לרוב הפעמים כי אינו נותנה כמו שנתנוה לו בטהרה על כן אמר בהריון מאין ובמיתה לאן חסר יו"ד:

ואפשר לומר עוד כי להיות האדם נברא יש מאין לכן בעת ההריון שהיא עת הבריאה אמר מאין באת אבל בעת המיתה כי אפי' הגוף בקבר לפעמים אינו נעשה עפר וכענין אף בשרי ישכון לבטח ואחאי בר יאשיה יוכיח. ועל כן אמר לאן אתה הולך כי הוא מורה על מקום בלבד ולא שבהכרח יהיה   מאין ואפס. ופי' הג' דברים הנזכרים ואמר מאין באת מטפה סרוחה ואף אם הטפה מתחלתה אינה סרוחה בהיות כי היא מעותדת להסריח אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה. כמו שזכרו בה חכמי התולדה (רשב"ץ). ואמר ולאן אתה הולך ולא אמר ואנה תלך להודיענו בכל שעה ובכל רגע האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון עתיד. ואמר למקום עפר רמה וכו' ולא אמר לעפר רמה וכו' לפי שאם יזכה האדם אפשר שלא יעשה לא עפר ולא רמה כמעשה דאחאי בר יאשיה ולכן אמר אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ואתה מוכן בלכתך לאותו המקום להיות כן אם לא תזכה במעשיך:

אי נמי מאי דתני והדר מפרש דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו' והדר מפרש מאין באת מטפה סרוחה וכו' כוון על ג' דברים אחרים שגם מהם יקח שלא לבא לידי עבירה והם נאמרים על הנשמה והאנשים החשובים מסתכלים בזו כדי שלא לבא לידי עבירה ואינן מסתכלים אל היותם באים מטפה סרוחה. ולכך אמר הסתכל בג' דברים נעלמים שצריך בהם הסתכלות דע מאין באת שחוצבה נשמתך מתחת כסא הכבוד והיא חלק אלוה ממעל ואין ראוי שתעשנה זרה ונכריה לו במעשיך הרעים ולזה אמר דהמע"ה חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך לפי שצריך לאדם לראות שבא מטפה סרוחה וכיוצא בענינים הללו להכניע לבבו הערל אמר דוד אני איני עושה אלא חלקי ה' אמרתי אני זוכה ואומר שנפשי היא חלק אלוה ממעל ולא להתגאות בעבור זה אלא לשמור דבריך כי אדרבה בזכרי שאני חלקו אני משתדל להדמות לחלקי ולשמור דבריך כי אין ראוי לחלק אלוה שתחטא. ולאן אתה הולך למקום שממנו חוצבה להשיג ארחות חיים שמה עתידה נשמתך לילך ואין ראוי שתמנע טוב מבעליו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי גם הנשמה עתידה ליתן דין וחשבון וכמעשה דהחיגר והסומא שומרי הגן ושלשה אלה בני נח ומרגוע אל הנשמה לשוב אל מקורה הראשון על כן הסתכל בהם ואין אתה בא לידי עבירה והדר מפרש עוד ג' אחרים על הגוף והם לגריעותא מאין באת מטפה סרוחה וכו' באופן שהג' של הנשמה הם למעליותא והג' של הגוף הם לגריעותא וכולן שוין לטובה להרחיק את האדם מן העבירה. אח"כ מצאתי להר"ם אלמושנינו שפירש כן כענין מאי דתני והדר מפרש:

ומ"ש ואין אתה בא לידי עבירה כי היה לו לומר ואין אתה בא לכלל עבירה למה תפס לשון לידי. הכונה שמעתי בו כי ידוע ששכר עבירה עבירה ומהעבירה עצמה נברא ומתהוה מלאך אחד כדי להתנקם מן האדם וכענין ומעט בעיני כי אשחית ואנכי בראתי משחית כי שכר עבירה עבירה ועל כן אמר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה כלומר אין אתה נופל בידה כדי שתתנקם ממך. ואפשר עוד שבא להשמיענו חידוש אחר כי הידים של העבירה הם הדברים הקלים שאדם דש בעקביו כמו הידים של הכלים כי הם יד לכלי לינטל הכלי על ידו כן הדברים הקלים שאדם דש בעקביו הם ידים לינטל העבירה ומהם נמשך העון שהוא החמור כי מן הקל בא אל החמור ועל כן אמר אם תסתכל באלו הג' דברים לא מיבעיא שלא תבא לכלל עבירה ממש אלא אפילו לידי עבירה שהם הדברים הקלים שהם ידים לעבירה אפילו לזה לא תבא. ועל דברים כאלו הזהיר ישעיה הנביא עליו השלום ואמר הוי מושכי העון בחבלי השוא כי עבירה גוררת עבירה ובחבלי השוא שהוא השוגג היותר נקל שבעולם שיעשה האדם בזה ממשיך עליו עון שהוא מזיד ואם חטא חטא ממש שהוא יותר חמור מחבלי השוא זה גורם לו עבירה גדולה כעבות העגלה וז"ש וכעבות העגלה שהיא עבירה גדולה גורם לו לעשותה אם עשה תחלה חטאה שהוא שוגג:

והחסיד כתב כי יש מפרשים כי לשלש סבות יחטא האדם. האחת התגאותו על חביריו ובזותו אותם ולזה ירצה לעשקם. הב' הרבות בתענוגים ובקנינים המדומים. הג' בחשבם כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הולך שמה. והתנא הזה הפליג להזהיר במוסר הזה לבל יחטא האדם בשום צד ואמר כנגד האחד דע מאין באת ולא תתגאה. וכנגד הב' ולאן אתה הולך כי כל קניניך לא יועילוך ויהיו כאין וכאפס תענוגיך אדרבא יהיו למשא עליך כמאמר התנא מרבה נכסים מרבה דאגה. וכנגד הג' אמר ודע לפני מי אתה וכו'. וכתב החסיד כי זה הפירוש נכון בעיניו אבל שעם כל זה יש לחוש לאחד מגדולי הדור שהקשה כנגדו כי זו הסבה לא תספיק לבלתי התגאות האדם על חבירו כיון ששניהם מהרכבה אחת ובענין אחד נוצרו ובודאי שהיא סיבה עצמיית לבלתי התגאות האדם על הגלגלים או על המלאכים. ועוד כי מן הנראה כי בזכור האדם מאין בא יבא לידי עבירה כי בזה יהיה התנצלות גדול על חטאיו וכמו שטען דוד המלך עליו השלום הן בעוון חוללתי וגו'. ומתוך קושיות אלו פירש הר"מ פירוש אחר ואמר כי התנא הזה הפליג במוסרו להקנותנו טבע קיים לבלתי נחטא. וזה כי השחוק וקלות ראש מרגילין לערוה כי אין גורם גדול לחטאים כהיסח הדעת ולכן כוון התנא להביא העצבות בלב האנשים בל יסיחו דעתם וישכחו עלילותיו רצונו העיקר כמאמר ורם לבבך ושכחת השמר לך פן תשכח וישכחו עלילותיו מהרו שכחו מעשיו. ולזה אמר דע מאין באת ותדע סבת הרכבתך ותרגיש כי אתה מוכן לחלאים וליסורים רעים ולמקרים מצד הרכבתך ולא תדע מה ילד יום לכן אל תשמח במעלותיך כי אינן בני קיימא. וזאת שנית תעשה תרדנה עיניך דמעות ותתאבל על עצמך כי אתה גוע ונוסע אל המות. ועוד בה שלישיה כי אתה מוכן ליתן דין וחשבון ולכן ראוי לך ללבוש לבוש רוגז ואימה ולא תחטא כאמרו רגזו ואל תחטאו. ונקט אלו הדברים לפי שהם מכניעים טבעו של אדם ומקצצים רגליו מלחשוב בדברי עבירה:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש אמר מאין באת מטפה סרוחה הכונה שבכל עת יחשוב שהוא מעותד למיתה מצד אשר הוא מורכב מד' יסודות הפכיים. והנה מצד הרכבתו הוא מעותד בכל עת למות וזה הענין הוא סבה עצמית שלא ישמח האדם כי מצד השמחה באה העבירה וזה ידאג כי אפשר שבעת אכילתו יתפרדו   חייו ותפסד הרכבתו וזה יבא כדעת החכם אשר אמרו לו בבית החתן לישרי לן מר והשיבם לא תתנו גבול לשמחה וז"ש ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן ולא אמר ווי לן דנמות כי אין גבול בין השמחה למות וזהו וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה. ולאן אתה הולך והוא הקבר שהוא חיבוט הקבר. וכנגד הדין הב' אמר רמה ותולעה כי קשה רמה למת כמחט בבשר חי ורמה רומזת לשקצים שיבאו מבחוץ ותולעה רומזת לתולעים שיצאו מגוף אדם כמו וירם תולעים ועל כן זכר רמה ותולעה. וחזר וגילה הדין השלישי שהוא בזמן התחיה ואמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון והקדים דין לחשבון להורות שהשי"ת הכל גלוי וצפוי לפניו וע"כ קודם שיתן לו החשבון הוא מעניש אותו על חטאיו ואם יעמוד האדם כנגד השי"ת ויאמר מה פשעי ומה חטאתי אז יראה לו השי"ת כל מה שעשה בזה העולם. ואני אומר כי ז"ש הכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך כלו' אוכיחך תחלה ואח"כ אערכה לעיניך חשבון כל חטאתיך כענין אערכה לפניו משפט. ובהסתכלותו באלו השלשה דברים יזכור את בוראו וכמו שאמר שלמה הע"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך וגו' ואז"ל בוראך בארך בורך והנה בארך הוא כנגד מה שבאת ממנו הוא מטפה סרוחה. בורך הוא הקבר. בוראך הוא הש"י אשר יעמוד עמך לדין והם בעצמם הג' דברים שזכר התנא:

וי"מ שאמר דין ואח"כ חשבון לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שיתן החשבון מודיעים לו כל דיני התורה ואח"כ שואלים אותו הבא על אשת איש מה דינו העושה מלאכה בשבת מה דינו והוא משיב בסקילה וכן שואלים אותו על כל העבירות אשר עשה אחת לאחת אומרים לו העושה כך מה דינו והוא משיב על הן הן ועל לאו לאו ואח"כ מזכירין אותו כי הוא הוא אשר עשה כל העבירות אשר שאלו ממנו הדין ואומרים לו אתה האיש כמו שאמר נתן הנביא לדוד המלך ע"ה ואומרים לו כן משפטיך אתה חרצת באופן כי מתחלה הוא נותן הדין ואחר כך החשבון והוא נותן את שתיהם. ולפי דברי שאר המפרשים אמר דין וחשבון לפי שהוא בעצמו יצדיק עליו את הדין ויתן חשבון כמו שנותן לפני מלך כמו כן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה:

כתב רשב"ץ כי יש ספרים שאין כתוב בהם אלא ליתן את החשבון וכתב שנראה שהוא טעות. ובפרק שלישי הוא שאין שם דין אלא ע"כ אתה עתיד ליתן את החשבון. עוד כתב ז"ל אבל במשניות קדומות מצאתי ליתן את החשבון:

ולב אבות כתב כי נוהג היה לפרש שהכוונה שיסתכל בשלשה דברים ביחד כדי להעריכם יחדו כי הוא יביט איך בא מטפה סרוחה מאד ושהוא הולך אל רמה ותולעה שהוא ודאי נערך אל מה שבא ממנו ויביט עם זה היותו נזהר בכמה אזהרות בתורה והמשפט לאלהים הוא שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ואז ישתומם להיות הדבר הזה הג' יוצא מגדר השנים ובלתי נערך אליהם עד שכמעט שא"א שיצדקו יחד ואז יגזור ויקיים באמת ובתמים שבלי ספק עוד יש בו חלק נסתר חוץ מן הגוף שאינו בא מטפה סרוחה ואינו הולך נמקום גוש עפר והוא השורש והעיקר ביצירתו וזה יהיה לו סבה להנצל מן העבירה:

וה"ר שמואל ן' סוד ז"ל פירש מאין באת ולאן אתה הולך כנגד הגוף ולפני מי אתה עתיד וכו' כנגד חלק הנפש שאינה נעשית רמה וגם לא באת מטפה סרוחה:

משנה ב

אומרו סגן הכהנים כתבו המפרשים שהוא מלשון הפחות והסגנים ועל שהיה שני לכ"ג שבזמן שיארע פסול בכ"ג הוא נכנס תחתיו ע"כ נקרא סגן הכהנים. וכתב הריטב"א הוי מתפלל בשלומה של מדת המלכות של מעלה לפי שעל פיה אנו חיים ובכל צרותינו לה צר ועמנו היא בצרה ובסבת עונותינו שמוה נוטרה את הכרמים ואפילו שהיא חוץ מביתה אלמלא שהיא שומרת אותנו לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ובהתפלל האדם בעבור שלומה יהיה שלום לנו ולכן אמר בשלומה של מלכות, עכ"ל:

ואפשר שכוונת רבי חנינא לומר כי לא די בשלשה דברים שאמר עקביא כדי שלא לבא לידי עבירה כי יצר לב האדם רע ומסירן מלבו ולכן צריך להתפלל בשלומה של מלכות המוכיחים בשוטים ובעקרבים לאשר ארחותיהם עקשים ונלוזים ומיראת המלכות לא יבואו לידי עבירה ויפלסו מעגלותם שאלמלא מוראה יש לדחות ולסתור שלשה הדברים הנזכרים. לראשונה שבא מטפה סרוחה יש לו לומר איני מתגאה על מלאכי השרת אלא על אדם ילוד אשה שכמותי כי גם הוא בא מטפה סרוחה כמוני ואני בחור כארזים ולי עשר ידות בכל שאר מיני השלמות ממנו וזהו איש את רעהו דקאמר שיאמר האדם כי בהיותו רעהו במה ששניהם באו מטפה סרוחה ראוי הוא להתגאות עליו. וגם על הב' יאמר כי מה לו עסק בעתידות ובנפלאות ממנו שיתן לב אן עתיד לילך או לפני מי יתן חשבון אחרי מותו אנחנו פה היום כולנו חיים ואין לנו עסק בעתידות וזהו חיים דקאמר כי לא יפנו ולא יתנו לב אל המות שימותו כ"א אל אשר הם חיים עדנה ולכן ראוי להתפלל בשלומה של מלכות כי ממורא של מלכות לא יבואו לידי עבירה. אמנם בזמנים הקדמונים לא היתה העבודה אלא מאהבה לא מיראה וכמו שהיה אומר ישעיה הנביא ע"ה רחקי מעושק כי לא תיראי וגו' שהכוונה כי לפעמים ימנע הרשע מגזול מאחרים מפחד רשע ממנו שמא הוא בא לגזול וימצא נגזל לכן אמר רחקי מעושק בזמן שאתה לא תיראי וכן רחקי ממחתה כלו' מחתות את אחרים בזמן שאתה מובטח שלא תקרב אליך ולא יחתו אותך אבל כאשר נתמעטו הלבבות הוצרך לומר הוי מתפלל שאלמלא מוראה וכו':

אי נמי אמר איש את רעהו שאפי' לאוהבו אשר כנפשו והוא רעו ומיודעו אשר יחדו ימתיק כל סודותיו עמו אלמלא מוראה של מלכות היו בולעים זא"ז אם לא שיראים מן המלכות:

והרב רבי משה אלשקר ז"ל פי' שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו כלומר אע"פ שהדגים הדג הגדול בולע לקטן אמנם לדג השוה לו אינו בולע ואנחנו אפילו איש את רעהו כלומר האדם השוה לו חיים בלעו כמו שאמר הכתוב נבלעם כשאול חיים וגו'. וכן פירש החסיד ז"ל. והנה מוראה במפיק ה"א והוא חוזר למלכות:

ורבינו יונה ז"ל כתב שהשמיענו שיש לו לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער בצער אחרים:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פי' כי כוונתו אינו במלכות של ישראל לבד אלא אפי' בשל אומות העולם כמו שנרמז בתורה בענין הקרבת שבעים פרים בחג כנגד שבעים אומות:

והר"י אלמושנינו פי' כי בהיות שהרשעים אינם נמנעים מחטא רק מצד המורא מהמלכות ע"כ אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות ולא אמר בשלום המלך רק המלכות שהוא המשפט שהוא בכל מדינה ומדינה כי הצדק הוא שלום וקיום המלכות ובשלום המלכות והם אנשי המלכות העושים משפט וצדק יפחדו החוטאים. והוא אומרו דאלמלא מוראה שיש לרשעים מהמשפט ומהעונש הנמשך משלומה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו ר"ל היו בולעים אותם חיים על דרך נבלעם כשאול חיים וגו' וע"כ לא אמר דאלמלא שלומה של מלכות איש את רעהו וכו' כמו שנכנס כי יצא עם הסבה המחייבת השלום שהוא המורא וכן פי' הרי"א ז"ל:

ולב אבות כתב כי לא אמר התפלל רק הוי מתפלל להורות שבכל תפלותיו ייחד התפלה ע"ז. ואמר בשלימה של מלכות לזרז גם אותם האנשים היושבים במדינה אשר מתנהגת בעצת שררה ומלכות מכמה זקנים ושופטים אשר יש ביניהם ראש אחד כמו שעושים היום בני וויניצי"א:

עוד כתב כי יש מפרשים שעקביא נתן עצה כדי שיזהרו הצדיקים מבוא לידי עבירה שהם עובדים את ה' מאהבה ובורחים מן הרע במה שהוא רע ור' חנינא בא לתת תיקון לרשעים העובדים מיראת עונש ובורחים מן הרע בעבור העונש העתיד לבא עליהם:

כתב רשב"ץ בשם רש"י ז"ל כי הגרסא היא בלענו על משקל שמרנו בריתו כלומר כל אחד ממנו בלע את חבירו בעודו חי ולשון הכתוב הוא אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וזהו דרך גוזמא לרוב החריצות להמיתו וליהנות במיתתו ולא ימיתנו להורגו אלא כמו חי כמו חרון ישערנו ואע"פ שהפסוק הוא חיים בלעונו לשון המשנה הוא חיים בלעו ובמשניות שלנו גרסינן שאילולי מוראה עלינו עכ"ל:

צריך להבין אמאי לא קאמר שנים שיושבין ואין עוסקים בתורה כמו שיצא ואמר מנין שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה ואז היה משוה השתי חלוקות בלשון אחד לא' ולב' בשוה. ועוד יש להבין איך קאמר דהוא מושב לצים והרי ליצנות לא שייך אלא בדיבור רע לא בשתיקה ואיך יתכן שעל השתיקה יקרא לץ, ועוד איך מביא ראיה מן הפסוק כי שם פירוש הפסוק שבמושב לצים ממש הליצנים בפיהם לא ישב עמהם להתלוצץ. עוד כי שם מדבר באיש אחד ומשבח אותו שלא ישב ובמושב לצים ואדרבה נראה שהיה לו לומר הדרשה באיש אחד שאינו עוסק בתורה שהוא לץ שנא' ובמושב לצים לא ישב וגם להבין זה השכר הניתן לב' שיושבין ועוסקים בתורה ששכינה שרויה ביניהם מ"ש שלא הזכיר שכר אחר אלא זה, ועוד יש להבין בפסוק שמביא לראיה אמאי נקט לשון נדברו שהוא מן הנפעל והוא היותו נדבר מאחר והאמת הכי הול"ל אז דברו יראי ה' איש את רעהו שכל אחד דבר עם חבירו. וגם למה כפל ויקשב וישמע כי היינו הקשבה היינו שמיעה. ועוד למה הביא סוף הפסוק ויכתב ספר זכרון לפניו וגו'. כי כבר ממה שאמר ויקשב ה' וישמע משמע ששכינה שרויה ביניהם. ועוד דנכנס ביראי ה' ויצא ביראי ה' ובחושבי שמו, ועוד צריך להבין במ"ש אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה וכו' שהבנת מ"ש אין לי אלא שנים וכו' נראה שהדרשה בעצמה אשר דרש בשנים רוצה למצוא אותה באחד שג"כ שכינה שרויה עמו ובסוף דבריו אינו דורש זאת הדרשה רק אמר מנין שהקב"ה קובע לו שכר וכו' וכיון שהוא אינו מוצא הדרשה של השנים בא' לא היה לו ליכנס בלשון זה דאין לי אלא שנים רק היה לו להתחיל ולומר ומנין שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר וכו'. ועוד יש להבין אמאי קאמר קובע לו שכר ולא אמר נותן לו שכר ואם הכוונה הוא להשמיענו על הקביעות והתמדת השכר זה אינו נזכר בפסוק כלל, וגם לכאורה לא נזכר בפסוק אלא היושב ועוסק בתורה ולא שכרו   ואדרבה נזכר הדומם ואינו עוסק בתורה שכן אמר ישב בדד וידום שהוא א' שיושב ואינו עוסק בתורה. אמנם כוונת רבי חנניא שאמר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה אין הכוונה שאין עוסקין בתורה אלא הכוונה שאפי' שעוסקים בתורה הם עוסקים כל אחד לבדו ואינם מתחברים ללמוד בחברה ולהיות ביניהם ד"ת כיון שהם יושבים במקום אחד ואל זה כוון מ"ש ואין ביניהם דברי תורה ולא אמר ואין עוסקים בתורה, וקראם לצים והדין עמו כי כוונתם ללמוד כל אחד ואחד לבדו ושלא להיות ביניהם דברי תורה הוא בהיות שכל אחד מהביל ידיעת חבירו ומתלוצץ בקרבו מידיעתו כי חושב מה ימשך לי בהתחברי ללמוד עמו ולזה אין ביניהם ד"ת וכל אחד לומד לבדו והרי כל אחד מאלו הוא לץ גמור מבלי היותו פוצה פה ומצפצף ועליהם נאמר ובמושב לצים לא ישב כיון שבגאותו וגאונו מתלוצץ כל אחד בקרבו מידיעת חבירו ולכן נתפרדו איש מעל אחיו. אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה ויודעים כי ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו ומתחדדים זה עם זה אז שכינה שרויה ביניהם והוא הפך הליצנים כי הם הכת שאינם רואים פני שכינה, אמנם אלו הם להיפך כי הליצנים אפי' במותם השכינה מתרחקת מהם כ"ש בחייהם ואלו אפילו בחייהם שכינה שרויה ביניהם כ"ש במיתתם והביא ראיה נפלאה מן הפסוק שאמר אז נדברו ולא אמר אז דברו והכוונה שהלומד לשמה צריך שכשיתוכח עם חבירו לא תהיה כוונתו לדבר ולומר סברתו לחבירו רק עיקר כוונתו יהיה ללמוד ולשמוע מה שיאמר חבירו כי זה יקרא נדבר שהוא נדבר מחבירו וז"ש אז נדברו וגו'. אמנם הכסיל הוא להפך שאין כוונתו ללמוד ולהבין רק לגלות לבו וסברתו וז"ש שהמע"ה לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו ומובן הוא. אח"כ מצאתי בדרז"ל שנדברו הוא מלשון ידבר עמים והוא לשון הכנעה כי מדת יראי ה' הוא להיות כל אחד נכנע לחבירו ולהיות מודה על האמת, ובזה ידוייק היטב אמאי נקט נדברו ולא דברו, ואומרו איש אל רעהו כלומר שאפילו כל אחד רעהו של חבירו וגדול כמותו בחכמה באופן שכל אחד אינו צריך לחבירו ללמוד ממנו עם כל זה נדברו איש אל רעהו כאילו כל אחד חושב ללמוד מרעהו אז ויקשב ה' וישמע ומלבד היות השכינה שרויה ביניהם לשמוע את דבריהם תיכף ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו כלו' כי עד עתה היו נקראים יראי השם לבד ועתה הוסיף להם לשבח והוא שקראם יראי השם וחושבי שמו לפי שידע השי"ת מחשבתם הטהורה כי היו לומדים תורה לשמו וכמו שפירשו באז נדברו וגו' ועל כן הוסיף וקראם חושבי שמו ובזה ידוייק כי מתחלה אמר אז נדברו יראי ה' לבד ולא אמר וחושבי שמו ואח"כ אמר ליראי ה' ולחושבי שמו ולפי שמחשבתו של אדם אינה גלויה רק לפניו יתב' וכמש"ה ה' יודע מחשבות אדם וגו' כלומר לא מיבעיא המחשבות שכבר באו לידי מחשבה שהש"י יודע אותם אלא ה' יודע מחשבות אדם אפי' כאשר המה עדיין הבל כי עדיין לא באו לכלל מחשבה ה' יודע מה שעתיד לחשוב וע"כ אמר ויכתב ספר זכרון לפניו כי אלו היו כותבין אותו ב"ד של מעלה שלא לפניו יתברך לא היו קוראים לאלו חושבי שמו כי לא ידעו מחשבתם על כן לא נכתב בספר זכרון לפניו יתב', ולהשמיענו גודל שכרם סיים כל הפסוק, וכמו שאמר אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה לשמה שהקב"ה קובע לו שכר כלומר שהוא בעצמו ובכבודו קובע לו שכר ולא ע"י אחר מנין שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו והראיה היא כך שלמעלה הזכיר שמו יתברך שאמר טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו וכן הזכיר שמו יתברך פעם שנית ואמר טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' ואחר כך אמר טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ודרשוהו ז"ל במדרש על עול התורה עתה אמר כי לא מיבעיא אם יהיה לימוד התורה בחברת אחרים כי ראוי הוא שידום לה' ויתחולל לו אלא אפילו שיהיה אחד ישב בדד וידום מלשון דום לה' והתחולל לו יתברך לפי שהוא יתברך נטל עליו יתברך כל צרכו והוא יכלכלהו וכנוי עליו שב לשם יתב' הנזכר בפסוקים הקודמים הרי שהוא בעצמו המכלכל והנותן לו שכרו ולזה הענין משוה הא' לשנים לענין שיהיה על ידו יתברך וכמ"ש ויכתב בספר זכרון לפניו ואף אם אחד שיושב ועוסק בתורה יש לו שכר מאתו יתברך עם כל זה דהמע"ה לא היה לומד יחידי רק היה מביא שרים בחכמה בתבונה ובדעת והיה מדבר עמהם ומשיח בחוקיו יתברך וכמש"ה גם ישבו שרים בי נדברו כאשר עבדך ישיח בחקיך:

אי נמי אמר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה ולא אמר ואינם עוסקים בתורה לפי שעוסק יקרא מי שתופס אותו לעסק למלאכה ועוסק בה בכל כחו כמי שעוסק במלאכתו ואפי' אם לא יהיו עוסקים דרך קבע לא מפני זה יקראו מושב לצים אלא אם יושבין ואין ביניהם ד"ת כלומר ששום דברי תורה לא ימצא ביניהם אז הרי זה מושב לצים ומביא ראיה ואמר ובמושב לצים לא ישב ועל כרחך לא מיירי במתלוצצים בפיהם ממש לפי ששלש חלוקות הם בפסוק. ראשונה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ואח"כ אמר ובדרך חטאים לא עמד וידוע כי רשע הוא יותר מחוטא כי חוטא הוא בשוגג א"כ אלו הב' חלוקות על כרחך הם בזו אף זו לא מיבעיא שלא הלך בעצת רשעים אלא אפי' בדרך חטאים לא עמד שהם שוגגים וכפי דרך זה המעולה שבכל הנזכרים הם מושב לצים כיון דנקט אותם אחרונים לכולם ואם המושב לצים היה כמשמעו לצים ממש ידוע הוא שאין בכל העונות עון חומר כליצנות כי כולם רואים פני שכינה חוץ מכת לצים שהם אינם זוכים לראות פני שכינה אלא ודאי על היותם יושבין ואין ביניהם דברי תורה נקראו מושב לצים. אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם כלומר אפי' שלא יהיו עוסקים דרך עסק ודרך קבע רק דרך עראי כיון שיש ביניהם דברי תורה הם זוכים ששכינה שרויה ביניהם והביא ראיה מהפסוק שאמר אז נדברו כי מלת אז מורה היות הדבר דרך עראי באותה השעה לבד שדברו ולא קודם ולא אח"כ וז"ש אז נדברו כלומר לא תחשוב שמה ששרתה שכינה לשמוע ולהקשיב דבריהם לפי שמזמן קדמון היו מדברים איש את רעהו רק אז נדברו ותיכף ויקשב ה' וישמע וגו' ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה   קובע לו שכר שנא' ישב בדד וידום כי נטל עליו, הראיה הוא כך לפי שלמעלה אמר טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו והם השלשה עולים שזכרו חז"ל והאחד הוא עול התורה ועל כן אמר אחר כך ישב בדד וידום כלומר אפי' שישב בדד וידום ויתחולל ויקוה לה' שיתן לו שכרו והטעם כי נטל עליו כלומר שנטל וסבל עליו עול התורה הנזכרת למעלה ומפני כי נטל עליו העול האמור על כן ראוי שידום ויתחולל לו לפי שבודאי הקב"ה קובע לו שכר:

ורבינו עובדיה ז"ל פירש וידום לשון קול דממה דקה כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש כי נטל עליו כאלו נתינת כל התורה כלה היתה בעבורו לבד. עוד פי' כי נטל עליו לשון סכך תרגום וסכות ותטיל כלומר שהשכינה סוככת עליו להצילו מכל צרה וצוקה להיות צל על ראשו:

ולב אבות כ' כי לדעת ר' חנניה החברה היותר נכונה היא מב' שיהיה האחד שואל והא' משיב ודברי חכמים בנחת נשמעים ובזולת הבהלה והבלבול. ולז"א שנים שהם יושבים שקטים ושלוים ועם כל זה מאבדים זמנם ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וגו' ואומר הרי זה מושב לצים שנא' כלומר זהו מושב הלצים שאמר המשורר ובמושב לצים לא ישב וא"כ אינו מביא ראיה מן הפסוק אלא מודיעו שזה הוא המושב לצים שעליו נאמר ובמושב לצים לא ישב וגו' וזה כי לדעתו עצת רשעים נאמר על העוברי עבירה הבלתי שומעים לעצת עקביא בן מהללאל. ובדרך חטאים לא עמד נאמר על הבלתי שלמים במדיניות שעליו צוה ר' חנינא סגן הכהנים. ובמושב לצים לא ישב נאמר על אלה שישבו מבלי היות ביניהם דברי תורה. עוד כתב שהרמב"ם דקדק כי באמרו מיד כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה כאילו הורה שמיד בהתנצלו מרעת הלצים יהיה בתורת ה' חפצו ושאין בין אלה אמצעי וכן זה התנא סמך מיד ואמר אבל שנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת להודיענו שאין בין אלה אמצעי עכ"ל:

והחסיד ז"ל פירש ז"ל ואין ביניהם דברי תורה מה שלא אמר ואין עוסקים בתורה כמ"ש בסוף אמרו בזה שהרצון בו על דרך וכל מעשיך יהיו לש"ש שצריך האדם לכוין כל מעשיו שיצא מהם דבר לעבודת הבורא. ופי' יושבין ועוסקין בסחורות. עוד כתב כי נראה לו כי ההפרש שיש בין דברי תורה ובין התורה כי ד"ת פסוק או אגדה או שמועות פשוטות ועסק התורה הוא על דרך פלפול וסברא להוציא הדבר לאמתו ולז"א שנים שיושבין ואין ביניהם אפי' דברי תורה שהוא דבר קל שהוא מושב לצים אבל לא יתחייבו בעצם בעסק כי אין הכל מוכנים לכך אבל שנים שיושבים ועוסקים על דרך פלפול שכינה שרויה ביניהם. ואמר אבל לפי שהדברים שנ"ל שלא יענש אדם בביטולם יחשב עליהם שאין שכר גדול בקיומם אמר הטעם שעונש ביטולה לפי גודל שכרה שנאמר ובמושב לצים לא ישב ואמרו כי הראיה מסוף הפסוק כי אם בתורת ה' חפצו כאלו אמר לפי שהוא בתורת ה' חפצו לא ישב במושב לצים שאין בו תורת ה'. וכתב הרב הנזכר כי אצלו ראיה גמורה היא מהפסוק שהזכיר דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת וכל שתמנה יהיה שלך והוא בטל והוא ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו פי אם לץ ממש וכן אמר החכם אוי להם לבריות מעלבונה של תורה הרי קרא הבטל מדברי תורה עולב והוא המכוון הנה וכשגנה ישעיה הנביא את אנשי דורו שהיו בטלים מהתורה קראם אנשי לצון שנא' לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון. אבל שנים שיושבין וכו' שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו הרי מפורש שבדבר הצריך עצום ופלפול זע"ז ונ"ל דלפי פירושו זה שהרב הנזכר גריס זאת החלוקה השנית אבל שנים שיושבין ועוסקין בתורה ולא כן בגרסאות שלנו רק אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה וכו' שנא' אז נדברו וגו', וכתב הרב הנזכר בשם ר"י ז"ל כי פשט הפסוק הוא על הצדיקים לעתיד לבא כשיראו בני אדם את מעלתם יאמרו ועל מה בא להם ככה ויענו ויאמרו מפני כי אז מתחלה נדברו יראי ה' איש אל רעהו בד"ת ונכתב ספר זכרון לפניו ונתן להם שכר פעולתם. עוד כתב הרב הנזכר כי יש טעות בקצת ספרים שכתוב בהם ויכתב בספר ובכתוב הוא ויכתב ספר זכרון לפניו והשמיענו בזה ענין נכבד והוא כשהדור רשע הצדיק שנמצא בו שכרו גדול ועל זה עלה שכר אברהם אבינו לאין סוף כמש"ה שכרך הרבה מאד ובהיות כי למעלה מזה הפסוק דבר על הדור ההוא אשר היו כולם רשעים ועם כל זה אז הצדיקים אשר בדור הרע ההוא מתחזקים באמונתם ונדברו איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ולא רצה שיכתוב זכות אלה בין שאר הצדיקים רק נכתב ספר זכרון בפני עצמו וכתבו בתחלתו זה הספר מיוחד ליראי ה' ולחושבי שמו להם לבדם ולא עבר זר בתוכם:

ומנין שאפי' אחד וכו'. כתב הרב הנזכר כי מפני שאמר למעלה ואין ביניהם דברי תורה ויושבים ועוסקים בתורה הוצרך לפרש שיושב ועוסק בתורה ואלו היה אומר סתם מנין שאפי' א' היינו חושבין שאינו עוסק אלא מדבר והביאנו אל זה אומרו קובע לו שכר ולא אמר שכינה שרויה כנגדו ואמר שהקב"ה קובע לו שכר בל ימוט לעולם שנא' ישב בדד וידום כי נטל וזה כי למעלה דבר נחמה על לב היחיד השלם ואמר טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו כי אפי' יחיד בדורו ישגיח השי"ת עליו לטובה וע"ז אמר ישב בדד וידום כי נטל עליו ואעפ"י שלא ימצא חבר שיעסוק עמו ואמר כי נטל עליו נחמה גדולה ליחיד ההוא כי נטל עליו קיום העולם כי צדיק יסוד עולם וא"כ הוא נוטל שכר כאלו היו רבים העוסקים וכמ"ש עד שבא אברהם אבינו וקבל עליו שכר כולם והוא משל למלך שיחד אלף אלפי אלפים פרחים לתת שכר לשומרי המבצר אשר כל מלכותו תלויה בו והיו השומרים אלף אם מיעטו נותן שכרם משלם כמו אם היו אלף כי אין כילות אצלו ולזה היחיד הזה אשר שמר כל התורה אשר כל קיום העולם תולה בזה כמש"ה אם לא בריתי וגו' יטול שכר הכל כאברהם אבינו ע"ה שקבל שכר כולם עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב שנים שיושבים וכו' יש שני מיני לצים, האחד המבזה את חבירו בפני ב"א ואומר עליו רעה להכלימו כדי שישנאוהו וע"ז אמר הכתוב זד יהיר לץ שמו וגו' הזד הוא אשר אמרנו כי בזדון לבו מבזה את חבירו ויהיר הוא שאין האדם נחשב בעיניו לכלום והודיענו שהמע"ה כי מי שיש בו מדות הללו שמו הוא לץ ולא תאמר שהוא רע בפיו ולא במעשה שאם יבא לידו יעשה בעברת זדון כי אכזרי הוא ולא ירחם. והמין השני הוא היושב ומדבר בדברים בטלים ומתבטל מדברי תורה ובזה דבר כאן התנא וזהו ובמושב לצים לא ישב וסמיך ליה כי אם בתורת ה' חפצו משמע כי הלץ הוא שאינו חפץ בתורה:

ומנין שאפי' אחד שיושב ועוסק וכו' כלומר שיושב ומחשב בדברי תורה כי על המחשבה נותנים שכר כמו על העסק בדבור שנא' ישב בדד וידום כי השותק ומחשב בתורה כאלו נטל עליו עול התורה בהגיון ובדבור:

עוד כתב כי הרמ"ה ז"ל כתב וגורס מנין שאפי' אחד שיושב ודורש בתורה מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כולה שנאמר ישב בדד וידום מאי משמע דהאי וידום לישנא דמלולא הוא דכתיב ואחרי האש קול דממה דקה:

וה"ר מנחם לבית מאיר פי' וידום מענין שבח מלשון ירושלמי שתרגם וידום אהרן ושבח אהרן:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב כי יש לפרש וידום כדברי הרמב"ם ז"ל שיגרוס בלחש וזה יהיה סיבה שיסתלק ממנו עונש כרת והנה עליו כמו אל תעלני בחצי ימי כעלות גדיש בעתו. או יהיה פירושו שיהיה לו סכך של עלים והנה נטל לשון סכך ותרגום סוכות מטלליא ועליו כמשמעו לשון עלים וכמש"ה עוד אקבץ עליו לנקבציו כלומר לא די שאקבץ האשכולות והם החכמים אלא אפי' עמי הארץ אשר הם דומים לעלים שהם סיבה להעמיד האשכולות יקבץ אותם השי"ת:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל פי' בדד וידום כלומר מי שישב בדד וידום ועושה כאשר נטל עליו השם הנזכר למעלה ואפי' היו לו צרות כמ"ש יתן למכהו לחי וגו' יתן בעפר פיהו ואין ספק שמה שהטיל עליו הוא ית' הם דברי תורה לא ימוש והגית בו וקובע לו שכר דכתיב בתריה כי לא יזנח לעולם ה' וגו' ורחם ולפי פי' זה יהיה נטל עליו כמו הטיל עליו והמטיל הוא השם הנזכר למעלה:

ורשב"ם פירש כי נטל עליו שהושלך עליו שכר משלם, או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא וכתב דאית גרסאות דלא גרסי לה רק מסיים בו לחושבי שמו:

משנה ג

הודיענו בהאי דנקט שאכלו לשון עבר שאין משיחין בסעודה. א"נ אמר אכלו לשון עבר לכוונה אחרת וידוייק גם מלת אחד דקאמר שהיא מיותרת עם מה ששמעתי אומרים על פסוק ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך שנכנס בלשון רבים ועבדתם ויצא בלשון יחיד דקאמר וברך את לחמך וגו', אמנם השמיענו שבענין התפלה טובים הרבים מן היחיד כי ברוב עם הדרת מלך ומעולם לא יתפלל ביחיד כענין פנה אל תפלת הערער ועל כן אמר ועבדתם כי עבודה זו תפלה, אמנם בענין המאכל מעולם לא יתקבצו לאכול אחד עם חבירו כי מעולם לא ימשך שום דבר טוב מהתחברם לאכול ביחד ויותר טוב הוא שיאכל כל א' לבדו. ולרמוז לזה אפקיה בלשון יחיד ואמר וברך את לחמך ואת מימיך. על כן אמר בכאן שלשה שאכלו וכו' כלומר האמת והטוב היה שלא יאכלו על שולחן אחד אמנם אם כבר אירע שאכלו על שולחן אחד צריך שיאמרו עליו דברי תורה ואף אם נאמר שהאכילה והשתיה אין בזה עון אשר חטא עם כל זה מן החטא הקל נמשך אל החמור עד שנאבד מן העולם וכמ"ש הכתוב חטא חטאה וגו' ויש לשאול חדא כי כבר אמר למעלה כי ה' הוגה על רוב פשעיה וא"כ למה חזר ואמר חטא חטאה וגו' ועוד כי למעלה אמר פשע ובכאן חטא ועוד דלמעלה אמר פשעיה בלשון רבים וכאן אמר חטא בלשון יחיד, ונראה לומר כי ידוע הוא שהיצה"ר מגרה לאדם עד שיתחיל לחטוא אפי' חטא קטן ומן הקל מסית אותו אל החמור כי עבירה גוררת עבירה, וז"ש חטא חטאה ירושלים והוא על חטא הראשון וע"כ לנדה היתה כי מאותו החטא נמשכו לה עונות ופשעים רבים וז"ש על רוב פשעיה וגו' וכן הוא האכילה והשתיה כי אם קלה היא בעיני האדם קשה היא כי היא סבה אל העבירות החמורות כי זנות יין ותירוש יקח לב ולא יתוקן זה רק כאשר יאמרו עליו ד"ת ואם לא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. והכוונה שרז"ל אמרו כי השולחן בזמן הזה שאין בהמ"ק קיים ולא מזבח לכפר על כל עונותינו השולחן שאמרו עליו דברי תורה הוא במקום מזבח ומכפר כמזבח ואם לא אמרו עליו. דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים להשמיענו כי לא די שלא נתכפרו עונותיו כאלו הקריב זבחי שלמים על גבי המזבח רק אדרבא מעלים עליהם כאלו אכלו מזבחי מתים כלומר כאלו הקריבו תקרובת לע"א ואכלו מאותן הזבחים והביא ראיה לזה שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא וגו'. והענין כי למעלה דבר בשכורים השותים לצבות בטן ולנפיל ירך והוא הוא השולחן שלא אמרו עליו ד"ת שכן כתיב וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, ועל שולחנות כיוצא באלו קרא אותם קיא צואה ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה וגו'. וכוון להשמיענו לפי שמדרך המאכל שלא יעשה קיא וצואה רק אחר שאכל האדם ויתעכל המזון בתוך מעיו, אמנם אלו הנזכר למעלה שלא אמרו ד"ת על השולחן רק שגו ותעו הרי אלו המאכלים אשר עלו על השולחנות מעלה אני עליהם כאלו היו קיא וצואה שנא' כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואומרו בלי מקום הכוונה מבלי היות מקומה כאן כי לא תקרא צואה רק אחר שתתעכל ובכאן בהיותה על השולחן מאז קרא אותה קיא וצואה על שלא אמרו עליו ד"ת אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחנו של מקום כלומר שכיון שידוע ששנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת שכינה שרויה ביניהם כמ"ש הכתוב אז נדברו וגו' ויקשב ה' וישמע וכ"ש שלשה וכיון שאמרו על השלחן ד"ת פשיטא א"כ שהקב"ה בא שם ויושב עמהם וא"כ הרי זה השלחן יקרא שולחנו של מקום והוא שולחן אשר לפני ה':

ואפשר שאמר כאלו אכלו משולחנו של מקום והכוונה שמעלה עליהם כאלו הקריבו קרבנות לו יתברך ומה שאוכלין אוכלין משולחנו של מקום. על דרך מ"ש ז"ל כהנים משולחן גבוה קא זכו וג"כ אלו כאלו הקריבו קרבנות ומשולחנו קא זכו שהשולחן בזמן הזה הוא במקום מזבח ועל זה הביא ראיה ואמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. והענין הוא כי רישיה דקרא כתוב על המזבח דכתיב והמזבח עץ שלש אמות וגו' ואח"כ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ופי' הפסוק יהיה כי מלת זה המורה באצבע הוא על המזבח הנזכר ואמר זה כלומר זה המזבח אשר הראיתיך הוא השולחן אשר לפני ה' כלומר השוה אותם כי השולחן אשר לפני ה' והוא השולחן אשר אמרו עליו ד"ת כי אותו השולחן הוא לפניו לפי שהוא שרוי שם וזה המזבח הוא בעצמו השולחן אשר לפני ה' וכמו שהכהנים אוכלים הקרבנות הנקרבים על גבי המזבח כי משולחן גבוה קא זכו כן אלו בעצמם האוכלים על השולחן אשר לפני ה' הרי הם כאלו אכלו משולחנו של מקום ומשולחן גבוה קא זכו וכמו כן אמרו ז"ל כי זה מכפר בזמן שבהמ"ק קיים וזה מכפר בזמן הזה:

אמנם הראיה שמביא מפסוק כי כל שלחנות מלאו קיא לשולחן שלא אמרו עליו ד"ת לפי שלמעלה מזה דבר ברשעת בני אדם השכורים השותים במזרקי יין ואמר וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, ואמר ביין שגו לפי שהוא יותר טוב מהשכר ואינו כ"כ משכר אמנם אותם שנמשכו בשכר הם תעו כי הוא יותר משוגג ולכן תעו אלו במה שנמשכו אחר השכר כי אין בו תועלת רק נזק ואפי' הכהן ונביא תעו בשכר נבלעו מן היין ואומרו שגו ברואה יפורש באחד מארבעה פנים או שגו ברואה לפי שכשמשתכר האדם הרבה אז ראות האדם מתערבב כמ"ש שהמע"ה על השותה יין עיניך יראו זרות וגו' וכל מה שרואה מחוי על חד תרין. פירוש שני לפי שהעין הוא הסרסור הראשון של העבירה כי העין רואה והלב אחר כך חומד ואמר שגו ברואה כלומר בעין הרואה שהיו רואים בעיניהם הדברים שיש איסור בראייתם כמו עריות וכיוצא בהם כמ"ש החכם לתלמידיו אל תפנו אל האלילים שלא יראו לנשים. פירוש שלישי לפי שהשוגג לא יעשה אותו האדם כי אם בדבר הנעלם מן העין והוא לא ידע ואשם, אמנם בדבר שהרואה אותו הוא דבר פשוט שהוא אסור לא שייך ביה שגגה ואלו שגו ועשו את עצמם כשוגגים ברואה כלומר בדבר שכל אחד מהם רואה שהיה אסור ולא נעלם מעיני כל חי. פירוש הרביעי והוא הנכון והוא האדם צריך שיסתכל שיש למעלה ממנו עין רואה והוא הש"י אשר עיניו פקוחות על כל דרכי ב"א ולא ידעו ולא הבינו אלו רק שגו ברואה שהוא הש"י הם שגו בזה ואמרו מי רואנו ומי יודענו באופן שנראה מכללות אלו הפסוקים של מעלה שכל גבורתם היתה לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר ושגו ותעו בזה ובודאי ששולחן כזה לא אמרו עליו ד"ת וע"כ סמך ואמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.

ורבינו עובדיה ז"ל פי' ולא אמרו עליו ד"ת ובבהמ"ז שמברכין על השולחן יוצאים י"ח וחשוב כאלו אמרו עליו ד"ת כך שמעתי. זבחי מתים תקרובת ע"ג דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מלאו קיא צואה וע"ג קרויה צואה דכתיב צא תאמר לו. בלי מקום בשביל שלא הזכירו שמושל מקום על השולחן. דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' מיד כשדבר אלי בד"ת נקרא שולחן אשר לפני ה' עכ"ל:

והחסיד ז"ל פי' ז"ל כתב הר"י ן' שושן ז"ל פליאה נשגבה ממני טעם דעת שלשה ולא אמר שנים ואולי כי השנים שעסקו בדברים בטלים יהיו נדונים כשוגגים אבל כשהם שלשה היה לו לג' להזכירו. ונ"ל כי כל שיגדל הקיבוץ נתחייבו יותר להזכיר שמו והשוכחים בעת ההיא מחללים השם ולפיכך עלה שכר פנחס לאין סוף כי נתחלל ע"י זמרי ונתקדש על ידו וזה הטעם שנתחייבו הג' בזימון שיקדש האחד את השם ברבים, כאלו אכלו מזבחי מתים פירשו בו הגלגלים וכוכבים ומזלות נקראים מתים בערך חי העולמים והמדברים בד"ת יורו כי ניתן הכל מאת רוכב שמים ואלו שלא אמרו ד"ת כפרו בזה וכאלו אכלו מזבחיהם וייחסו הכל להם לבדם:

ול"נ כי זבחי מתים ממש הם כי הכסילים יחשבו כי המתים אוכלים. והודיענו התנא כי הש"י ברא כל אלו הדברים כדי שיעבדוהו בני האדם ולכן כשימשך התכלית אין יחשבו ההכנות כמו התכלית עצמו אבל כשהוא להפך תחשב אותה האכילה כאלו לא היתה בעולם כי הדברים שסופן להפסד כאלו נפסדו מעתה, ולכן נחשב לאוכלים שלא המשיכו האכילה כאלו לא היתה בעולם אכילה כלל אבל הם נדמים כאוכלים ואינו כן לפי האמת כדמיון המתים שנחשבים אוכלים ואינם אוכלים אבל כשאמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחנו של מקום כי אלו הדברים אע"פ שהם מהדברים שמקבלים הפסד בהתחברם לדברים הנצחיים ויהיו הכנה להם יחשבו כי הם נצחיים. ואמר התנא אם אין תורה אין קמח, וא"א שיהיה כפשוטו שהרי כמה סאין קמח בהרבה בתים ואין שם ריח תורה. אבל רצה שכיון שאין התכלית המכוון נמשך ממנו נתבטל מציאות הקמח ההוא והוי בטיל וחשוב כעפרא דארעא. ואומרו צואה בלי מקום יש לפרשו כפשוטו שלא ימלא מקום הצואה ההיא כי היא רוחניית והיא כנגד כחות הטומאה כמובא בלשון חכמים כי נאמר לאדם שלא יכנס לתוך הבית כי טומאה בבית והכניס ראשו ולא ראה מאומה ותמה ואמר כי לא ראה דבר בבית כי חשב שהטומאה הוא דבר שיש בו ממש והוא לא ידע כי הטומאה הוא דבר שאינו ממלא מקום. ולזה קרא השולחן הטהור שולחנו של מקום שמורידים השפע הטהור מן הכחות הטהורים וזמן הסעודה מעבר מסוכן שאם ימשך אז אחרי היצר וגבר עמלק וכאשר ירים ידו בתורת משה וגבר ישראל וזהו טעם מה שכתב בפי' מקום והבינהו כי נחמד הוא, עכ"ל:

והרי"א ז"ל פי' כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום לפי שלמעלה דבר על החכמים וגבורים וכל העם אשר נמשכו אחר היין והמשיך לזה ואמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום להגיד שלרוב שכרותם ושקעותם במאכל ובמשתה היו כל שולחנות מהאנשים האלה הנזכרים מלאים קיא צואה בלי מקום ר"ל שהיו מתמלאים כל כך מהמאכל והמשתה שלא יוכלו להתנועע מהשולחן ושם יעשו צרכיהם מדרך הפה שהוא הקיא ומדרך המטה שהיא הצואה מבלי שיפרדו למקום נפרד לעשות צרכיהם כמו שצותה תורה והוא אומרו בלי מקום. או יהיה פירושו כי לרבוי המאכל והמשתה יצטרכו להקיא ולהשתין ולצאת לפי שאין בגופותיהן ואצטמכותן מקום להכנס שמה מחוץ, ולכן בסבת רוב ההכנסה מהמאכל והמשתה יצא מיד שם בהיותם על השולחן מה שלא יוכלו לסובלו, וז"ש בלי מקום ר"ל בלי היות מקום בגופם שיוכל לשחת כל מה שיאכלו, ולפי שהיה כל זה להעדר דרכי התורה והתעסקותה סמך לומר את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה. הנה אם כן קרא זה זבחי מתים להיותם כאנשים מתים שאין להם שכל ואור עיניהם גם הם אין אתם ופקו פליליה. ואמנם למה הגביל ר' שמעון מספר הג' ולא אמר ומנין שאפי' שנים ומנין שאפי' אחד לפי שיהיה בדעתו שד"ת הצריכים וההכרחיים על השולחן הוא ברכת זימון אשר בו מהתורה מהנביאים מהכתובים ומדבריהם ז"ל ולפי שאין זמון כי אם בג' הוצרך לומר שלשה שאכלו אמנם כשאוכלים שנים או אחד עם היות שיברכו אין שכינה שרויה ביניהם ולא יאמר כאלו אכלו משולחנו של מקום אבל הקב"ה קובע לו שכר כמאמר רבי חנניא בן תרדיון עכ"ל:

והר"י בר שלמה פי' פסוק כי כל שולחנות ע"ד הפשט כי אלו שמתקבצים לאכול ולשתות משתכרים ומקיאים עד שממלאים מהקיא שולחנם עד שאינם מניחים בשולחן מקום נקי עכ"ל.

ולב אבות כתב וז"ל כי שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת אלו בוודאי הורו שהמאכלים ההם שאכלו וזבחיהם והכנותם לא היה אלא כדי לזון את גופותם שהם מתים וכלים ונפסדים וא"כ הרי זה כאלו אכלו מזבחי מתים והביא ראיה מן הפסוק אשר שם מדבר גם כן מג' אנשים כמו שכתבו קצת המפרשים אשר שלשה כפי חוקם היה ראוי שיהיו דורשים השלמות העיוני והם החכם והכהן והנביא כי תחלה זכר החכם שהוא היושב על המשפט ולוחם מלחמות התורה ואח"כ זכר הכהן והנביא ואמר עליהם ששגו בשכר ובתענוגי הגוף כי שלשתם חשבו שהאכילה והמשתה הוא התכלית כאלו שמו מזון הגוף המת תכלית הסעודה, ולכן אמר עליהם שלפי סברת אלה, השולחנות שלהם מלאו קיא וצואה בלי הזכרת המקום ברוך הוא שהיא מזון הנפש כמו שפירשו המפרשים והטעם שמלאו קיא וצואה הוא לפי שאחר שהנדרש מהם אינו אלא מזון הגוף הנקלה וידוע שהקיא והצואה הם ענינים מוכרחים להמצא במזון הגוף הרי הוא כאלו הם עצמם מלאו שולחנם קיא וצואה. עכ"ל:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל פי' רבי שמעון אומר וכו', טעם סמיכות זה הענין לדברי רבי חנניא להורות לנו שצריך האדם קודם שיאכל שיקבע עתים לתורה ובשעת האכילה שאינו יכול לפתוח ספר ידבר במה שלמד כבר וישתעשע במה ששנה קודם ואם בא לידו חידוש יספר לחבירו וכשיעשה זה אז יתקיים בכל דרכיך דעהו, ומזה הענין יפורש ג"כ מה שאמר כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך כלומר כשתשב ללחום ליתן לחם לכחות החומריות אשר הם באים מצד היצה"ר המושל עליך בין תבין את אשר לפניך כלומר התבונן במה שלמדת קודם האכילה וזהו אשר לפניך אם תעשה זה אז ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה והוא כאלו אתה נועץ חרב בגוף שלך ואז ישבר כח היצה"ר אם בעל נפש אתה. ואמר כאלו אכלו מזבחי מתים כלומר כאותם המתים שאין להם נפש אלא גוף ג"כ אלו אינם נותנים חלק כי אם לגוף הנגוף והביא ראיה מפסוק כי כל שלחנות מלאו קיא הנה קודם זה אמר הנביא גם אלה ביין שגו ובשכר תעו ומ"ש גם אלה מרבה יהודה ובנימין שהם ראו מה שעשו עשרת השבטים השותים במזרקי יין ויאכלו מפרי דרכם ויגלו מעל שולחן אביהם והם ראו לקחו מוסר רק גם הם ביין שגו ולפי שאינו מערבב כ"כ השכל אמר שגו ובשכר שהוא יותר חזק לערבב השכל אמר תעו ואמר כהן ונביא על דרך עמי מאשריך מתעים וח"ו אינו מדבר בנביאי האמת וצדק רק על נביאי השקר וקרא אותם נביא לפי סברתם שהיו חושבים שהם נביאים ואמר שגו ברואה כלומר מרוע טבעם עזבו נביאי האמת והלכו אחרי הרואה והנביא של השקר. או יאמר שנמשכו אחר החומר אשר לא יראה ולא ישמע ולא יבין ושגו ברואה והוא השכל ולא הלכו אחריו והניחוהו. או יאמר ששגו אחרי אהבת הגוף אשר הוא נראה להם בחוש העין וזהו ברואה דקאמר:

או יאמר שגו ברואה שבא להודיע שטעותם היה נראה לעין המורגש והוא שרוב האכילות אשר הם חושבים שהוא תכלית האחרון ואין בהם שום תועלת אפי' לגוף כ"ש לנפש לפי שרוב האכילות מביאו לאדם לידי חולי רע. ולפי שהאכילות רובם מביאים לידי קלון וחרפה לזה סמך כי כל שולחנות מלאי קיא צואה. והנה יפורש זה הכתוב כפי זאת הדעת, ראה כמה נגע וקלון יגיע לאדם מהאכילות עד שהם מקיאים ומוציאים הרעי והצואה דרך פיהם שלא כדרך טבע שמטבע העולם הוא שהרעי והצואה יצאו מלמטה אמנם אלו הם מוציאים אותו חוץ ממקום טבעו וז"ש בלי מקום, וז"ש לא די שהקיא שהם מקיאים אשר דינו לצאת דרך הפה אלא אפילו הצואה הם מוציאים אותו חוץ ממקום טבעה, וזה הפירוש נ"ל כפתור ופרח כפי פשט הכתוב. עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש זה השולחן אשר לפני ה' אע"פ שעל המזבח נאמר קראו שולחן על שם שמנתחים בו הנתחים ואפקיה בלשון שולחן לאשמועינן בעלמא שכל שולחן שנאמרו עליו ד"ת יקרא שולחן אשר לפני ה':

וה"ר מתתיה היצהרי פירש וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' שכמו שהקדשים שהיו אוכלים אחר הקטרת האימורים משולחן גבוה קא זכו ואכילתם נקראת שולחן גבוה כן הוא בשוה כל שולחן שאומרים עליו דברי תורה.

ורשב"ם כתב כי נקט שלשה לפי שסתם שולחן איכא שלשה לזימון:  

משנה ד

רבינו עובדיה ז"ל כתב הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומחשב בלבו דברי הבאי ה"ז מתחייב בנפשו לפי שלילה הוא זמן למזיקים והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הלסטים וכמה פגעים רעים ואם היה מחשב בד"ת היתה תורתו משמרתו עכ"ל. נראה דגרס ומפנה לבו לבטלה ול"ג והמפנה, וכ"כ החסיד ז"ל ודע שנפל טעות בספרים שכתוב והמפנה כי לא ימנע או הניעור מפנה או לא אם מפנה היינו המפנה ואם לא למה יתחייב ולית נגר דיפרקינה עכ"ל:

ואפשר לי לומר שאמר הנעור בלילה לפי שהאדם אם לא קם משנתו לעסוק בתורה כי תקפה עליו שנתו ה"ז קרוב לאונס ואין זה מתחייב בנפשו אמנם מי שלא תקפה עליו שנתו רק הוא נעור בלילה ואע"פ שהוא נעור והיה יכול לחשוב בדברי תורה עם כל זה הוא מפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו. ואל זה רמז שהמע"ה ואמר עד מתי עצל תשכב וגו' שיש לדייק דהו"ל למימר עד מתי עצל תשכב מתי תקום ממשכבך או יאמר עד מתי עצל תישן מתי תקום משנתך, אמנם כוונת שלמה להזהיר על הנעור בלילה ומפנה לבו לבטלה עם היותו נעור כי כן משמע לשון שכיבה כי הוא שוכב לבד בלא שינה ואמר מתי תקום משנתך כלומר מתי יהיה אותו זמן שתקום משנתך כלומר תכף אחר שנתעוררת משנתך ולא שתשכב על מטתך נעור ומפנה לבך לבטלה, וכן המהלך בדרך יחידי שאם היו שנים מהלכים בדרך ומדברים בדברי בטלה ובדברי הבאי הלא אלו אינם מתחייבים בנפשם כי יצרם תקף עליהם להיותם מספרים בהבלי העולם והרי הם כמו אנוסים מהיצר הרע אמנם כשהוא יחידי מהלך בדרך שאז אין מי שיעכבהו מללמוד ולחשוב בד"ת כי הוא יחידי ועם כל זה הוא מפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו:

ורבינו יונה ז"ל כתב הנעור בלילה שהם שעות פנויות למחשבת התורה שאין לו מלאכה לעשות ואינו שומע קולות ב"א ואם יפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן טוב ללמוד התורה וכאלו הוא המית א"ע לפי שהניח דבר המוסיף ימים ושנות חיים וכמאמר שהמע"ה יראת ה' תוסיף ימים כלומר אף שהדאגות מחלישות הכח ומתקרבות קץ המות יראת השי"ת והדאגה על העונות וחסרון עבודת האלהים לא תקצר את הימים אבל ימים על ימי הירא תוסיף ושנות רשעים תקצורנה, תענוגות ועידונין של ב"א מעמידות בנין הגוף מדרך התולדה ושנות רשעים המתענגים ומתעדנים במלאות תאותם ושוברים עול מלכות שמים תקצורנה בחטאיתהם מן המספר הראוי לימי חייהם. וזהו פעם אומר ברשעים שנות שהרצון בו שנותיהם אשר ראויים לחיות, וע"כ זה שהפנה לבו לבטלה הו"ל כאלו מתחייב בנפשו:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב הנעור בלילה וכו' בא להעיר האדם שאף שיאמין היות כל עניני האדם בהשגחה ראוי לו שלא לפשוע בעצמו להזהר מן המקרים שההיזק מצוי בהם והנה הנעור בלילה ר"ל כל הלילה כי הנעירה יותר מדאי תזיק מאד והשיעור המוגבל בין היום והלילה שיהיה נעור י"ו שעות וישן ח' שעות וכענין שאמרו ישנתי אז ינוח לי א"ז עולה שמונה שהוא שליש כ"ד שעות, וגם המהלך בדרך יחידי יש בו סכנה כי כל הדרכים בחזקת סכנה ואם ימצאוהו הלסטים יחידי יפגעו בו בנקל, והמפנה לבו לבטלה שאינו מתעסק בשום דבר בעולם יבא מזה לידי תרדמת הטבעים והשתוממות המחשבה כענין שאמרו הבטלה מביאה לידי שעמום עכ"ל. נראה דהוא ז"ל גריס והמפנה בה"א הפך סברת החסיד ז"ל. א"נ כוונתו במה שאמר הנעור בלילה לפי שהאדם צריך שיעור משנת אולתו מזמן בחרותו אשר יתואר אל אור הבוקר וכענין שאמרו רז"ל אשרי איש ירא את ה' בעודו איש ע"כ אמר כי הנעור משנת אולתו בלילה כלומר בזמן אשר הוא מכונה לילה והם ימי הזקנה כענין עד אשר לא תחשך השמש הרי זה מתחייב בנפשו ואמר והמהלך בדרך יחידי לפי שהאדם צריך שיהיה עושה ומעשה את אחרים ויזכה לחייביא. אמנם המהלך בדרך יחידי בי"ת בדרך היא בפת"ח להורות שה"א הידיעה מובלעת שם להורות שמדבר ע"ד התורה והמצות כמש"ה והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו' והמהלך באותו הדרך יחידי ואומר שלום עלי נפשי הוא מתחייב בנפשו לפי שחייב אדם להוכיח את חבירו ולזכות לחייביא וכמו שאמר דהע"ה כי לא ינוח שבט הרשע וגו' לפי שיש בין ב"א הכשרים שלשה מינים, יש שהוא טוב לעצמו אבל אם יתחבר לרשעים על נקלה ילמד ממעשיהם הרעים. ויש אחרים שהם חזקים בצדקתם אף שיתחברו לרשעים אבל אין בהם כח להטות הרשעים לדרך הטובה. ויש אחרים שיש בהם כח להטות הרשעים מדרכם הרעה ולהחזירם למוטב. ומתפלל שלא ינוח שבט הרשע להיות שכן אצל הצדיקים כדי שלא ילמדו הצדיקים להרע כמותם וז"ש למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם אלא היטיבה ה' לטובים שהם המין הראשון שזכרנו. וגם לישרים בלבותם שהם המין הב'. אבל אותם הצדיקים שהם כדאי להיות מטים עקלקלותם של הרשעים הנזכרים והם שבט הרשע שנזכר למעלה והמה ישובו אליהם והם לא ישובו להיות רשעים כמו אנשים כאלו יוליכם ה' את פועלי האון כדי שיחזירום בתשובה ויתקנו המעוותים שיחזרו בתשובה ובזה שלום על ישראל: ומפנה לבו לבטלה שלא די שמבטל מש"ה והגית בו יומם ולילה אלא שהבטלה מביאה לידי שעמום באופן שג"כ זה מתחייב בנפשו ומאבד עצמו לדעת:

ורשב"ם פי' הנעור בלילה ואפי' בבית והמהלך בדרך ואפי' ביום ובשניהם ביחידי עסקינן. אבל אין אנו גורסין הנעור בלילה יחידי ומסתכן לפי שמזיקין פוגעין בו:

משנה ה

יש להבין למה נקט במקבל עול תורה מעבירין ובפורק נקט לישנא דנותנין או הו"ל למימר במקבל עול תורה אין נותנין או בפורק אין מעבירין וגם ראוי להבין דהוה ליה למימר וכל מי שאינו מקבל עליו עול תורה למה נקט לישנא דפורק או הו"ל למינקט ברישא כל מי שאינו פורק ממנו עול תורה. אמנם הכוונה היא להשמיענו ששלש חלוקות בדבר. הא' הוא כל המקבל עליו עול תורה ומקבל עליו ירצה שמקבל עליו בכל יום עול תורה מחדש מה שלא היה לו אמש כי תמיד הולך ומתחזק מאד לעסוק יותר הקב"ה פורע לו שכר שלא מיבעיא שאין נותנין עליו מחדש עול מלכות וכו' אלא אפי' העול שהיה עליו עד עתה מעבירין אותו ממנו דבשכר שזה מקבל עליו עול מחדש מה שלא היה בו מעבירין ממנו עול מלכות הישן שהיה בו וכמ"ש שאין נותנין עליו עול מלכות אם עד עתה לא היה עליו ולרבותא נקט מעבירין ולא נקט אין נותנין. ויש מין שני שלא די שאינו מקבל עליו מחדש עול ללמוד אלא אפי' העול שהיה עליו עד עתה הוא פורק אותו מעליו והולך ומתרפה ומתבעל תמיד וג"כ עונשו מדה כנגד מדה שלא די שאין מעבירין ממנו עול מלכות שהיה עליו עד עתה אלא נותנין עליו מחדש עול מלכות ועול ד"א ולכן נקט נותנין ולא נקט אין מעבירין. ובין שני אלו המינין יש חלוקה שלישית שאינו מקבל עליו מחדש עול תורה אבל העול תורה שהיה לו אינו פורק אותו מעליו והיה שכרו שאם לא היה עליו עול מלכות מניחין אותו כמות שהוא ואין נותנין עליו מחדש מה שלא היה בו אמנם אם יהיה עליו עול מלכות אין מעבירין אותו ממנו. ואף אם התנא לא נקט בדבריו החלוקה הזאת עם כל זה ממאי דנקט ברישא ובסיפא השתי קצוות משתמעה החלוקה האמצעית שבשניהם ואומרו מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א נקט אותה בזו אף זו כי לא מיבעיא שמעבירין עול המלכות שהם המסים וארנוניות אלא אפי' עול הד"א כלומר עול שהוא מוטל על כל איש ואיש הלא הוא פרנסת אשתו ובניו כי זה העול הוא דרך ומנהג כל הארץ לסובלו על צוארו והמקבל עליו עול תורה אפי' עול שהוא דרך ארץ להייתו על האדם מעבירין אותו ממנו והשי"ת מזמין לו פרנסתו ממילא ומבלי עול וטורח רק מלאכתו נעשית מאליה ובפורק ממנו עול תורה נקט אותם כסדר הזה עול מלכות תחלה ואח"כ עול ד"א אף אם הם בזו ואין צריך לומר זו לפי שלא רצה לשנות הסדר שנקט במקבל וכענין שהיה בדור המדבר שהרי כשהיו ישראל במצרים כולם היו משועבדים לפרעה בחומר ובלבנים ובכל עבודה באופן שהיה עליהם עול מלכות כבד אמנם שבט לוי שהיו לעולם עוסקים בתורה לא נשתעבדו לפרעה וכן אמר פרעה למשה ואהרן למה תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם כמאמרם ז"ל וכן כשיצאו ישראל ממצרים וקבלו התורה בסיני העבירו מהם אפי' העול ד"א והוא המזון והפרנסה כי המטיר להם לחם מן השמים וכן ארז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן כשפרקו על התורה מעל צואריהם הכשיל כחם וגלו מעל שולחן אביהם כמש"ה על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וניתן עליהם עול מלכות וגם עול ד"א כי היו מתים ברעב ובצמא וצפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. וסעד לזה אמר דהמע"ה ואתהלכה ברחבה אמר כשאני דורש פקודיך ועוסק בתורה יש לי הרחבה רבה ועושר שאם אין תורה אין קמח וז"ש כי פקודיך דרשתי:

ואפשר עוד שכוון לספר בשבח המקבל עול תורה והוא כי אפי' עול מלכות שמים מעבירין ממנו וכוונת עול מלכות שמים הוא על השכינה כי היא נקראת מדת המלכות כי היא המנהגת את העולם וכולם נתונים תחת עולה והיא הגוזרת הן טוב הן רע אמנם המקבל עליו עול תורה הוא מושל ביראת אלהים והיא גוזרת והצדיק מבטל ודוחה את הגזרות אשר גזרה מלכות שמים ולא מיבעיא העול אשר תגזור בכל שנה ושנה אלא אפי' עול דרך ארץ שהוא מה שנגזר מתחלת בריאת העולם והיא ד"א ודרך העולם להתנהג כן אפי' אותו עול מבטל אותו הצדיק כשהוא רוצה וכמו שמצינו שדרך הארץ הוא שבקיץ ובזמן קציר החטים אין גשמים בעולם ובא שמואל הנביא ואמר הלא קציר חטים היום אקרא אל אלהים ויתן קולות ומטר וגו' וכן בחורף הוא זמן גשמים והוא זמן זריעה וכשרצה אליהו נשבע ואמר חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. אמנם הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ ולא יוכל לימלט מגזירותיו ית' הפך ממה שהיה לצדיק. כי הצדיק השב בתשובה שלמה הוא מבטל העולים והגזרות רעות הגזורות עליו. על דרך ששמעתי על פסוק אלמדה פושעים דרכיך וחטאים וגו'. יש לדקדק דהיל"ל וחוטאים וגו' אלא הכוונה כי בלמדי הפושעים שישובו בתשובה ויבחרו דרכיך הטובים אז אותם החטאים הלא הם המקטריגים הנבראים מעבירות האדם שבאים להפרע מהחוטא בראותם כי שבו בתשובה אליך ישובו בידים ריקניות כי לא מצאו מקום לגבות את חובם:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל פי' כל המקבל עליו עול תורה וכו' עול מלכות אלו מסים וארנוניות עול דרך ארץ זה כסות ומזון שהם מחיתו של אדם כענין חירות על הלוחות ובשכר שקבל עליו עול תורה הקב"ה יעשה אותו חפשי לפרוק מעליו עול מלכות שהרי פלגי מים לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו וגם יכין לו הוא ית' פרנסתו ומחיתו בלי טורח ועמל:

עוד כתב ואפשר לפרשו לענין הדין שהדין הוא שמעבירין ממנו עול מלכות כדאמרינן מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם: ועול דרך ארץ שכן אמרו איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו זה המניח חפציו ועוסק בחפצי שמים ולמדנו זה שבכל כלי המשכן נאמר ועשית לשון יחיד ובארון נאמר ועשו שכל ישראל מצווין לעשות מלאכתה של תורה ושל בעליה עכ"ל:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב ז"ל כל המקבל עליו וכו' הר"ם ז"ל גורס שנאמר חרות על הלוחות קרי חירות ופי' חירות מתולדות הזמן ומעניני המלכים אם תקבל ותעשה מה שכתוב על הלוחות עכ"ל:

ואפשר שאמר עול תורה לפי שצריך שיקבלנה בעול וכענין שאמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כענין זאת התורה אדם כי ימות באהל וידאג לעולם על מה שאינו משיג. וז"ש שהמע"ה ויוסיף דעת יוסיף מכאוב כלומר מי שירצה שיוסיף דעת ויצליח בלמודו צריך שיוסיף מכאוב לעולם על מה שחסר ממנה כי בהיותו דואג על חסרונו בהכרח הוא שישלימנו.

והר"א ז"ל הקשה ואמר וכי מה ראה רבי נחוניא בן הקנה שלא ביאר שכר אחר לחכמים המקבלים עליהם עול תורה כי אם שמעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ ולמה לא יזכיר שימלטהו מצרות אחרות והנה בשיר של פגעים נזכר השכר והמלט מהרעות באופן אחר וכ"ש שכר העוה"ב אבל ענינו של ר' נחוניא בן הקנה הוא לפי שראה דעת עקביא בן מהללאל בהסתכלות הדברים בהרחקת העבירה שהוא ד"א ומדיניות מופלא וראה דעת רבי חנינא סגן הכהנים שמוראה של מלכות היא הסיבה המרחקת לו דבר אחר. וראה דעת השלשה תנאים האחרים שהסבה המונעת העבירה באמת היא העסק בתורה לכן ראה רבי נחוניא להכריע ולהפסיק הדין ביניהם ואמר שהלכה כרבים שכל המקבל עליו עול תורה כדברי רבי חנינא בן תרדיון ור"ש ורבי חנינא בן חכינאי מעבירין ממנו עול מלכות והיא מוראה של מלכות שזכר רבי חנינא סגן הכהנים ועול דרך ארץ והוא ההסתכלות מאין בא ולאן הוא הולך שזכר עקביא בן מהללאל וענין מעבירין הרצון בו שאינו צריך לא אל עול יראת מלכות ולא אל עול ההסתכלות בדרך ארץ כי התורה לבדה תרחיק את האדם מן העבירה מבלי הסתכלות אחר ולא מיראת מלכות וכאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח כו' אבל כאשר לא יקבל האדם עליו עול תורה בלימודה והעסק בה אז יצטרך לשאר התיקונים להתרחק האדם מן העבירות והוא אומרו נותנין עליו עול מלכות כלומר שאז ימנע מהחטא ליראת המלכות וימנע ג"כ מהחטא בהסתכלות התחלותיו ותכליתו כאשר דבר עקביא ולא אמר כל הפורק ממנו עול תורה להיותו כופר בה כמו שפירשו המפרשים כי אם שמי שאינו עוסק בתורה שהיא התרופה המספקת לעבירות יצטרך לשאר תרופיים שזכרו עכ"ל:

ווהחסיד ז"ל כתב סעד לדברי התנא שאמר שמעבירין ממנו עול דרך ארץ והוא הפרנסה זה לשונו וראיתי לאחד מגדולי הדור שפירש והיה כעץ שתול על פלגי מים יש לתמוה שכל אלו שזכר הם להפך מעץ השתול על פלגי מים כי מרוב הלחות לא יתן פריו בעתו ועלהו יבול מחולשתו של העץ וכי יקח ממנו יתד לעשות כלי לא יצלח למלאכה לכן פי' שהרצון בו שהעוסק בתורה יומם ולילה כמ"ש ובתורתו יהגה כו' אע"פ שאינו רודף אחר פרנסתו השי"ת ישלח ברכה במעשה ידיו ויהיה כעץ שאע"פ שהוא שתול על פלגי מים ועל דרך הטבע לא יתכן שיתן פריו בעתו עם כל זה יתן פריו בעתו ועלהו לא יבול עכ"ל:

ולב אבות כתב כי הורגל לפרש בזה המאמר כי בהיות שבתורה יש מצות שכליות ויש מצות שמעיות והשלם באמונתו צריך שישמור את כולן ואף השכליות בעבור שבאו בתירה ונצטוו מאתו ית' ולא מצד שגוזר כן השכל כמו שאמר על איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלהיכם שר"ל בין המצוה השכלית בין אמצוה השמעיית תהיה מצד שאני ה' אלהיכם וזה היה טעם זכירת המצות השכליות והמשפטים בתורה. והנה ידוע שהמשפטים והדתות השכליות אפשר שיהיו אם דתות מונחות מן המלכים והמושלים לתיקון מלכותם כמו שתקנו לתלות הגנב וכל דיני דמלכותא או דתות נימוסיות טבעיות ולז"א שהמקבל עליו עול תורה בכל המצות ואף בשכליות מעבירין מעליו עול מלכות ועול דרך ארץ כי אינו שומר אותם הדברים לא כפי שהם דתות מן המלכות והשררה ולא כפי היותם דתות נמוסיות טבעיות אלא להיות שנצטווה עליהם בתורת מרע"ה מפי ה' וכל הפורק ממנו בדברים ההם עול תורה לפחות נכנס תחת עול מלכות ועול דרך ארץ וכמה מהגנות הוא למי שפורק מעליו עולו של הקב"ה כדי לקבל עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:

עוד כתב כי מי שקבל התורה עם עולה שהוא פת במלח תאכל וכו' כי אינו לומד אותם דרך תענוג אז מעבירין וכו' וההפך בהפך עכ"ל:

משנה ו

יש להבין דלאשמעינן באחד שנא' בכל המקום וגו' ואנא ידענא דכל שכן שנים וכ"ש חמשה וכ"ש עשרה אמנם הענין הוא שאף שכולם שוים לטובה בזה דשכינה שרויה ביניהם עם כל זה יש הפרש והדרגות ביניהם ולכן הוצרך לדרוש כל א' לבדו כי עשרה שיושבין ועוסקין בתורה היא היותר מעולה שבכולן ואלו יש להן יתר שאת שהקב"ה מקדים אליהם כשיודע שרוצים להועד לעסוק בתורה ולכן הקדים ואמר אלהים נצב בעדת אל ולא אמר בעדת אל אלהים נצב ואין עדה פחותה מעשרה ועוד מעלה שנית לאלו כי השי"ת אינו יושב רק עומד בעמידה וכביכול הוא נצב ועומד והם יושבים כי לשון נצב ר"ל עומד. אמנם כשהם חמשה אינו כך רק שכינה שרויה ביניהם שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה כי אגודתו הם ה' שהאדם אוגד בידו אחת שיש בה ה' אצבעות כמו שפי' המפרשים ועוד פי' כי בראש המקרא הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו וגו' כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה כשיש אגודות עוסקים בתורה והרי מובן מן הפסוק שהעוסקים קדמו להשי"ת שכן הקדים ואמר ואגודתו מקודם ואח"כ באה השכינה ושרתה וז"ש אח"כ על ארץ יסדה וכשהם שלשה שעוסקין בתורה ירדו שתי מדרגות מהי' שבעשרה השם ית' קדם וגם הוא עומד עליהם בעמידה וכמ"ש אלהים נצב בעדת אל אמנם כשהם שלשה אז נאמר בקרב אלהים ישפוט שהכוונה שהם קדמו ולכן אמר בקרב אלהים שהם דיינים שכבר הם יושבין ועוסקין ואז הוא ישפוט בקרבם ובאומרו ישפוט בקרבם נראה שיושב ואינו עומד שכן הדיינים יושבין לדון ועדיין השי"ת נעשה שוה אליהם ונעשה דיין עמהם אמנם כשהם שנים אז ירדו שלשה מעלות והוא שהם קדמו כאמרו אז נדברו ואח"כ ויקשב ה' וישמע:

ומ"ש אשר אזכיר את שמי כי היל"ל בכל המקום אשר תזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך אלא בהיות כי צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו והוא היצה"ר המפתה לאדם לחטוא ולהרשיע כדי להמיתו וה' לא יעזבנו בידו ואדרבה מסייע אותו כדי שיעשה מצות ויעסוק בתורה ולכן אמר הפסוק אזכיר שהוא מן ההפעיל שהוא יוצא לאחר ולא אמר תזכיר והודיענו שהאדם העוסק בתורה ומזכיר שמו ית' כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שהוא ית' המסייעו והעושה אותו שיזכור את שמו ויעסוק בתורתו ולכן אמר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:

ונראה כי לפי אלו ההדרגות שפירשנו באלו החלוקות העשרה שעוסקין הוא המעולה שבכולן מחמשה ועד עשרה מדרגתם כחמשה מג' ועד חמשה כשלשה לפי שכל עוד שלא הגיעו למנין עשרה עדיין לא הגיעו למדרגת השלמות שמצינו בעשרה ולא מצינו בכתוב חלוקה ממוצעת בין חמשה לעשרה וע"כ עד י' הרי הם כחמשה וכן מג' ועד חמשה הרי הם כשלשה לפי שלא מצינו חלוקה ממוצעת מג' ועד חמשה ועל כן על כרחין מדרגתם הם כשלשה ולא יותר כי אין לנו לעשות חלוקה ממוצעת מסברא:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב ומנין שאפילו אחד וגו' להבין שאפי' עם אחד שרוי' השכינה כשקורא בתורה כ"ש שנים וכ"ש שלשה או ה' או עשרה. יש מי שתירץ בא' לא נאמר בו כי אם אבא אליך וברכתיך דרך מקרה אמנם ילך מיד דוגמת המלך שנכנס למדינה ולוקח חפץ ממנה והולך לו ואינו מדבר עם שום אדם שבמדינה. ובשנים אמר ויקשב ה' וישמע וגו' דוגמת המלך ששומע בני המדינה והולך לו. ובשלשה אמר בקרב אלהים ישפוט רמז שמתעכב שם יותר אבל לא יעמדו רגליו על הארץ דוגמת המלך הרוכב על סוסו ושומע והולך לו. אמנם בחמשה נאמר ואגודתו על ארץ יסדה שעשה יסוד לבנין. ובעשרה נאמר נצב שהוא עומד שם תמיד דוגמת המלך העומד בעיר המלכות ששם הוא עיקר מלכותו וישיבתו. והכלל שאינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב ואם אפי' א' יש לו שכר פשוט הוא כי גם לשנים ולעשרה. אלא יש לומר ליתן לכל אחד שכר הרבה לפי שהם רבים ע"כ והוא ז"ל גריס הכי ומנין שאפי' חמשה שנאמר ואגודתו וגומר ומנין שאפי' ג' שנאמר בקרב אלהים ישפוט ואין ב"ד פחות משלשה:

וה"ר אפרים גריס ומנין שאפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט וכתב וכן פתרון המקרא אלהים נצב בעדת אל וגם נצב ועומד שם עם הדיינים בשעה שישפוטו שנאמר בקרב אלהים ישפוט וסתם דיינים הם חמשה כדברי רבי דתניא דיני ממונות בשלשה רבי אומר בה' כדי שיגמור הדין בג' אחר הרוב מנין אפי' ג' שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה בשביל אגודתו שהם הצדיקים שיש להקב"ה בארץ יסדה לארץ וסתם אגודה ג' כמו שמצינו בלולב תלתא הוו אגד וכן אצל אגודת אזוב ג' גבעולים וכן תניא דבי ר' נתן עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב השתי גרסאות ז"ל מנין שאפילו ה' שנאמר ואגודתו היא האגרוף שיש בה חמש אצבעות ומנין שאפי' ג' שנאמר בקרב אלהים ישפוט שהדיינים הם ג'. ויש גורסין מנין שאפי' ה' שנאמר בקרב אלהים ישפוט והם ג' דיינים ושני בעלי דינין ומנין שאפי' ג' שנאמר ואגודתו וגו' ואגודה ג' קלחים כענין אגודת אזוב:

ורבינו עובדיה ז"ל כתב עשרה שיושבין בדין גרסינן ומנין שאפי' ג' שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה האש ואויר והמים שהם ג' על ארץ יסדה על יסוד הארץ הם מקיפים הרי לך ששלשה קרויים אגודה ועוד האריך והוא מפי' רש"י ז"ל:

ורשב"ם כתב מנין אפי' חמשה מנין בלא וא"ו וכן כל מנין הכתובים כאן בלא וא"ו הם כתובים במשניות מנין אפילו ה' שנאמר בקרב אלהים ישפוט כלומר נצב בתוך עדתו ובתוך אותם שישפטו וסתם דיינים חמשה כדברי רבי דאמר דיני ממונות בחמשה. ד"א בקרב משמעו כמו תוך כלומר אפי' בחצי עדה הוא נצב. מנין שאפי' ג' שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה כלומר בשביל אגודת הצדיקים שיש להקב"ה בארץ יסדה לארץ וסתם אגודה ג' קלחים:

והחסיד ז"ל כתב עשרה שיושבין וכו' כיון שאפי' בא' שכינה שרויה מה היה צריך לומר חמשה או עשרה ויש מי שאמר שאין הכוונה בא' אלא א' בתוך עשרה שהאחד עוסק והשאר שומעין ורבי חלפתא סבר שאין שכינה בפחות מעשרה ולזה הביא ראיה מבכל המקום אשר אזכיר את שמי שדרשוהו על המקדש את השי"ת בעשרה שהוא החזן וכבר כתבתי למעלה תירוץ א' שכתב ר"מ אלשקאר סתם שיש מי שתירץ והוא מהחסיד זלה"ה:

והריטב"א כתב שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי יש אומרים אזכיר כמו תזכיר בחילוף אל"ף בתי"ו באותיות א"ת ב"ש ונכון הוא עכ"ל:

והרב ר' יוסף ן' נחמיאש ז"ל כ' בכל המקום אשר אזכיר את שמי פי' בכל המקום אשר אשים זכר לשמי שם אבא אליך העוסק בתורה ואברכך:

משנה ז

אפשר שיאמר ע"ד מ"ש ישעיה עליו השלום כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם כלומר תראה ערום וכסיתו אם יש ספוק בידך לכסות את עצמך תחלה אז אנכי מצוך כי תראה ערום וכסיתו ואם לאו לא תכסה את אחרים ותשאר אתה ערום רק ומבשרך לא תתעלם כי בשרך קודם לבשר אחרים כי צריך לאדם שלא יפזר כל ממונו ויטיל עצמו על הצבור וכן אמר שלמה המע"ה יש מפזר ונוסף עוד ולא אמר המפזר נוסף עוד אלא יש כלומר שיש במציאות וימצא לפעמים מפזר ונוסף עוד אמנם על הרוב החושך מיושר אך למחסור כלומר שחושך מיושר הנדבות אשר שערו רז"ל אחד מעשרה או על הרוב אחד מחמשה והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ומפזר הרבה אך למחסור כלומר יחסר המעות מכיסו ולא יהיה נוסף עוד:

וע"ד צחות אפשר שכוונה לזה תורתנו במ"ש כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' לא תאמץ את לבבך וגו' כי הכתוב דבר עם הכילי ועם הנדיב ובפרט למי שהיה עשיר והעני כי יפזר ממונו באיש כזה בראותו אותו אתמול אמון עלי תולע ועפרות זהב לו ועתה עליו תשתפך נפשו ויאמר המפזר להעשיר אותו ולהלוות לו ממון הרבה ביחד שישא ויתן בממון ההוא כאשר בתחלה וישוב לאיתנו והכתוב דחה שני אלו הסברות וז"ש כי יהיה בך אביון מאחד אחיך כלומר מן המיוחד שבאחיך וכמאמר ז"ל בפסוק כמעט שכב אחד העם מיוחד שבעם ועתה העני וירד מנכסיו אנכי מצוך שלא תאמץ את לבבך כלומר שלא תאמץ את לבבך יותר ותתחזק ותתאפק ליתן לו יחד ממון הרבה להעשיר אותו בחמלתך עליו כי אתמול היה עשיר ועפרות זהב לו ועתה עליו תשתפך נפשו אחזוהו ימי עוני הרי דבר עם הנדיב. וכנגד הכילי אמר לא תקפוץ את ידך מכל וכל מלרחם עליו כלל אלא פתוח תפתח את ידך לו מעט מעט בכמה פעמים פתיחה אחר פתיחה וזהו פתוח תפתח שכפל ואמר והעבט תעביטנו די מחסורו לבד לא הרבה ביחד להעשיר אותו כי לא תוכל להעשירו כי כל מה שתתן בידו לישא וליתן הכל יפסיד כי הקב"ה גזר עליו להיות עני וזהו אשר יחסר לו כלומר לעולם יחסר לו ויאבד כל הממון שתתן ולכן אנכי מצוך שלא תתן לו רק מעט מעט די מחסורו יום ליום וז"ש תן לו משלו כלומר מקצת מה שהוא שלו תן לו כי המ"ם של משלו היא מ"ם מקצתית כלומר לא תבזבז כל נכסיך אלא תן לו מקצת משלו ונתן טענה לזה ואמר שאתה ושלך שלו ולא אמר ששלך שלו כלומר שגם השי"ת רוצה בטובתך ושמבשרך לא תתעלם ולז"א שאתה ושלך שלו ולא אמר ששלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך כלומר מקצת ממה שנתת לנו בידך. וזהו מ"ם מקצתית דמידך הוא מה שנתנו לך. או הכוונה שהוא צוה לאדם שיתן לו משלו ופירש דבריו שלא על הממון בלבד היה אומר רק גם על הנפש שאם יצטרך למסור נפשו למיתה על קדושת השי"ת ימסרנה בשמחה ובשירים וכמ"ש הכתוב בכל לבבך ובכל נפשך ואז"ל אפי' נוטל את נפשך וז"ש שאתה ושלך שלו כלומר וכשאמרתי לך תן לו משלו כוונתי היתה על גופך ועל ממונך לפי שכן הוא האמת שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל בין הגוף בין הממון. או ירצה שבא לדבר על לב העניים אשר לא יוכלו לקיים מצות הצדקה כי אין לאל ידם וידאגו על זה על כן אמר תן לו משלו כלומר גמור מעתה בלבך שאם הוא יתברך יתן לך ממון שתתן ממנו לצדקה וז"ש תן לו משלו כלומר ממה שעדיין הוא שלו יתברך שלא בא עדיין לידך רק עדיין הוא בידו ית' דרחמנא לבא בעי וכענין מן היום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות ובלבד שיהיה בלב שלם ושהוא ית' הבוחן לבות וכליות יעיד עליו שכן יעשה בפועל כשיהיה לו ממון אבל אם הוא חושב לעשות במחשבה לבד והוא ית' יודע שאם יהיה לו ממון לא יעשה דבר לא יחשוב לו לצדקה מחשבתו הטובה וכמ"ש שלמה המע"ה תאות אדם חסדו כלומר שכל אדם מתאוה שיהיה יכולת בידו לעשות חסד והוא יתברך היודע שלא יעשה לא יתן לו ממון כי טוב רש מאיש כזב טוב לו להיות רש כמו שהוא עתה ממה שיכזב ולא יעשה כמו שהיה חושב וימצא אח"כ שקרן כי לא עשה מה שחשב. וגם על דרך זה אמר רב אדם יקרא איש חסדו כי רוב בני אדם מכריזין ואומרין על עצמם שאם היה ספוק בידו לעשות חסד היה עושה אבל איש אמונים מי ימצא כלו' איש שאחר שיתעשר ימצא איש אמונים ויעשה כדבריו מי ימצא וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך כלומר אפי' בעוד הממון עדיין בידך שעדיין לא בא לידנו מאז נתנו לך כלומר שגמרנו בלבנו שממה שתתן לנו פתוח נפתח את ידינו לעניים ולאביונים. והנה דוד המע"ה הודיענו מעלת העני שעושה צדקה ממה שתשיג ידו ואמר כי הזורעים בדמעה צדקה כי הוא עני ומסיר לחמו שיש לו לאכול ולהאכיל לבניו ונותנו לעני הרי שנותן לו בדמעה שגם הוא עני ואין לו מה יאכל כי העשיר שנותן אין זו צדקה מעליותא שהרי יש לו רב אבל הזורעים בדמעה אלו יקצרו שכרם ברנה ואם לפעמים יקרה שהלוך ילך ובכה שזה העני פעם אחר פעם נותן לחמו ומימיו לדל ועם כל זה עדיין הוא בוכה ואינו קוצר ברנה כי עודנו מחזיק בעניו ועמלו וגם עודנו מחזיק בתומתו ואיננו נמנע מלזרוע אלא תמיד לעולם נושא משך הזרע לזרוע לצדקה זה בוודאי הוא נסיון שמנסה הקב"ה אותו ולבסוף בוא יבוא כמה פעמים ברנה וישא אלומותיו כי שלו הם בוודאי אלומותיו כי בצדקתו עשה את כל החיל ההוא ויהיה נושא אלומותיו ויטול שכרו משלם:

תוכן העניינים

מדרש שמואל על אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה