אור ברסלב

מדרש שמואל על אבות· רבי שמואל די אוזידא

פרק א

הקדמה

משנה א

משה קבל תורה כו'. ראוי ליתן טעם תחלה למה סדר רבינו הקדוש כל שלשלת סדר קבלת התורה בזאת המסכתא. והרב רבי עובדיה ז"ל כתב וז"ל אומר אני לפי שמסכתא זו אינה מיוסדת על פי מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה אלא כולה מוסרים ומדות וחכמי אוה"ע ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג אדם עם חבירו לפיכך התחיל התנא במסכתא זו משה קבל תורה מסיני לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו מסיני, ונכון הוא:

ואפשר עוד כי בהיות שהתורה והחכמה לא תתקיים באדם אם לא שקדם יראת חטאו וכמאמר התנא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ויראת ה' היא אוצר של קיום החכמה והתורה וכמו שאמר הכתוב והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא אוצרו ויראת ה' אשר היה במשה ויהושע וכל שאר הזקנים היא שעמדה להם לקבלת התורה ולמסירתה להם. ולפי שזאת המסכתא כולה מיוסדת על אדני היראה והענוה ומוסרים ותוכחות והיא אוצר התורה והחכמה כאמור לכן יסד סדר קבלת כל התורה בתחלתה לומר כי המדות הללו שנשנו בזו המסכתא הם הם שגרמו להם שיקבלו את התורה וגם ללמד דעת את העם שהרוצה ללמוד תורה צריך שיחזיק תחלה ביראת ה' הללו:

ולהבין כוונת המשנה ראוי לדקדק למה שינה שהיה לו ליחס או הכל אל המקבל או הכל אל הנותן ולימא הקב"ה נתן תורה למשה ומסרה ליהושע או יהושע קבל ממשה והזקנים מיהושע כמו שהתחיל משה קבל:

ואפשר לומר משום דמלאכי השרת קטרגו על נתינת התורה למשה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' ומשה ברוב השתדלותו וטענותיו שהשיב להם תשובות נצחות קבל את התורה ולכן ראוי לומר בו שהוא המקבל שהוא גרם כי בכח ידו קבלה ואם לאו לא היה הקב"ה נותן אותה לו אלא למלאכי השרת שהיו רוצים בה וכדומה לזה אמרו רז"ל לגבי כתוב לך וגו' בשבילך נתתי תורה לישראל. ועל הקטרוג הזה של מלאכי השרת אמר דוד המלך ע"ה לעולם ה' דברך נצב וגו' דבר על הויכוח שהיה בין משה רבינו ע"ה ובין מלאכי השרת כשעלה משה למרום לקבל את התורה, כי מלאכי השרת היו אומרים שיתנה להם ומה אנוש כי תזכרנו וזה שאמר לעולם ה' דברך שהיא התורה יהיה נצב בשמים ותן אותה לנו ולא לבני אדם וכי תימא מה יעשו התחתונים והיאך יתקיימו בלא תורה לזה השיבו כי האמונה שיאמינו בך די להם להעמידם וזה שאמר לדור ודור אמונתך כלומר לדורות בני אדם די להם אמונתך כי כן עשית מבריאת העולם עד שנתת התורה בסיני שכוננת ארץ ותעמוד באמונה לבד אף שלא היה להם עדיין תורה היה העולם מתקיים ועשה כן גם עתה והנה עמדו למשפט לפניו יתברך לראות מי יזכה בדין ליקח התורה וזה שאמר למשפטיך עמדו היום מלאכי השרת עם התחתונים כי אלו ואלו הכל עבדיך הם והסברא היה מסתבר יותר ליתן אותה למלאכי השרת שהם קדושים משרתי עליון ולא ליתן אותה לבני אדם העניים והאביונים כי הם עומדים בעולם השפל ולולי תורתך שהיתה שעשועי שכולה מתעסקת בעניני בני אדם כלום למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם ולא תרצח ולא תנאף יצה"ר יש ביניכם ובאלו הטענות זכו התחתונים אל התורה שאם לא שכל התורה מדברת בעניני אז אבדתי בעניי והיו הם לוקחים התורה:

ואפשר עוד לפי שלא נתן לו הקב"ה כל התורה בשלימות משום שלא היה בו הכנה לקבל את כולה וכמו שאמר הכתוב ותחסרהו מעט מאלהים וגו' ולכן אמר משה קבל ייחס הענין אל המקבל להשמיענו כי כפי ההכנה והבית קיבול שהיה לו כך קבל ולהכי נמי לא קאמר משה קבל התורה בה"א הידיעה לפי שמשמעות התורה בה"א היה משמע שכל התורה כולה בשלימות קבל ולא כן היה כמו שאמרנו לכן אמר משה קבל תורה כלומר מה שקבל הוא תורה אבל מקצתה קבל ולא כולה, ועם זה יתורץ דקדוק אחר שראוי לדקדק כי אף שידבר במקבל למה לא אמר משה קבל תורה מהקב"ה רק כינה הדבר אל הר סיני אלא שהוא דרך כבוד כלפי מעלה דכיון שלא קבל התורה כולה בשלימות כדאמרן אין ראוי שיתייחס אליו יתברך שניתן מידו דבר חסר ולכן ייחס הדבר אל הר סיני אשר שם האלהים והשתא אתי שפיר מאי דתני מסיני ולא קתני בסיני בבי"ת אלא במ"ם דאי הוה תני בסיני הוה משמע שכוונתו להודיע באיזה מקום קבלה ואין זו הכוונה אלא לומר ממי קבלה והיה לו לומר שקבלה מהקב"ה אלא שכינה הדבר אל ההר מן הטעם שאמרנו ולכן תני במ"ם ולא בבי"ת דה"ל כאלו אמר בפירוש משה קבל תורה מהקב"ה ואחר כן מסר משה כל מה שנודע לו ליהושע כי אחר שהיה יכולת בחק האנושי לידע כל התורה ההיא מסרה כולה ליהושע לא נפל דבר וכן נמשך זה הסדר עד אנשי כנסת הגדולה שנמסרה להם כל התורה כל מה שקבל משה מסיני, ולכן חזר ואמר מלת מסירה באנשי כנסת הגדולה שנראה שהיא מיותרת דהוה סגי דליתני ונביאים לאנשי כנסת הגדולה כמו שאמר וזקנים לנביאים אלא שרצה להשמיענו שמסרוה מסירה גמורה כמו שמסרה משה ליהושע בלי שום מגרעת כן מסרוה אפי' לאנשי כנסת הגדולה שהיו האחרונים דלעולם היו הדורות הולכים בירידה והדעת מתמעט ואעפ"כ לא היה שום שינוי באנשי כנה"ג אבל מהם והלאה נתמעטו הלבבות ולא היה כח בידם שתמסר להם מסירה גמורה רק חזר לומר לשון קבלה אנטיגנוס איש סוכו קבל הכוונה שקבל כפי הבית קבול אשר היה בו לקבל ונשתכח הרבה ממה שנתן למשה בסיני:

והרב רבי משה אלמושנינו ז"ל כתב וז"ל אין סדר למשנה זו שראשונה תלה הפועל במקבל כמו שאמר משה קבל התורה ולא אמר שמסרוה לו ואחר כך שב לתלות הפועל בנותן באומרו ומסרה ליהושע ואחר שתלה הענין בנותן אחר קבלת משה רבינו ע"ה למה לא אמר כן בכולם והיה לו לכתוב ויהושע מסרה לזקנים וזקנים מסרוה לנביאים. והישוב לזה בהיות כי כל פועל כאשר יתואר אל הנותן יראה היות כח הנותן העיקר בפועל ההוא וכאשר יתואר למקבל יראה היות המקבל עיקר סיבת הפועל ההוא ועם זה תתבאר היטב כוונת התנא כי באומרו משה קבל תורה מסיני ולא אמר מסיני נתנה תורה למשה רצה לרמוז היות משה ראוי לשתנתן התורה לו מצד עצמו ושהיה עיקר סיבת הפועל ההוא מצד המקבל כמדובר מה שלא היה בכח הזקנים ויהושע. ובאומרו ומסרה ליהושע רמז שעיקר סבת הפועל בקבלה היה הנותן שמצד השפעתו ביהושע עשה אותו ראוי ונאות לקבלת התורה ועל כן אמר ומסרה ליהושע ולא אמר ויהושע קבל ממשה להיות עיקר סבת הפועל הזה משה כנזכר. אמנם יהושע והזקנים והנביאים להיות כמעט מדרגתם שוה לא אמר בהם לא לשון קבלה ולא לשון מסירה כי לא רצה לתלות הפועל בנותן יותר מבמקבל ולא במקבל יותר מבנותן להורות על שווי מדרגתם וקרבתם מאד. אמנם בנביאים כשמסרוה לאנשי כנסת הגדולה אז אמר שהנביאים מסרוה להם יען היו אנשי כנסת הגדולה במדרגה קטנה מאד מהנביאים בלי ספק ועל כן הורה שעיקר סבת הפועל במסורה להם היה מצד הנותן עכ"ל:

והא דנקט לשון מסירה ולא אמר לשון נתינה כי יותר יצדק לשון נותן עם מקבל כיון שאמר משה קבל היה לו לכתוב ונתנה ליהושע. אפשר לומר שהכוונה להודיע שאין התורה נתונה במתנה גמורה לאדם שהוא ינחילנה לבניו אחריו והוא יתננה למי שירצה כאדם העושה בשלו רק היא כמו פקדון בידו כדי שימסרנה הוא אח"כ לאיש ראוי והגון לא לכל מי שירצה וזה שאמר ומסרה ליהושע ר"ל כמו שמוסר פקדון ביד שומר ואח"כ יהיה הוא שומר שמסר לשומר אחר:

הם אמרו שלשה דברים וכל השלשה להעמיד התורה על תלה לבל תשכח מפיהם עד עולם. ואמרו הוו מתונים בדין הכוונה שיהיו ממתינין בדין. כלומר שיעיינו בו במתון ולא ימהרו לפסוק הדין שמא יטעו בו כמ"ש הכתוב כי אקח מועד וגו' כלומר כשאני לוקח מועד וזמן לעיין בדין במתון אז אני מישרים אשפוט ואדין דין אמת וישר:

והרב רבי שמעון בר צמח ז"ל כתב שזהו מה שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן. כלומר כשאני מתעכב ומתחמץ לבבי וגם כליותי אז אשתונן ואתחדד ואדע כי קודם החימוץ הייתי רחוק מהאמת וע"כ סמך לזה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך עכ"ל:

ואפשר לומר עוד שהכוונה לומר שיהיו מתונים בעיון הדין להוציא לאור משפטו אבל אם הדין כבר הוא ברור אצלם אסור להם לענות הדין ולהתעכב מלפסוק אותו מיד. וזה שאמר הוו מתונים בעיון הדין אבל לא בפיסוק הדין כי זה עינוי הדין. אי נמי הכוונה לומר שלא יורו הוראה בעוד שלא הגיעו לזמן הוראה וכמו שאמרו רז"ל כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וזה הוו מתונים בענין הדין וההוראה שאף אם אתם חכמים בעיניכם וכבר הגעתם להוראה לפי דעתכם עם כל זה תמתינו עוד ולא תורו דין ומשפט וז"ש הכתוב למדו היטב ואח"כ דרשו משפט, והיטב ר"ל שיהיה תורתם ולמודם רב:

והעמידו תלמידים הרבה אמר והעמידו ולא אמר ולמדו לכלול ג"כ העשירים שהם ישתדלו להעמידם ולספק להם כל צרכם והרי זה לשון משותף וכולל אזהרה למלמדו ולמפרנסו כי אין קץ לשכר המפרנס ללומדי התורה כמו שכתוב שמח זבולון בצאתך כלומר אפי' בצאתך לפרקמטיא כי אז היה ראוי לדאוג כי אינו יודע הימים והרוחות שיזדווגו לו וכמאמרם ז"ל עם כל זה לזבולון אמר שישמח אפי' בצאתו כי זכות תורת יששכר אחיו שהיה מפרנסו יגן עליו. וזהו שנתן טעם ואמר יששכר באהליך כלומר במדרשיך כי המדרשים של יששכר הם מדרשיך לפי שאתה הוא המקיים במה שתפרנס אותם מממונך. ואמר הרבה ולא אמר רבים הכוונה שזמן הרבה יספיקו להם מזונותיהם ואינו כינוי אל רבוי התלמידים רק אל רבוי הזמן:

ואפשר עוד שכוונת התנא לשלול סברת ב"ש שאמרו שאין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים ובחר בסברת ב"ה שאמרו מלמדין לכל אדם ולא ידחו לשום אדם שבא ללמוד תורה ולזה אמר והעמידו תלמידים הרבה. אמנם כדי שלא יהיו כולם שוים בהשוואה אחת ההגון ומי שאינו הגון בלמוד התורה וסודותיה אמר ועשו סייג לתורה כלומר הסייג אשר תעשו אין ראוי לעשות עם התלמידים לגמרי למונעם מלבוא לבית המדרש כלל לאותם שאינם הגונים רק יכנסו כולם לבית המדרש והמלמדים עצמם הם יעשו סייג וגדר לתורה שיגלו סודות התורה לכל אחד כראוי לו להגון כפי חסידותו כן ירבה הרב לגלות לו רזי התורה ולמי שאינו הגון כן ימעט ויעשה סייג לדבריו שלא לגלות לו סודות התורה שאינם ראוים אליו וזהו סייג לתורה עצמה אבל לדחותם לגמרי שלא יכנסו לבית המדרש זה ודאי לא אלא העמידו תלמידים הרבה כי מתוך שלא לשמה אפשר שיבואו לשמה:

ואפשר עוד שאמר ועשו סייג לתורה על דרך ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. וע"ז כוון דהמע"ה שאמר מכל אורח רע וגו' כי לא לבד אני נזהר במצות לא תעשה שכתובות בתורה אלא אף גם דברים שאין בהם איסור אלא שהוא אורח רע לבד בעיני בני אדם אפי' מזה אני נזהר למען אשמור דבריך כי זה גורם לי לשמור דבריך הכתובים בתורה שאני נושא ק"ו בעצמי אם אני נזהר ממה שאין בו איסור אלא שהוא אורח רע לבד בעיני בני אדם כ"ש שראוי לי ליזהר מן הדבר האסור:

והרב רבי משה אלשקאר ז"ל כתב טעם למה נבחר יהושע מכל ישראל לפי שנמשל ללבנה כמאמרם ז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה וכמו שהלבנה מקבלת מהחמה והחמה מהשי"ת כך קבל יהושע ממשה ומשה מהשי"ת:

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. זכר כאן מסירה מה שלא זכר כן בשאר לפי שזאת המסירה היתה אחר החורבן ומצד הגלות בעונות כמעט שנאבדה ונשכחה לולא רחמי ה' ומצד זה ראוי שיפול בה ספק שמא נפל בה שום שינוי ועל כן זכר בכאן מסירה להורות על זאת המסירה שהיתה דומה למסירה הראשונה בלי שינוי כלל:

הם אמרו שלשה דברים. כל כת וכת הזהיר מוסר אחד לכת המקבלת ממנו. הנה יהושע הזהיר לשופטים שהיו הזקנים שאע"פ שהם שופטים ודיינים מובהקים הוו מתונים ותעיינו ואח"כ תחתכו הדין. וטעם המתנת הדין כדי שיוכל לעשות פשרה לפי שאחר גמר דין אי אפשר לעשות פשרה וע"כ צוה זה לזקנים לפי שהם דייני ישראל. והעמידו תלמידים הרבה. הזהירו הזקנים לנביאים ונקט לשון העמדה כלומר להחזיק ידיהם בממון ובהספקה על דרך עץ חיים היא למחזיקים בה. והזהירו זאת האזהרה לנביאים לפי שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובא להורות לעשירים שיחזיקו ידי לומדי התורה כי בצל החכמה בצל הכסף כמאמרם ז"ל. ועוד טעם שנצטוו הנביאים בזה יותר משאר הכתות לפי שדבריהם מקובלים להמון יותר משאר האנשים:

ועשו סייג לתורה. יש מפרשים שזהו אזהרה לחכם ישמור פתחי פיו וידבר לשון צח וקצר שלא יקוץ בהם שומעם וזהו שכוון דוד באומרו רחש לבי וגו' כלל ארבעה דברים לדרוש. א' צריך שיחשוב בדבר קודם שיוציאנו מן הכח אל הפועל וזהו רחש לבי. ב' שיקצר לשונו וז"ש דבר ולא דברים. ג' שיהיו דברים ערבים לשומעיהם וזה שאמר טוב. ד' שיהיו שגורים בפיו וזהו לשוני עט סופר מהיר. עכ"ל:

והרב ר' שם טוב ן' שם טוב כתב לדעת למה לא אמר נתן תורה למשה או קבלה מהקב"ה. התשובה בזה למה שמשה עלה למעלת הנבואה העליונה ונתדבק שכלו עם הש"י אז אין שם נותן ואין שם ריבוי מנותן ומקבל כמו שקרה כשנתן משה את התורה ליהושע כי אז היה שם ריבוי מנותן ומקבל אבל כשקיבל משה את התורה התדבק בהש"י והיו היודע והידוע והידיעה א' ולכן אמר משה קבל כי זאת ההשגה אין שם אלא קיבול בלבד ולא קבלה מאיש אחר כדי שיהיה שם ריבוי מנותן ומקבל וזה הדבר ידע מי שזכה בידיעת הנפש:

ולהבין איך אמר ומסרה ליהושע כי לכל ישראל מסרה וכמו שאמר וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה ואחרי כן נגשו כל בני ישראל אשר באה הקבלה האמתית כי משה היה מלמד את אהרן תחלה ואח"כ לבניו אחריו ואח"כ לנשיאים ואח"כ לישראל וא"כ איך אמר שמסרה ליהושע. התשובה אין ספק שהשי"ת נתן בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ לכל ישראל ולמדם להם כללים ופרטים ודקדוקים אבל כל דבר שהוא נתון לרבים ראוי שיהיה עליהם ראש ושר כדי שיעשו ביניהם זה השר והראש שיקיימוה שאם לא כן מהרה תאבד מהם כמ"ש הכתוב מלכה ושריה בגוים אין תורה. אשר הרצון בזה כי כשיאבד המלך אשר הוא המקיים אותה בתת עונשים לעוברים אז תאבד התורה ובהיותה נתונה לאיש אחד שישים על לבו שיקיימוה אז התורה תתקיים ואם לאו תאבד מכל וכל כי המון העם לא יעשו דבר מפני המעלה אלא מפני יראת העונש. ולכך יחוייב שבכל דור ודור ימצאו אנשים שרידים אשר ה' קורא בהם שיהיה עליהם מוטל להעניש לרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים ולכן אמר שזאת התורה מסרה משה ליהושע כדי שיעשה הוא שיקיימוה וכל אשר ימרה את פיו יומת כמו שאמר כל אשר ימרה את פיך יומת והנה בכידון אשר בידו יוכל להכות לרשעים ולהענישם ולהמיתם כדי שיקיימו כ"י את התורה. והנה אמרו כי ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת נאמר על ראשי גליות שיש בידם למחות ולא מיחו. והנה צוה התורה אל מנהיג ושר שתהיה ההנהגה מוטלת עליו להנהיגם בדרך התורה ולז"א ומסרה ליהושע. ועוד כתב שלמה שהתורה ימצאו בה שאם לעולם ישפטו בה כפי מה שכתוב בתורה הוא עול גמור לכן אמרו לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה כי בקצת הזמנים ראוי שיעשה ב"ד הגדול כפי הוראת שעה הפך מה שיבוא בתורה כמש"ה עת לעשות לה' הפרו תורתך. אשר הרצון בזה כי מצד העת יש לעשות כבוד ה' שתופר תורתו וזה אינו דבר ראוי שיעשה אותו כל איש מאנשים אלא אשר הוא מאנשים מלאי חכמה ודעת (כמו שאמרו חז"ל בחולה שיש בו סכנה שמחללין עליו את השבת ע"י גדולי ישראל וחכמיהם [*)אינו ענין לכאן וטעות המעתיק הוא.]. ולכן אמר שזאת התורה מסרה ליהושע לעשות בה כמו שירצה כשיאמר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין כפי הזמן והמקום בכל אלו היא שלו לעשות בה מה שירצה וכן הוא מסרה לזקנים וזקנים לנביאים עד אנשי כנסת הגדולה שהיו גדולים בחכמה ובמעלה ובמנין וזה אחת מהסיבות למה לא נכתבה תורה שבע"פ אבל נתנה לב"ד הגדול לעשות כמו שירצו. והנה למה שהיו אנשי כנסת הגדולה סנהדרין ודנין את ישראל בין דין לדין ובין דם לדם כל דברי ריבות ראוי להם שיתנו דעת ומוסר כפי מה שיאות לזולתם. ואמרו הוו מתונים בדין שצריך האדם להיות מתון בדין ויעיין היטב קודם מה שיגזור באופן שיהיה גזר דינו גזר דין אמת על דרך כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וגם בעבור כי אין ראוי לב"ד אחר שגזרו שישובו אחור ממה שגזרו כי ראוי לחוש לזילותא דבי דינא וכן אמרו הרגו אין נהרגין כי אין ראוי שיצא קול על ב"ד שעשו שלא כהוגן ודנו אדם להריגה שלא כדין:

ואח"כ אמרו והעמידו תלמידים הרבה כי הוא צוואה נמשכת מהראשונה שאפי' שיהיה האדם מתון בדין ראוי לאדם לקחת עצה עם תלמידיו כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם כי בפלפול התלמידים יתקיים האמת בעשות סתירה לכל הצדדין ולכן אמר להרבות תלמידים הרבה כדי שיצא הדין לאמיתו. ועוד שאין ראוי שיהיה עינוי הדין כי ראוי לכל דבר לתת זמן מיוחד הנאות לו כי לכל זמן ועת לכל חפץ ולכן אמר שאין להאריך יותר מדאי אבל ראוי להעמיד תלמידים הרבה כדי לגמור הדין במהרה אחר העיון והפלפול הראוי. ועוד למדו לנו כי מהשלימות האמיתי שהוא ידיעת התורה ראוי להשלים לכל מה שאפשר להשלים ולכך אמרו והעמידו תלמידים הרבה כדי שיתרבה צלם ה' ודיוקנו והנה הצלם האמתי היא הידיעה בתורה כי בה נתהוה העולם לכן אמרו והעמידו תלמידים הרבה. ועוד למדנו שבעבור שבני עליה הם מועטים ולא יודע אדם איזו מתלמידיו יוכשר הזה או זה לכן אמרו והעמידו תלמידים הרבה שברבים ההם א"א שלא ימצא אחד בהם מאיר לכל ישראל.

ואחר זה אמרו ועשו סייג לתורה לפי שלמה שאמרו והעמידו תלמידים הרבה ימשך מזה שיצאו תלמידים שאינם מהוגנים לכן אמרו שיעשו משמרת כדי שהאנשים הרשעים והסכלים והבלתי הגונים לא יהרסו לעבור על המוזהר עליה. או הוא אזהרה בפני עצמה שיעשו סייגים לתורה לפי שהרשעים רבים והצדיקים מועטין וטבע האדם מתאוה לאכול דברים המרים לנפש ומתוקים לגוף והדברים האסורין אפי' שיהיו מאוסין דרך היצר הרע להשתוקק אליהם ולכן צוו אלו השלמים לעשות גדרים וסייגים לתורה כדי שיעברו ראשונה על הסייגים והגדר ולא יבואו לעבור על ד"ת על דרך מה שאמר הכתוב ואל אשה בנדת טומאתה וארז"ל שלא יגע בה וינשקנה ואפי' ליגע בה באצבע קטנה וארז"ל אינו דומה כרם המוקף לשאינו מוקף ולכן מי שעובר על דברי רז"ל מכין אותו מכת מרדות ומי שמקיים דבריהם שכרו הרבה כמ"ש הכתוב גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב לפי שאף במשמרת יש עקב רב עכ"ל. והנני אני מסייעו במה שאמר שלמה ע"ה מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים כלומר אפי' מן המשמר שהוא הסייג והמשמר נצור לבך ולא תכשל בו כי גם ממנו ימשך לך תוצאות חיים:

והרב רבי אבוהב ז"ל כתב הטעם שלא אמר בסיני רק מסיני כלומר מן ה' הנגלה וכן כתוב כי מציון תצא תורה שרוצה לומר מן החכמים היושבים בציון. עוד טעם אחר אמר במ"ם לרמוז שארבעים יום עמד משה בסיני לקבל התורה. עוד בא לרמוז שמסיני היו ארבעים שקבלו איש מפי איש ממשה עד רבינא ורב אשי תמצא ארבעים וכל אלו היו בסיני וקבלו התורה הה"ד מעת היותה שם אני:

ומסרה ליהושע. להבין שהרי מצינו שלכל ישראל מסרה וכמו ששנינו בברייתא כיצד סדר המשנה משה נכנס לאוהל וכו'. י"ל כי אמת הוא שמסרה לכל ישראל אבל סתרי תורה וסודותיה לא היה משה דורשה ברבים כמו ששנינו ולא במרכבה בב' אבל ליהושע מסר כל סתרי התורה וסודותיה וזה היה בסוף ימיו ששאל משה איש על העדה להקב"ה לפי שמשה נסתפק היאך תהיה מסירת התורה אם לבניו או לבני אחיו הכהנים או לזקנים ובאה התשובה לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, וכן אמר ויהושע לזקנים כלומר כל מה שמסר לו משה מסר לזקנים סמוך למיתתו דכתיב ויקרא יהושע לכל זקני ישראל וגו' ולא הוצרך לשאול להשם יתברך למי ימסור אותה לפי שראה שהתורה תנתן למי שרוח אלהים בו כאשר באה התשובה למשה קח לך איש אשר רוח אלהים בו. ולהבין למה יהושע לא מסר אותה ליחיד כלומר לפנחס או לעתניאל בן קנז כמו שנצטווה משה מפי הש"י למסור אותה ליחיד ויהושע עתה מסרה לרבים. אפשר לומר שלעולם אימא לך שכן עשה יהושע ולא מסרה אלא ליחיד כמו שעשה משה רבו. ומ"ש לזקנים כלומר שיהושע מסרה לזקן אחד ואותו הזקן לזקן אחר כמו שאנו מוכרחים לפרש וזקנים לנביאים שלא כל הנביאים ביחד קבלו מהזקנים אלא נביא לנביא כך לזקנים זקן לזקן אבל יהושע לזקן אחד מסר ביחד. ואפשר לומר תשובה אחרת שמוכרח היה יהושע למסור התורה לרבים הפך ממשה לפי שמשה היה במדבר וכל ישראל במקום אחד לא רצה הש"י לדרוש התורה אלא ליחיד והיותר מובחר ומרוצה אבל כשנכנסו ישראל לארץ ישבו בעריהם וכל אחד בחלקו ונחלתו ובעירו ואלו היה מוסר תורה ליחיד היה מטיל קנאה בין השבטים לכך מסר אותה לזקנים שהיו מכל השבטים ששה מכל שבט כמו שמפורש בשעה שבחר משה השבטים. ומה גם טעם אחר כדי שלא יצטרכו ישראל לעלות על כל דין עד אותו זקן אלא ימצא בעירו מי שילמד אותו ומי שמורה לו אותו דין ודין, ומצא יהושע סמך לדבריו ממש"ה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ולכן מסרה לזקנים שהיו רבים כאמור עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב הוו מתונים בדין כי צריך להיות מעיין בדין כדי שלא יטעה בשיקול הדעת כי גדול הדן דין אמת ועל זה אמר ירמיה ע"ה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי והכתוב עצמו מפרש ואזיל היאך אפשר לאדם לידע אותו יתברך כי הוא דבר נמנע ואמר כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי וע"כ הרוצה לידע אותי יעשה כמעשי אלה והוי הוא הדעת אותי וכמו שאמר הכתוב דן דין עני ואביון הלא הוא הדעת אותי נאם ה' עכ"ל.

והרב ר' יצחק קארו ז"ל כתב הוו מתונים בדין התחיל בציווי הדיינים שכן מצינו בתורה דינין לפניה ולאחריה ומיירי לממנה הדיין שיתעכב עד שיראה איזה דיין ישים. וגם בדיין עצמו כשרוצין למנותו לא יהיה שש ושמח אלא לא תהיה דיין אם תוכל עד שיפצרו ממך מאד. אי נמי מדבר בדיין שלא יגזור מהרה הדין אלא פשרה תחלה. או מדבר בבעלי הדין שלא ימהרו ללכת לפני הדיין אלא הם ביניהם יתפשרו באהבה ואם לאו יבקשו אח או קרוב שיפשר ביניהם כי ההולכים אל הדיין כבר הם כשונאים זה את זה. אי נמי אל הבעלי דינין שיאמרו טענותיהם במתון שאם יטעון טענה שהיא כנגדו לא יוכל לסתור אותה אף שלא יצא מב"ד דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וגם שלא יכנס בתוך דברי חבירו בעל דין ויגביה קולו על חבירו אלא יהיה בענוה ובמתון לפני הדיין שהמגביה קולו ומקלל חבירו מיקל בכבוד הדיין. אי נמי מדבר עם הסופר שיעיין היטב הטענות שלא יכתוב במהירות ויגרום לחייב את הזכאי וכו'. אי נמי עם העדים שיזכרו היטב מה שראו קודם שיעידו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אי נמי שלא ילכו להעיד מעצמם עד שיקראו אותם ואם יש עדים אחרים הם ילכו ולא אתם משום איבה:

והעמידו תלמידים הרבה שלא יאמר האב די לי שיהיה אחד מבני תלמיד ולא אעשה כל בני תלמידים. או מדבר עם בעלי דאושפיזא שיקחו בביתם תלמידים רבים ויהיו בבתיהם זמן הרבה:

ועשו סיג לתורה, מדבר לחכמים. או מזהיר לכל יחיד יעשה גדר לעצמו בענין שהוא פרוץ בו אם הוא פרוץ בשבועות יקבל על עצמו שהיום שישבע יתענה עכ"ל:

והרב ר' שמואל ן' סוד ז"ל כתב משה קבל תורה מסיני בסיני הל"ל למה אומר מסיני, אלא היה ראוי לומר משה קבל תורה מהקב"ה בסיני וכדי לקצר אמר מסיני כי המ"ם יורה על הנותן וסיני יורה על המקום שנתנה שדרך התנא לקצר: ומסרה ליהושע ולא אמר ונתנה משום דלא יצדק לשון נתינה אלא על דבר שהוא שלו ולכן במשה שאין התורה שלו אמר ומסרה שמסרה ליהושע מה שהוא קבל מהקב"ה שהתורה של הקב"ה היא. והנביאים כיון שראו שתפסק הנבואה וישאר הדבר לפי סברות החכמים אמרו להם הוו מתונים בדין וכו' כי בשלשתם ישמרו עצמם מן הטעות. ואי קאי הם אמרו לאנשי כנסת הגדולה היה לו לומר ואמרו מאי והם דקאמר אלא הכוונה שאף שקבלו כל התורה מן הנביאים הם מעצמם ומדעתם אמרו זה:

הוו מתונים בדין יש לשאול למה הקדימו ג' דברים הללו ראשונה. וי"ל כי כתיב על פי התורה אשר יורוך וגו' הנה הפסוק הזה כפל דברו ג' פעמים ובראשונה אמר על פי התורה ובשניה אמר משפט ובשלישית אמר דבר. ואז"ל כי תורה אלו התקנות והגזירות והמנהגות. ומשפט אלו הדברים שילמדו אותם מן הדין בא' מן המדות שהתורה נדרשת בהן. ודבר זה הקבלה שקבלו איש מפי איש. והנה רבינו הקדוש דבר באלו הג' והתחיל באחרונה שבפסוק שהוא הדבר והודיענו השתלשלות התורה היאך היתה ממשה רבינו ועד אנשי כנסת הגדולה מה שהוא ראוי להקדימו. והנה בקבלה זו אין בה מחלוקת אבל בשני הנושאים האחרים אם במשפט ואם בתורה. בעבור שנפל המחלוקת כי כל אחד למד מי"ג מדות לפי שכלו לכן צריך להזהיר בעיון הרבה ובריבוי התלמידים. וכן הנושא השלישי שהם התקנות והסייגים כי גם בזה נפל מחלוקת אם ראוי לעשות תקנה זו או סייג זה או לא ולכן גם בזו צריך העיון בשקידה ובריבוי קבוץ הדעות וללכת אחר הרוב בשני נושאים הללו עכ"ל:

והרב ר' אפרים ז"ל כתב נהגו העם לשנות מסכתא זו בימי הקיץ בבית הכנסת בשבת אחר המנחה לפי שהימים ארוכים ועמי הארצות בטלים ממלאכתם ומשמיעים אותם מדות השנויות במסכתא זו דהוי מילי דחסידותא עכ"ל:

והר"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב הטעם שהודיע סדר הקבלה בזו המסכתא משום שיש בה ענינים שאין להם ראיה פרטית מן המקרא ולא מן ההיקש ואולי יקל בעיני האדם לכך הוצרכו להודיע שהם דברים מקובלים איש מפי איש מפי הנבואה ועל כן קראו אותה מסכת אבות לומר שהם דברים שנאמרו מאבות העולם:

והעמידו תלמידים הרבה. הוא סובב על ענין הדין שהזכיר שיעמידו תלמידים הרבה בכל הוראה והוראה לישא וליתן בענין על דרך מה שאמרו רב כי הוי אתי ספק טרפה לידיה הוה מכניף בי עשרה ואמר כי היכי דלימטינהו שיבא מכשורא. ועשו סייג לתורה באבות דר' נתן עשה סייג לדבריך כדרך שהכתוב עשה סייג לדבריו. והכוונה להיות שומר פיו כשמדבר בדברי תורה שלא ידבר אלא שיעור הראוי ויעשה גדר לדבריו וית גבול להם לבל יקוצו השומעים אותם כדרך שהכתוב עשה סייג שלא נתן תורה ומצות אלא כפי מה שראוי לסבול עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כך יהיו דבריך במשקל ובמשורה. ועוד נאמר שם הקב"ה עשה סייג לדבריו דכתיב ואמרו על מה עשה ה' וגו' ואמרו על אשר עזבו וגו' גלוי וידוע לפני ה' שעתידין הדורות לומר כן לפיכך אמרה משה והניחה לדורות כלו' הוא לא רצה לכתוב כן ביעודין של תורה עד שבא משה ואמרה במשנה תורה למדת שלא יעד להם שיהיו לעג וקלס בין האומות אלא במשנה תורה אמרה משה שרצה הש"י לעשות סייג לדבריו ולא לומר כל מה שאפשר עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב ויהושע לזקנים תאר השלמים שאחרי יהושע בשם זקנים כלשון הכתוב וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואחשוב בזה אחת משלשה טעמים. אם שלא נפרצה הנבואה בזמנם עד שבא שמואל שנאמר בתחלת נבואתו אין חזון נפרץ. או שלא נכתבה נבואתם לפי שלא הוצרכה לדורות כדאיתא בפ"ק דמגילה. או שהיתה מעלתם כ"כ גדולה שלא היו צריכים להתפרד משאר האנשים בעבור התבודדותם לנבואה ולזה תארם בשם זקנים. ואולם משמואל ואילך אם לחסרון מזגם או לחסרון דורם היו צריכין להתפרד מהם ולהתבודד להכין נפשם לנבואה ולכן יתוארו בנביאים:

והעמידו תלמידים הרבה ולא ילמוד אדם יחידי כענין חרב אל הבדים ונואלו וכענין שאמרו פרק אלו הן הגולין מי אוהב בהמון ללמוד עם רבו לו יהיה תבואת התורה ובפרט עם התלמידים הוא יותר טוב כענין ומתלמידי יותר מכולם עכ"ל:

והריטב"א ז"ל הוו מתונים בדין מלשון מתנה כלומר הוו ממנין דיינין שיהיו שונאי בצע כדי שלא יקחו שוחד לעוות את הדין אלא שיתנו הדין במתנה. אי נמי הוו מתונים כמו נתונים כלומר הוו בעיניכם כאלו אתם נתונים בדין וכמו שאם אתם הייתם עומדין בדין תדקדקו בו כדי שתהיו יוצאין זכאין בדין כך אתם כשיעמדו אחרים לפניכם בדין תדקדקו בו ותזכו למי שהוא זכאי ותחייבו למי שהוא חייב ע"פ הדין וע"פ האמת ולא תגורו מפני איש אמר קרא כלומר לא תאספו דבריכם מפני איש מלשון אגרה בקציר וגו' עכ"ל:

והרב ר' יוסף נחמיאש ז"ל כתב קבעו מסכת אבות בסדר נזיקין שכן אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין וכן אמרו ליקיים מילי דאבות ע"כ קבעוה דומה בדומה. ואע"פ שאמרו ג"כ ליקיים מילי דברכות מ"מ קבעוה בסדר נזיקין שעל כל הסדר אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין, ולא קבעוה בסדר זרעים שלא אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דזרעים אלא ליקיים מילי דברכות שהיא מסכת אחת מאותו הסדר. ד"א המסכתא הזאת נקראת מסכת אבות וגם תחלת נזיקין ארבעה אבות נזיקין יבאו אבות הקדושים ויורונו הדרך אשר בה נלך להתרחק מארבעה אבות נזיקין וכן אמרו אם היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכין לארבעה אבות נזיקין:

הוו מתונים בדין שכן אמר הכתוב אשרו חמוץ אשרו הדיין שמחמיץ הדין כי בהחמיצו את הדין ידרוש ויחקור בדין ויוציאנו לאמתו:

והעמידו תלמידים הרבה. אמרו ל' עמידה לפי שמימות משה עד ימות ר"ג היו לומדים התלמידים בעמידה והרב יושב על הכסא. וכן פירשתי בפירוש קהלת שחברתי שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים שהוא מזהיר לתלמיד ההולך לבית המדרש לשמור רגליו בעמידתו לפני רבו. ויש לפרש עוד שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה ואמרו האל הגדול הגבור והנורא ולכן תלמידים הרבה כנגד הגדול להגדיל תורה ולהאדיר, ועשו סייג לתורה כנגד הנורא שהתורה נקראת מורא כאומרו ואתנם לו מורא וייראני. והסייגות הם מיראה שלא יגע באיסור התורה. הוו מתונים בדין נגד הגבור שדין וגבורה אחת היא. ולפי שמדניאל עד אנשי כנסת הגדולה היו אומרים הגדול והנורא ואנשי כנסת הגדולה הוסיפו הגבור לכך הקדימו בדבריהם מה שהוא כנגד הגבור שהוסיפו ולכך אמרו הוו מתונים בדין. ובסדר התפלות הניחו הדבר כפי מה שסדרו משה רבינו ע"ה כנ"ל. והרב רבי ברוך ן' מלך ז"ל כתב הוו מתונים בדין כדכתיב צדק ילין בה פירוש דין צדק הוא בזמן שילין עד הבוקר עכ"ל:

משנה ב

בהיות שמעון הצדיק סוף לאנשי כנסת הגדולה לכך בא ליתן טעם לשבח למה אנשי כנסת הגדולה לא הזהירו רק על שלשה דברים שהוזכרו במשנה הראשונה ואמר כי בהיות כי על שלשה דברים העולם עומד על התורה וכו' לכך הזהירו בשלשה דברים אלו הוו מתונים וכו' כי הם נגד שלשה אלו. על התורה אמר כנגד והעמידו תלמידים הרבה ועל העבודה היא כנגד קיום התורה והמצות וכנגדם צוו אנשי כנסת הגדולה ועשו סייג לתורה כי ע"י הסייג יקיימו התורה ומעשה המצות וכנגד גמילות חסדים צוו ואמרו הוו מתונים בדין לפי שאין לך גמילות חסדים כמציל עשוק מיד עושקו בהיותו דן דין אמת לאמתו וכן אמרו ז"ל כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ובמעשה בראשית נאמר אמרתי עולם חסד יבנה וזה החסד שעושה הדן דין אמת לאמתו שוה לחסד של בריאת העולם ואין לך גמילות חסדים כזה ובפרט מי שעושה כמו שהיה עושה דהמע"ה שאמר עשיתי משפט וצדקה וגו'. ירצה כענין שאמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה אם היה אחד תובע מחבירו מנה ובאים לדין היה דהמע"ה מחייב אותו מנה הרי משפט ואם לא היה לו מה לפרוע היה דוד פורע חובו והרי צדקה ולפי שהיה אפשר שיעשו שנים קנוניא על דוד זה יתבע לחבירו מנה שאינו חייב לו וכשדוד יחייב אותו ויפרע בעדו יחלקו ביניהם ולכן אמר בל תניחני לעושקי שלא יעשו הרשעים קנוניא עלי ולכן הזהירו על הדין:

ואפשר עוד שרמז לנו כי העולם אינו מתקיים רק כשישתלם האדם בלמוד ובמעשה. והנה במעשה יש שני מינים אם מעשה שבין אדם למקום ואם מעשה שבין אדם לחבירו וכנגד הלמוד אמר על התורה וכנגד המעשה שבין אדם למקום אמר ועל העבודה וכנגד המעשה שבין אדם לחבירו אמר ועל גמילות חסדים. ואם נפרש שמ"ש ועל העבודה היא עבודת הקרבנות כפשטא דמתני' מסייע ליה לשמעון הצדיק עש"ה דרכי ציון אבלות וגו' הכוונה כי האבל מגדל שער לפי שאסור בתגלחת וג"כ דרכי ציון מגדלות עשבים כאבל וזה בא מפני שלא היו אנשים דורכים שם שאז דרכם לגדל עשבים. ואמר מבלי באי מועד הכוונה על שבטלו מה שאמר התנא על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. וז"ש מבלי באי מועד שהם עולי רגלים ושם היו עושים גמילות חסדים שהיו נותנים מתנות לעניים ושמחים עמהם. כל שעריה שוממים הוא ביטול תורה שערים המצויינין בהלכה. כהניה נאנחים הוא ביטול העבודה והקרבנות שהיו נאנחים לפי שלא היו עושים עבודה וקרבנות כדי שיהיו נותנים להם מתנות כהונה:

ורבינו יונה ז"ל כתב ועל העבודה הקרבנות ואחר שחרב ב"ה התפלה במקום הקרבנות וכן אמר דהמע"ה ה' שפתי תפתח וגו' כי לא תחפוץ זבח ואתנה כי הוא היה מדבר על עון בת שבע שהיה מזיד ואין הקרבן מכפר על המזיד ע"כ אמר כיון שאיני יכול להביא קרבן ה' שפתי תפתח וגו' כי לא תחפוץ זבח ואתנה כי מזיד הוא. ועל גמילית חסדים כי גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים ואף ליתן לו עצה טובה בעניניו הוא בכלל ג"ח וכן אמר שלמה ע"ה שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש כלו' כמו שהשמן וקטורת משמחין את הלב כן ממתק ומשמח את רעהו כשזה נותן לו עצה טובה מנפשו וז"ש מעצת נפש עכ"ל:

והרב ר' מנחם לבית מאיר ז"ל כתב על שלשה דברים וכו' רשב"ג דלקמן לא פליג אשמעון הצדיק. דהכא מיירי על מציאות האדם להיות בו שלמות שכל העולם לא נברא אלא בשבילו כענין לה' מצוקי ארץ אלו העוסקים בתורה שבזכותם העולם עומד ובזולתם תתבטל עמידתו לגמרי ושם מיירי על קיום מדינה שבג' הללו הישוב יתקיים וזולתה תמלא הארץ חמס ויחריבו זה את זה עכ"ל:

והרב ר' שם טוב ן' שם טוב ז"ל כתב על שלשה דברים העולם עומד יש כאן קושיא כי העולם נאמר על השכליים הנבדלים ועל הגרמים השמימים ועל כל מי שתחת הירח ושלשה דברים הללו לא יצטרכו אלא לב"א וא"כ איך אמר שבעבור שיתקיים החלק יתקיים הכל. ואפשר כי כשאחד מחלקיו לא יתקיים הרי אין עולם שלם כי חסר ממנו חלק אחד ולא יקרא עולם. ובעלי המדרש אמרו שבשביל התורה נברא העולם שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ועל מה אבדה הארץ וגו' וגם אמרו שכל העולם לא נברא אלא בשביל האדם והאדם אי אפשר קיומו מבלי התורה וג"ח וא"כ העולם כולו אינו מתקיים אלא בעבור ג' דברים הללו. ועוד אפשר שהעולם אמר על האדם שהוא עולם קטן. ועוד אפשר כי הנה העולם יתחלק לג' חלקים. עולם השכל וכנגדו אמר על התורה. עולם הגלגלים וכנגדו אמר על העבודה כי הם משרתיו עושי רצונו והם עובדים באימה ויראה עושים רצון קונם. ועולם השפל וכנגדו אמר על גמ"ח עכ"ל:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב על התורה על קבלת התורה שיקבלו אותם עליהם כענין שאמר רשב"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזירה לתהו ובהו. א"נ הכל מדבר בתורה אלא שעל התורה אמר על החלק שיש בתורה שיורה אל האדם האמונות ולהבין סודות התורה ופנותיה במציאותו יתברך וחידושיו הנמצאות מאין ליש וידיעתו והשגחתו והגמול לפי מעשיהם וכן העונש: ועל העבודה הוא חלק שני שבתורה שהם המצות המעשיות כגון הקרבנות ושביתת הימים ומאכלות אסורות וביאות אסורות. ועל גמילות חסדים הוא חלק שלישי שבתורה והם ההנהגות שצריך לכל אדם להתנהג בו עם זולתו. עכ"ל:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב יש לדקדק שבכלל התורה הם העבודה וגמ"ח. ונ"ל שעל הגיון התורה קאמר על התורה ועל המעשה אמר עבודה וג"ח או נפרש העבודה עבודת הלב שנאמר ולעבדו בכל לבבכם ואפי' תהיה עבודת הקרבנות גם בהקרבנות עיקר גדול המחשבה שהמחשבה בהם פוסלת ומכשרת. וגמ"ח זה המעשה וכלל בג' דברים אלו המחשבה והדבור והמעשה. עכ"ל:

משנה ג

בדברי השלם הזה נתחבטו כל המפרשים ובפרט הרב בעל העקידה והרב ר' יצחק אברבנאל בספר נחלת אבות וזה לשונו. האמנם בדברי אנטיגנוס איש סוכו יראה ספק גדול באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל. כי הנה יעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרות בני אדם לעבודת המצוה מפני השכר שנאמר בעשרת הדברות למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ואמר ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים וכן במקומות רבים. ולא עוד אלא שהקב"ה בעצמו אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים למען ייטב להם וגו' ואם הוא יתב' רוצה וחפץ שתהיה עבודתנו מכוונת להנאתנו ולתועלתנו איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה. והנה חז"ל אמרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות עכ"ל. ועוד האריך. ודרך הראשון שלו אפשר שכוון אליו רש"י ז"ל בקצור לשונו שכתב ז"ל ע"מ שלא לקבל פרס שלא תאמר אקיים מצות בוראי כדי שיספיק לי צרכי אלא עבוד מאהבה ויהי מורא שמים עליכם לפי שאין שכר מצות בעוה"ז שנא' אשר אנכי מצוך היום. היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם עכ"ל. הרי שפירש דברי אנטיגנוס על הגמול הגשמי בעוה"ז ולא יעבדו על מנת לקבל פרס כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אמנם על השכר וגמול הנפשיים לא דבר בו אנטיגנוס כלל ואפי' שיעבוד על מנת לקבלו אין בו גנאי על זה. וטעם דברי אנטיגנוס לפי פירוש זה אפשר לפי שאם יעבוד האדם את בוראו כדי שיספיק לו צרכיו בעוה"ז נפיק מניה חורבא כי פעמים שלא יספיק הוא יתב' צרכיו לענותו ולנסותו הילך בתורתו אם לא והאדם לא יחשוב כי מנסה ה' אותו אלא יבעט במלכו ובאלהיו בראותו שהוא מקיים מצותיו יתברך כדי שיספיק לו צרכיו ובראותו ילדיו מעשה ידיו מתים ברעב יהיה תוהה על הראשונות ויאמר ח"ו כי שוא עבוד אלהים ולכן הזהיר לאדם שמעיקרא לא יעבוד על מנת שכר גשמי כלל ועם זה לעולם יהיה שלם בעבודת בוראו אפי' שלא ייטיב אליו, זה תורף פירוש הר"י אברבנאל ז"ל:

ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא כי אם ראינו יעודי התורה תמיד לא יחשו מלהבטיח שכר המצות, האמת הוא שכשם שאליו יתב' אשר הוא המצוה לנו המצות נאה לו להבטיח הבטחות נמרצות, כך לנו המקיימים אותה נאה לנו לקיים על מנת שלא לקבל פרס ומאי קושיא היא ממה שנאמר במצוה אל הנאמר במצווין. ואף שנראה סותר לזה מ"ש במסכת פסחים תניא האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעוה"ב הרי זה צדיק גמור הרי שאף האדם המצווה ועושה על מנת לקבל פרס נקרא צדיק גמור. שתי תשובות בדבר. חדא דשאני מצות צדקה שהיא מחולקת מכל שאר המצות בזה שבשאר מצות כתיב לא תנסו את ה' וגו' ובמצות הצדקה כתיב ובחנוני נא בזאת וגו' ועליה אמר דוד המלך ע"ה פזר נתן לאביונים ולכן בשאר כל המצות צריך לעבוד על מנת שלא לקבל פרס. ועוד בההיא דפסחים קאמר הרי זה צדיק גמור וצדיק מתקרי חסיד לא מתקרי ומאמר אנטיגנוס הוי ממדת חסידות כדי שיקרא חסיד וכן כל שאר מילי דאבות הם מילי דחסידותא, וכן ידוייק מדברי רז"ל שאמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דאבות. ואם נודה שקושית הר"י אברבנאל קושיא היא אומר אני שיתורץ כשנדקדק דקדוק קטן בדברי אנטיגנוס וזה דפתח בלשון עבדים וסיים בלשון משמשין דהל"ל כעבדים העובדים או כשמשים המשמשין, והנה יש הפרש בין לשון עבודה ללשון שימוש כי עבודה יקרא כל דבר הקשה כענין עבודת הארץ חרישה וזריעה שהיא עבודה קשה, ולשון עבודה נגזר מלשון עבד אשר הוא קנוי לעבוד כל עבודתו וכל עבודת אדוניו עליו המעט הוא אם רב וכענין שאמר הכתוב בעבודה קשה בחומר ובלבנים. אמנם לשון שמוש הוא שמוש הקל וכן מצינו שרז"ל אמרו גדולה שמושה יותר מלמודה והביאו ראיה ממ"ש הכתוב אשר יצק מים על ידי אליהו הרי שדבר קל כזה יקרא שמוש כתלמיד המשמש לפני רבו לכבדו. ובזה נבא אל תכונת כוונת דברי אנטיגנוס כי בהיות שאנחנו עם בני ישראל עבדים נרצעים אליו יתב' ילידי ביתו ומקנת כספו שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו נסים ונפלאות להיות לו לעבדים וכמו שאמר הכתוב כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וכיון שכן היה ראוי אלינו לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא כל תרי"ג מצות ויומם ולילה לא נשבות מלעבוד כל עבודת אדונינו המלך. ואנחנו בעונותינו לא כן אנחנו עושים וכמו שאמר הפייטן תמידיהם חטאת וצדקתם שגיאות. ופי' דבריו כי במקום עשות תמידין ומוספין עושים חטאת ובמקום עשות צדקה עושים שגיאות. או יהיה כוונתו כי מה שעושים בהתמדה הם החטאות אמנם הצדקה אינם עושים אותה כי אם בדרך שגיאות כמו מי שנפלו ממנו מעות ומצא עני אותם וכיוצא בזה. וכן כתיב ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו ושאור שבעסה מעכב בידינו שלא לעבדו עבודה שלמה שיצדק בה לשון עבודה ואין אנו עובדים אלא מה שהוא קל מאד לעשותו כי הלואי שיצדק בו לשון שימוש. ולכן אמר אנטיגנוס כיון שאתם עבדים ואין אתם עושין רק השמוש הקל א"כ ראוי לכם שלא תעשו זה השמוש על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין כלומר שאותו השמוש הקל שאתם עושים על הפחות עשו אותו על מנת שלא לקבל פרס כי די לכם שלא יהיה הוא יתברך תובע אתכם תשלום עבודתכם על הפחות זה המועט שאתם עושים יהיה על מנת שלא לקבל פרס אבל מי שיהיה עבד נאמן ומקיים כל התורה מאל"ף ועד תי"ו בזה לא דבר אנטיגנוס כי איש כזה לא ימצא אחד בעיר ושנים במשפחה ואיש כזה אפשר שהוא רשאי לעבוד כדי לקבל פרס וכל יעודי התורה ראויים אליו ולא דבר אנטיגנוס אלא לכללות העם ולכן דבר בלשון רבים אל תהיו. וראוי להתבונן בכפל דברי אנטיגנוס שכתב השלילה והחיוב והיה די או ברישא השלילה לחודא וממילא משתמע הסיפא או ליתני החיוב לבד וממילא משתמע השלילה. והנה ראיתי בזה בספרים שתי גרסאות בסיפא. האחת אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. והשנית אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל. ולפי הגירסא הזאת השנית אומר אני דלהכי נקט השלילה והחיוב והכוונה כי אין איסור בדבר שראוי לשלול רק החלוקה. דרישא דהיינו לעבוד על מנת לקבל פרס ואם לא יתן פרס לא יעבדו כי עבודה זו בודאי יהיה לה הפסק שאם תבא עליו צרה לא יעבוד עמו. אבל החלוקה השנית דהיינו הגירסא הראשונה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס דהיינו שעובד על הסתם הוא יודע שסוף השכר לבא חלוקה זו בודאי שאין לה איסור ואין ראוי לשלול אותה, אבל עדיין אין זו עצה טובה לאדם שיהיה בוחר בחלוקה זו שהרי הוא מקוה אל הגמול ולכן אמר בסיפא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס דהיינו שבפירוש עובד על מנת שלא לקבל רק מאהבה גמורה כי יותר ויותר מחוייב האדם לבוראו אף שלא יתן לו גמול עוד כבר הקדים לו כענין מי הקדימני ואשלם ולכך הוצרך למיתני רישא דאי הוי תני סיפא זו בלבד הוה אמינא דאף החלוקה אמצעית דהיינו לעבדו שלא על מנת לקבל פרס שגם זו יש בה איסור ולכך תני רישא כי אין איסור אלא בעובד על מנת לקבל וחלוקה זו בלבד ראוי לשלול ואי לא תני סיפא הוה אמינא דאף חלוקה שלא על מנת לקבל פרס היא האמצעית שהיא העצה טובה וראוי לעבוד כן כל אדם לכך תני סיפא אלא הוו כעבדים המשמשין על מנת שלא לקבל פרס לומר כי חלוקה זו בלבד היא העצה הטובה לכל האדם אבל האמצעית אף שאין בה איסור אין זו העבודה טובה עד מאד.

ומה שאמר ויהי מורא שמים עליכם בספר לב אבות כתב ז"ל ואולי באמרו עליכם דקדק מ"ש רז"ל כי הרשעים הם על אלהיהם והצדיקים אלהיהם עליהם ולכן אמר עשו שמורא שמים תהיה עליכם ולא אתם עליה עכ"ל. ועם זה מפורש אצלי מש"ה ופרעה חולם והנה עומד על היאור וכשסיפר פרעה החלום אל יוסף אמר בחלומי הנני עומד על שפת היאור והכוונה שכיון שהיאור הוא אלוהו נתבייש ולא רצה לומר שהיה עומד על אלוהו ממש לכן שינה ואמר על שפת היאור. ולי נראה שכוונת אנטיגנוס הוא לפי שאפשר שיעבדו את ה' להבאת התועלת או להרחקת הנזק כי יראים מן היסורים ושניהם אינם טובים כי טוב שיעבדו מאהבה ולא מיראה וכ"ש בשביל הבאת התועלת כי זו רעה מכולם לפי שאם לא יבא להם תועלת ולא יתן להם הפרס לא יעבדו עוד ויש הפסק לעבודה הזאת ולכן אמר כי על הפחות לא יעבדו בעד הבאת התועלת על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל פרס ואף אם יעבדו מיראה ויהי מורא שמים עליכם כי עבודה זו אין לה הפסק כי תמיד תהיו יראים ועבדו את ה' מיראה אף כי יותר טוב היה לעבדו מאהבה:

אי נמי אמר כי אם יעבדוהו בלבב שלם שלא על מנת לקבל פרס יזכו שתהיה אימתם ויראתם מוטלת על הבריות וייראו מהם כמו שיראים מן השמים ז"ש ויהי מורא שמים עליכם המורא שיראים כל הבריות מאלהינו שבשמים יהיה עליכם ומוראכם וחתכם תהיה מוטלת עליהם ג"כ כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. אי נמי אמר כי ראוי לאדם לעבוד את אלהיו שלא על מנת לקבל פרס וילמדו האנשים מן השמים השמש והירח וכל צבא השמים שאין ממתינין שכר כלל ואעפ"כ כולם עושים באימה וביראה רצון קונם. והנה על השמש אמרו רז"ל כי קשה לו ביאתו בכל יום כמו אורח לנשים ואפי' הכי ישיש כגבור לרוץ אורח ולעשות רצון קונו מיראתו אל אלהיו יתברך ויתעלה שמו ולכן ראוי לכם הבריות שתלמדו מהם ויהיה מורא השמים המורא שיראים כל צבא השמים מבוראם יתברך יהיה עליכם גם כן:

ואפשר עוד כי בהיות שהשמים הם שבט אפו יתברך כי אמרה התורה שאם יפתה לבב האדם מלעבדו יחרה אפו בו ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכה"א והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ולז"א ויהי מורא שמים עליכם כלומר תהיה מורא השמים עליכם והוא המורא שלא יעצור את השמים מהמטיר עליכם מטר והאדמה לא תתן את יבולה ותמותו ברעב ובזה תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ונקט השמים ולא הארץ אף שגם בארץ נאמר והאדמה לא תתן את יבולה לא הזכיר אותה משום שעיקר הם השמים אשר הם המולידים ומצמיחים את הארץ. ועוד שהם מעותדים להנקם מן הבריות דכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, וכוונת הכתוב (וכן הקשה) למה חזר לומר עוד מאת השם ועוד מ"ש מן השמים כי פשיטא שמן השמים היה ולא מן הארץ אלא לפי שלא נטעה לומר שם כמו שאחז"ל במצרים כי מטר היה תחלה ובאויר היה מתעבה ומתהפך לברד וכן הענין שם כי מטר היה תחלה וכמו שאמר וה' המטיר לשון מטר ובאויר היה מתהפך לגפרית ואש וזה מההכרח כי אין רע יורד מלמעלה וכענין לא יגורך רע לכך אמר וה' המטיר על סדום וגו' גפרית ואש (וגפרית ואש) יורד מאת ה' מן השמים וזה להיותם רשעים ופשעם גדול מאד מן המצריים לכן נהפך להם ממדת כל העולם וכענין הרשעים מהפכים מדת רחמים לדין:

והר"י קארו ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם הקב"ה יהיה ירא עליכם שלא יבא עליכם רע כדרך האב שאוהב מאד לבנו שלעולם הוא ירא מאד עליו שלא יבא לו רע ומשתדל להצילו מכל נזק. (וזה בדרך העברה על דרך דברה תורה כלשון בני אדם). או ירצה השמים עצמם ייראו מכם שמיד כשתאמרו משיב הרוח ישיב וכשתאמרו מוריד הגשם יוריד כמי שירא מהמלך שעושה מצותו מיד עכ"ל

הרב רבי אפרים ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם כי העובד ע"מ שלא לקבל פרס עובד מאהבה ולכך אמר ויהי מורא שמים וגו' עם האהבה שלא ינהג מנהג קלות מרוב האהבה כבן המתחטא לפני אביו מחמת האהבה שלבו גס בו עכ"ל:

והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ויהי מורא שמים וכו' על דרך חכם ירא וסר מרע כלומר אף כשהוא סר מרע ירא אולי יש בידו איזו עבירה ולכן ראוי לעבוד ע"מ שלא לקבל פרס ואף שהוא צדיק גמור ובא עליו רעה לא יכעוס שלעולם הוא ירא שמא גרם החטא והביא עליו רעה שמיעוט עונות שיש לצדיק נפרע בזה העולם עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם כלומר שמא תאמרו נעשה כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס שפעמים עושים ופעמים אינם עושים לא תעשו כן אלא   שימו לבבכם שעבדים אתם ויהי מורא שמים עליכם נמצא שמזה תבואו לעבוד מאהבה ומיראה, כיצד מאהבה כעבד שמשמש את רבו מפני חסד שגמלו ומפני אהבת ומעלת הרב שראוי לכך. וכיצד מיראה כעבד שעובד את רבו מפני גדולתו ומעלה על דעתו שיש בידו להענישו על חטאו ומשמש לא מיראתו מן העונש עצמו אלא מפני גדולת הרב שיש בידו להעניש והדין נותן ליראה ממנו אפי' שלא יענש, ולא הבטיח הקב"ה על השכר ולא הזהיר על העונש כדי שיעבוד האדם מפני חיבת השכר ולא מפני יראת העונש אלא הבטיח בשכר כדי להודיע חסדו לבאי עולם שאף שהדין נותן לעובדו ויש בידו יכולת לכוף את באי עולם לעובדו אעפ"כ הוא משפיע שכר טוב לעובדיו ולהודיע שלא להנאת עצמו הוא מצוה אלא להנאת עבדיו, וגם מה שהזהיר על העונש להודיע כמה ארך אפים לפניו שאף שהדין נותן לענוש לעוברי רצונו לא רצה לענוש עד שיזהיר. ולא עוד אלא שהגיעה התורה לסוף דעת בני האדם שאין כל אדם מגיע למעלה גדולה בזו לעבוד מאהבה ומיראה לפיכך הגיד לך הכתוב רוב השכר וכובד העונש כדי לחנך הנשים והקטנים בעבודת המקום אבל החסידים ואנשי מעשה אין עושים אלא מאהבה ומיראת האמת מפני שהיא אמת וסוף הכבוד והשכר לבא עכ"ל:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב הוו כעבדים וכו' זהו מ"ש ותורה יבקשו מפיהו אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. והכוונה אם הרב לומד בתורה לשמה לעבודתו יתברך אף הוא שליח ה' צבאות כי איננו לומד אלא לעבודתו ובשליחותו אבל הלומד תורה לכוונה אחרת אותו הדבר הוא משלחו וכגון אם לומד תורה מפני הכבוד האיש הזה הוא שליח ומלאך הכבוד לא מלאך ושליח ה' כיון שאינו לומד התורה על האמת מפני שהוא אמת קרוב לומר שלא יהיה בפיו תורת אמת אלא כדי שיהיה בפיו תורת אמת צריך שיהיה עסק התורה שלא על מנת לקבל פרס אלא לעשות שליחותו ית' לבד. ואמר ויהי מורא שמים עליכם כלומר שבעשותו הדברים ע"מ שלא לקבל פרס אלא לאהוב האמת מצד מה שהוא אמת ימשך לו מזה שיקנה לו מדה זו שיהיה מורא שמים עליו. או ירצה שאם יחליש שכלו מהשיג זאת המעלה וירצה לעשות הדברים על מנת לקבל פרס נותן עצה שיהיה מורא שמים עליו ובהיות מורא שמים עליו ימשך לו שיעשה הדברים מצד אמתתם לא מצד התועלת הנמשך מהם עכ"ל:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם לאחר שהזהיר על מדת האהבה שיעבוד על מנת שלא לקבל פרס כמו האוהב המשמש את אוהבו משמש אותו בעבור אהבתו אותו ולא בעבור תקוה ותועלת שכר שהוא הפרס חזר עתה והזהיר על מדת היראה והקדים באזהרת האהבה כי רבה היא וכן בפירוש תהלים שחברתי כי מלאכיו יצוה לך וגו' הם שני מלאכים שומרים למי שעובד מאהבה שבאותו מזמור נאמר כי בי חשק וחשק ואהבה הכל אחד ולפי שעובד בחשק ואהבה יצוה לו שני מלאכים לשומרו אבל לעובד מיראה מלאך אחד לבד שומר אותו שנא' חונה מלאך ה' סביב ליראיו מ"מ שניהם כאחד טובים כי היראה מבוא גדול במצות לא תעשה שהירא אינו עובר עכ"ל:

והרב משה אלשקאר ז"ל כתב הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס דוגמת יליד בית ולא מקנת כסף שאע"פ שלא יתן לו האדם ארוחת תמיד מחוייב לעבוד אותו מצד חסדו שגדל אותו ולעולם אינו בורח לא כן העבדים הקנויים כי מגמת פניהם לברוח מן האדון על כן אמר דוד אני עבדך בן אמתך כעבד בן אמה שנתגדל בבית האדוו ופתחת למוסרי ואין מטבעי לברוח מעבודתך רק אשמור עבודתך אע"פ שלא אהיה אסור בזיקים ולכך לך אזבח ואעבדך. ועל כן הזהיר התנא שתהיה העבודה כעבד עובד מאהבה ודי לך מהשכר שתהיה מאוהבי הש"י שומרי פקודיו וז"ש דוד המלך ע"ה הורני ה' דרר חקיך ודי לי מהשכר שאצור פקודיך וזה ואצרנה עקב עכ"ל:

משנה ד

והרב ר' שמעון בר צמח ז"ל כתב וז"ל יש גורסים קבלו ממנו והיא גרסא המדוקדקת אם הוחזקה עכ"ל:

והרב ר' יהודה לירמא ז"ל פירש כי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו כל כך חכמים גדולים שכל בני דורם קבלו ולמדו מהם כל חכמתם וכן אפשר לפרש ג"כ כל לשון קבלה שבפרק הזה עכ"ל:

ואני אומר כי כל אלו הג' חכמים הבאים אחר שמעון הצדיק נמשכו אחר דבריו וכל אחד דבר בא' מן הג' דברים ששנה שמעון הצדיק. אנטיגנוס דבר על העבודה ועשה עיקר ממנה ועל כן אמר אל תהיו כעבדים וכו'. יוסי בן יועזר דבר על התורה ולכן הזהיר יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו'. ויוסי בן יוחנן דבר על גמילות חסדים ולכך אמר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. ולכך אפשר דלכך תני קבלו מהם לשון רבים ולא אמר ממנו משום דלאו מאנטיגנוס לבדו קבלו כי אלו קבלו משניהם משמעון הצדיק ומאנטיגנוס ג"כ:

והנה בכוונת דברי יוסי בן יועזר פירש הר"י אברבנאל ז"ל. והנה יוסי בן יועזר ביאר איך יזכה האדם לקנין התורה והשגת שלימותה ואמר שהדרך הנאות אליו הוא שיעשה ביתו בית ועד לחכמים ר"ל בית מוכן ומיועד להתקבץ שמה החכמים לדרוש וללמוד בתורה כי בהיות ביתו אכסנית התורה אין ספק שיזכה ללימודה. אבל התנה בזה שני תנאים שמבלתם לא יתכן אליו קנין השלימות. האחד שלא יתגאה על החכמים בהיותו בעל הבית והם כאורח נטה ללון אבל יתאבק בעפר רגליהם בהכנעה ושפלות כאילו הם בעלי הבית והוא האורח המתאכסן בתוכם. והתנאי השני שלא יקוץ דעתו ברבוי התורה ולא תקל למודה בעיניו להתמדתה יום יום אבל תמיד ישתה בצמא רבה את דברי החכמים ההם ר"ל שישמע את דבריהם כל היום בתאוה נמרצת כאילו הם חדשים אצלו וכמים קרים על נפש עיפה כן יהיו דברי תורה בנפשו ולפי זה אין ראוי לומר והוי שותה בצמא בפת"ח כי אם בשו"א עכ"ל:

והחסיד הרב ר' יוסף יעבץ ז"ל כתב על והוי שותה בצמא את דבריהם וז"ל. ומצאתי כתוב אל תאמר אלו האנשים כבר שמעתים פעמים רבות והוחזקו בעיני ואיני צריך לדקדק בדבריהם אלא לקבלם ולהאמינם אלא הוי שותה בצמא כאילו לא שמעת מימיך ודקדקת בדבריהם ע"כ. ונכון הוא:

עוד כתב בשם הר"י ן' שושן ז"ל והוי שותה בהדרגה באופן שתהיה לעולם בצמא לא שתגיח הירדן אל פיך ותחנק:

עוד כתב כי ג' דברים בדברי התנא ר"ת חש"ק, חשק שפלות קביעות. ופירוש קביעות יהי ביתך. שפלות והוי מתאבק. חשק והוי שותה. ע"כ:

והרב רבינו עובדיה ז"ל פירש והוי מתאבק בעפר רגליהם כלומר שתלך אחריהם שהמהלך מעלה אבק ברגליו וההולך אחריו מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו:

עוד פירש פירוש אחר שתשב לרגליהם על הארץ שכך היו נוהגים שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על גבי קרקע עכ"ל:

והספר לב אבות כתב והוי שותה בצמא וכו' וז"ל. ואולי ירצה בכאן שמעת נערותו קודם שיהיו נרשמים בו מדות פחותות ואמונות כוזבות שעדיין הוא צמא ורעב מכל מאכל אשר יאכל יהיה שותה את דבריהם לפי שהדברים הנכנסים בו אז לא במהרה הוא משכחם עכ"ל:

הנה לך דברי המפרשים ואף אם כל דבריהם כולם נכוחים למבין וישרים עדיין אפשר לפרש עוד דברי יוסי בן יועזר ואומר כי מה שאמר יהי ביתך בית ועד לחכמים אינה אזהרה שמזהיר לאדם רק הודעת השכר אשר ישיג מי שישפיל עצמו ויתאבק בעפר רגלי החכמים והכי קאמר מובטח אתה שיהיה ביתך בית ועד לחכמים ותהיה אתה הגדול שבכולם וכולם יבואו ויועדו בביתך שיהיו הם צריכים אליך ללמוד ממך וזה בשכר מה שתקדים אתה בתחלה להיות מתאבק בעפר רגליהם בשכר הכנעה זאת שתהיה אתה נכנע ושפל לפניהם תעלה מעלה שתהיה אתה ראש לכולם:

ורש"י ז"ל כתב והוי מתאבק בעפר רגליהם שתהיה משמשן. ועל פי דרכו אפשר שאמר והוי שותה בצמא את דבריהם דלא תימא בעוד שאני הולך לשמשם אני מתבטל מלימוד התורה לז"א טוב לך שתשתה בצמא את דבריהם ולא תהיה תמיד לפניהם שתשבע ותקוץ בתורה ותתרשל אלא צריך ליתן ריוח בין הדבקים ואז כשתשמע דבריהם יהיו ערבים לך יותר:

ואפשר עוד שאמר יהי ביתך בית ועד לחכמים בין לחכמים שהם תושבי העיר בין לחכמים שעוברים ושבים דרך ארצך כולם ימצאו מנוח לכף רגלם בביתך. וכנגד החכמים הבאים מארץ מרחק ואבק ועפר הדרך ברגליהם שהם אורחים אמר תביא אותם לביתך והוי מתאבק באותו עפר שברגליהם ואם לפעמים אותם החכמים הבאים לביתך יאמרו דברי תורה שאינו חדש אצלך כי כבר אתה ידעת החדוש ההוא עם כל זה לא תראה עצמך בפניהם כאילו אינו חידוש אצלך כי בזה תלבין פניהם אלא הראה עצמך כאילו הוא חדוש אצלך ושלא שמעת דבר זה מעולם ושאתה שותה בצמא את דבריהם כמי שהוא צמא מהם ומעולם לא שמע אותם:

ואפשר עוד שאמר יהי ביתך בית ועד לחכמים שיועדו החכמים לעולם בביתך ובזה תלמד מהם ותרבה חכמה נפלאה מרוב ההתמדה עד שהיה כדאי לחלוק עליהם וז"ש והוי מתאבק וכו' כלומר תדע להתעצם במחלוקת עמהם. וזה על דרך מה שכתב רש"י ז"ל גבי ויאבק איש עמו וז"ל. מנחם פי' ויתעפר לשון אבק שהיו מעלים עפר ברגליהם ע"י נענועם ע"כ. ובכאן נקט האי תנא האי לישנא דרך משל לאותם אשר הם מתעצמים להפיל איש את חבירו ובנענועם מעלים עפר ומתאבקים זה עם זה בעפר רגליהם כך אתה תזכה ותדע להתעצם בהלכה ולחלוק עמהם וזה ימשך לך ממה שיהיה ביתך בית ועד לחכמים:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל כתב יהי ביתך בית ועד לחכמים ר"ל שרוב קביעותו יהיה בבית המדרש אשר הוא בית ועד לחכמים וכאלו אמר שיהיה ביתו ומקומו הקבוע לו בבית הועד לחכמים ובית המדרש שהוא הבית ועד לחכמים יהיה כמו ביתו ויתמיד לישב בו תמיד כי בהתמדתו שם ילמד תורה הרבה כאמור:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל. כתב קבלו מהם פי' מאנטיגנוס ובית דינו. איש ירושלים, איש צרידה, פירוש גדולי העיר ומנהיגיה וכמו שדרשו זרע אנשים גבר בגוברין:

יהי ביתך בית ועד לחכמים מקום מזומן לקבוציהם או להיות להם לאכסניא ותלמוד מהם דברי תורה והזהיר שעם רוב רגילותו בהם לא יקל בעצמו שלא לטרוח בתשמישם אלא כל עוד שיהיה רגיל עמהם יראה בעצמו שמשמשם בחפץ ובהשתוקקות וירבה בכבודם והוא המשל בהתאבקות, וישמשם אפי' תשמיש שאינו ראוי לאיש כערכו והוא המשל בעפר רגליהם וכענין אלישע אשר יצק מים ע"י אליהו. או רצו בזה שאף אם הוא אינו כדאי ללמוד מהם דברי תורה לא ימנע בעבור זה שמ"מ ילמוד מדבריהם מוסר ומדות טובות והוא הדמיון בעפר רגליהם שאף השיחה קלה שלהם נלמד ממנה מוסר או דרך ארץ עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל פירש קבלו מהם משמעון ומאנטיגנוס עכ"ל. וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל פירש והוי מתאבק בעפר רגליהם לפי שמנהג החכמים להיות לבושיהם ארוכים ובהילוכם מעלים אבק למעלה ומצטער ההולך אחריהם לכבדם או לשמוע דבריהם עכ"ל. וה"ר יוסף ו' נחמיאש ז"ל כתב קבלו מהם משמעון ומאנטיגנוס שלמדו תחלה לפני שמעון הצדיק ונפטר והם עדיין לא למדו כל צרכם וחזרו ללמוד לפני אנטיגנוס הממלא מקום שמעון הצדיק עד שנפטר ג"כ אנטיגנוס והם מלאו את מקומו.

והוי שותה בצמא את דבריהם בשיתא סדרי משניות ירושלמית הגרסא כצמא בכ"ף והכל עולה אל טעם אחד שתשתה דבריהם כתאותו של צמא לשתות מים עכ"ל:

משנה ה

הנה השלם הזה רצה להרחיב ביאורו בחלוקה השלישית של שמעון הצדיק אשר היא גמילות חסדים וצוה ואמר יהי ביתך פתוח לרוחה שלא תפתח פתח במבואת האפלים מקום חשך וצלמות נתיב לא ידעו אדם ואין עובר ושב משם אלא יהי פתחך במקום רוחה בתוך הרחוב מקום עוברים ושבים וימשך מזה שתמיד כל היום יהיו עניים בביתך כי פתחך נוכח פניהם הוא ואינם צריכים לחזר בארחות עקלקלות עד שילאו למצוא הפתח. אח"כ מצאתי שכן פירש החסיד ה"ר יוסף יעבץ ז"ל:

אי נמי אמר כי אף אם יפתח את ידו לעניים ימשך מזה שלא ישאיר לבניו אחריו כלל ויהיו בניו צריכיך לחזר על הפתחים צוה התנא שעכ"פ לא ימנע אלא יהיה ביתו פתוח לרוחה אף שימשך שיהיו בניו ובני ביתו עניים. גם את זה מצאתי אותו אח"כ בספר לב אבות. עוד מצאתי כתוב בספר לב אבות וז"ל ואולי ירצה שאתה תעמיד ביתך פתוח לרוחה להכניס אורחים ולחמול על הכל ובזה תהיה נדיב. אבל עם בני ביתך תהיה מסתפק בהכרחי ויהיו עניים ומעונים כדי שתוכל לעשות זה. עוד כתב ואולי ירצה כי כשיבאו העניים לביתך בהיותו פתוח לרוחה אל יהיו בני ביתך מזלזלים בכבודם ומשתררים עליהם אלא בני ביתך יהיו מחשיבים עצמם שהם העניים והאביונים והעניים שבאו יהיו כבני הבית עכ"ל:

ואפשר שרצה להזהיר על נתינת הצדקה בשמחה ובטוב לבב וכמו שאמר הכתוב נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה דהיינו השמחה שלא ירע לבבך יברכך ה' כי השמחה היא העיקר וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ליתן צדקה לעניים. אמנם העיקר הוא שתתן בשמחת הלב לעניים כמו שאתה נותן בשמחה לבניך. וז"ש ויהיו עניים בני ביתך כלומר העניים יהיו שוים ממש לבניך לענין השמחה שתתן להם בשמחה כמו לבניך ובמאזנים ישאו יחד ליתן להם ברצון ובלב טוב כמו לבניך כי העושה צדקה עם העני הו"ל כאלו בעל הבית גומל חסד עם נפשו בעצמו לפי ששכרו כפול מן השמים וכמו שאמר שע"ה גומל נפשו איש חסד כלומר האיש העושה חסד אותו החסד הו"ל כאלו גומל אותו עם נפשו של בעה"ב ומי שהוא אכזרי עם העני אינו עוכר את העני בזה רק עוכר את שארו כי יענש על היותו אכזרי. אי נמי אמר פתוח תפתח את ידך לעניים ולאביונים לפי שבודאי יגיעו בניך למדה זו שיהיו עניים כי גלגל הוא שחוזר בעולם ואם לא בניך יהיו בני בניך ואז כמו שרחמת אתה על העניים ירחמו על בניך ויפתחו ידיהם להם כמובא בגמרא שאמר רבי פלוני לאשתו שתתן לעניים כדי שיתנו לבניה אחריה כי גלגל הוא שחוזר בעולם. וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ומניה יתזנו ויתפרנסו העניים כי לסוף ימשך הזמן ויהיו עניים בני ביתך ואם אתה תרחם ירחמו גם עליהם כי מדה כנגד מדה לא בטלה:

ואפשר עוד כי מה שאמר יהי ביתך פתוח לרוחה אינו אזהרה אלא שכר שימשך לו אם יהיו עניים מצויים תמיד בביתו וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיה לך הצלחה וריוח וביתך יהיה מלא כל טוב אם תעשה את הדבר הזה שיהיו עניים בני ביתך מצויים תמיד בביתך כבני בית בגלל הדבר הזה יברכך ה' ויהיה ביתך פתוח לקבל הברכה העליונה. וקרוב לזה אמר שע"ה עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה כלו' העשיר בעבור הצדקה שעושה עם הרשים בעבורם ועל ידם יבא לו ממשלה כי בגלל הדבר הזה יברכהו ה'. וכן עבד לוה לאיש מלוה כלומר הלוה במה שהולך ללוות מן המלוה הו"ל כאילו בזה הוא עושה לו עבדות למלוה לפי שבסבת זה מתברך.

ואפשר עוד שאמר יהי ביתך פתוח לרוחה לכל העולם בין לעניים בין לעשירים ולא שיהיו בצמצום דוקא לעניים ולא לעשירים רק יהיה פתוח לרוחה לכל העולם בין לעניים בין לעשירים ובזה כשיבאו עניים לאכול בביתך לא יתביישו ויאכלו כמו אם היו בני בית ממש שאם אין אתה מכניס לאכול בביתך אלא עניים כשהעני יאכל בביתך יתבייש כי יודע שלא קראת אותו לאכול אלא מפני שהוא עני אבל כשמכירים בך שאתה מכניס גם העשירים העני לא יתבייש שאומר שדרכך לעשות חסד עם הכל ולא בעבור עניו קראת אותו שיהיו עניים כבני ביתך ממש ולא יתבוששו:

וה"ר יהודה לירמא ז"ל פי' עם מה שפי' הרמב"ם ז"ל יהי ביתך פתוח לרוחה שיהא לך שער פתוח בדרך הולכי דרכים שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לביתך. ועם זה פי' הוא ויהיו עניים בני ביתך כי אע"פ שמצד פתיחת ביתך לרוחה יתהוה לך שירגילו עצמם העניים ליכנס לביתך כ"כ פעמים עד שיקראו בני ביתך ותצטרך להוציא עליהם הוצאה מרובה לא תחוש על כך עכ"ל:

אמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה. הר"י אברבנאל ז"ל פי' כי סמך לזה ואל תרבה שיחה עם האשה לפי שכבר יקרה שיבואו בכלל העניים והאורחים לביתו נשים עניות ולכן הזהירו שלא ירבה שיחה עמהן פן יחם לבבו מתוך שיחתן ויבא לידי זמה. ונתן טעם לזה לפי שחז"ל אמרו אפי' באשתו לא ירבה שיחה כדי שלא יבא לידי הרהור יותר מדאי ק"ו באשת חבירו. וזה מצינו שאמרו חז"ל שלא יהיו מצוים אצל נשותיהם כתרנגולים וכו'. עוד אמרו שיחה מביאה לידי הרהור הרהור מביא לידי תאוה וכו' וכל זה באשתוי ק"ו באשת חבירו עכ"ל. ועוד פי' הרב הנזכר לפי שהנשים בטבעם הם נוטות אל הכילות ותרע עיניהן במתנות העניים והכנסת האורחים אשר זכר ולכן הזהירו שבענין הצדקה והגמילות חסדים לא ירבה שיחה עם האשה. ואמר האשה בה"א הידיעה לרמוז אל היושבת אצלו ושוכבת חיקו ר"ל שלא יקח עצת אשתו בענין הצדקה כי היא תמיד תמנענו ולכן פירשו באמרם אל תרבה שיחה עם האשה שלא אמרו על אשת איש אחר או פנויה רק שבאשתו אמרו ועל ענין הצדקה וכמ"ש מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה שלו ונוטל עצתה בענינים של צדקה ומצות כאלו גורם רעה לעצמו כי גם בדברים אחרים תשתרר עליו גם השתרר בראותה כי אינו זז מעצתה ובוטל מדברי תורה ומצותיה וסופו יורש גיהנם להיותו בטל מדברי התורה עד כאן:

ואני הכותב נראה לי סעד לזה ממה שאז"ל קמח סולת מכאן שהאשה עינה צרה באורחין. ופירוש הדברים שאפשר שהרגישו מאי קמח סולת או היה קמח או היה סולת ומכאן דקדקו מכאן שהאשה עינה צרה באורחים ולכן לא רצה בתחלה לומר לה שלשה סאין סולת אולי תרע עינה ולא תרצה על כן בתחלה אמר לה קמח שאינו שוה כל כך ואינו פיזור כ"כ וכשנתרצתה בקמח אז עלה מדרגה אחרת ואמר לה שיהיה מסולת באופן שעלה ממדרגה למדרגה לפי שהאשה עינה צרה באורחים:

ואפשר לי לומר שזכר בכאן ואל תרבה שיחה עם האשה לפי שלפעמים האדם נמנע מלהכניס אורחים משום שהוא רוצה לעולם להיות עם אשתו ולדבר עמה ואם יבאו אורחים לתוך ביתו לא יוכל לעשות כן להאריך דברים עמה לז"א אל תרבה שיחה עם האשה לא יהיה לך מדה זו כי רעה היא ובכן תוכל להביא אורחים בביתך ולא תמנע. ולפי שגם לפעמים ימנע מלהכניס האורחים משום האורחים עצמם שלא יתנו עיניהם באשתו ולא יאריכו עמה דברים לז"א באשתו אמרו כמדבר אל האורח הבא אל ביתו ונותן לו עצה טובה ואומר לו ראה גם ראה כי באשתו אמרו כאומר כי צוו לבעל האשה שלא ירבה שיחה באשתו ק"ו באשת חבירו ולכן ראוי הוא לך שתשא אתה ק"ו בעצמך ותאמר שאם הוא באשתו אמרו לו שלא יאריך דברים ק"ו לאורח שלא ידבר עם אשת בעל הבית והיא אשת חבירו. ובאלו השני מוסרים אחד לבעל הבית וא' לאורח יהיה סיבה שלא ימנע מלהכניס אורחים ולהיות ביתו פתוח לרוחה. ואף גם זאת כי הוא משמרת שלא יכשל באשת איש כי חייב האדם לעשות משמרת למשמרת וכמ"ש דהע"ה לפעולות אדם בדבר שפתיך הכונה שדוד בא לתקן את אשר עותו וזהו אומרו לפעולות אדם שחטא בדבר שפתיך שהיא אותה המצוה שצוית אותו ועבר עליה ולכן אני מאד נזהר ועושה משמרת למשמרתך וז"ש אני שמרתי ארחות פריץ כלומר אני עשיתי משמרת וגדר וסייג לארחות פריץ:

ואפשר עוד שמה שאמר באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש מסדר המשנה קאמר לה שהוקשה לו בדברי יוסי בן יוחנן מה הוא זה שאמר ואל תרבה שיחה ואם מדבר באשת חבירו אפי' שיחה קלה אסור כ"ש ריבוי דברים ולזה השיב ופירש כי כוונת אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ולכן אמר אל תרבה. אמנם באשת חבירו ק"ו הוא שאסור. ואמר מכאן אמרו חכמים כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות דבורו עמה כי אם היא נדה וטמאה הדבור מביא לידי תאוה והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזו וז"ש גורם רעה לעצמו. ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב ובטל בשיחה בטלה יהיה עוסק בדברי תורה וז"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה, באופן כי שניהם שוים לרעה כי סופו יורש גיהנם, ומלת וסופו יראה שגורם לו להיות מאותם שיורדים ואינם עולים וזהו וסופו כי סוף יהיה בגיהנם ויהיה לו ירושה מאותם שנאמר בהם והיו דראון לכל בשר. גם אפשר שאמר גורם רעה לעצמו כלומר גורם ללילית הרשעה שתדבק עמו כי המהרהר ביום בא לידי קרי בלילה.

ורבינו יונה ז"ל כתב כל המרבה שיחה וכו'. כלומר גורם שיצרו הרע יתגבר עליו שנקרא רע וכמו שאז"ל גדול יצה"ר שהקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וזה האיש המשיך וגרם הרע על עצמו על ידי השיחה עם האשה, כי אף שפעמים הרע מתגבר על שאר בני אדם הם לא גרמו ולא מגרמת עצמם תפתח עליהם הרעה אבל זה הוא גורם לעצמו ובוטל מדברי תורה שאף אם יעסוק בתורה לא תתקיים בידו כי הן שני דברים שאין הלב סובלן כאחד, וסופו יורש גיהנם דכיון שמרבה דברים עם האשה בודאי יבא לידי עבירה וירד שאולה וז"ש שלמה ע"ה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים ביען כי המות יסירהו מחיי העוה"ז והאשה תסיר איתו מחיי העוה"ב אשר היא מצודים כי מיד בהביטו באשה נלכד במצודתה ואף אם הוא לא ילכד ולא יחשוק אותה היא תחשוק אותו בלבה וז"ש וחרמים לבה כי בהכרח נתפש ברשת כיון שהיא חשקה בו בלבה הרי לבה הוא רשת ללכוד אותו כי היא תרגילנו לעבירות ואם נגע בידיה הרי הוא בבית האסורים ממש וז"ש ואסורים ידיה ובהכרח יבא לידי עבירה ושוב אין לו תקנה ולכן טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה עכ"ל:

וה"ר אפרים ז"ל כתב באשתו אמרו, רבינו הקדוש מפרש כן, מכאן אמרו חכמים הבאים אחריו הוסיפו על דבריו. גורם רעה לעצמו שאם הלך לבית הכנסת ולא נהגו בו כבוד אם יספר לאשתו הוא מבזה את עצמו שאף היא תבזה אותו בלבה עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ויהיו עניים בני ביתך כלומר שתתמיד בהכנסת אורחים כל כך עד שכל   שיחתן של עניים לא יהיה אלא בעניני ביתך שידמה להם כאלו הם בני ביתך וכשפוגעין זה את זה זה אומר מהיכן אתה בא מביתו של פלוני ואתה לאן אתה הולך לביתו של פלוני. אי נמי שיהיו בני ביתך עניים ונכנעים לפני האורחים העניים ומאספים את העניים לביתך בפיוס דברים שתהיה אתה ענותן ובני ביתך ענותנים וכן בכל דבר שיהיו ענוים בכל דבר ולכל אדם ויהיו לעולם נוחין לכל הבריות וענוה מצויה בהם לעולם:

אל תרבה שיחה עם האשה מלת שיחה נאמר על הדבור לבטלה שאין בו צורך כלל וכן אמרו שיחה בטלה וכן אמרו שיחתן של ת"ח צריכה תלמוד והוא אצלי מה שהיה מייחס דוד המלך ע"ה על עצמו תמיד זאת המלה אפי' בד"ת כענין שאמר עבדך ישיח בחוקיך כל היום היא שיחתי ורבים כאלה, שלרוב ענותנותו היה משפיל עצמו עד שהיה קירא הגייתו בתורה שיחה לומר שהוא חסר הידיעה בעניניו ושאין עיקר בדבריו רק כשיחה שאינה עיקר. והזהירו שלא ירבה שיחה בטלה עם האשה אבל לדבר עמה בעניני צרכי הבית בזה לא הזהירו כי אז אינו גורם רעה לעצמו כי המחשבה טרודה בצורך העצה עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב ויהיו עניים בני ביתך הזהיר כי יתן לעניים ולא לעשירים כי הנותן לעשיר עליו נאמר נותן לעשיר אך למחסור ופי' הפסוק כך הוא עושק דל להרבות לעצמו ממון הוא שוה בשוה לנותן לעשיר שלא ימשך אליו תועלת כלל כי העשיר יבזה מתנתו ולא ישאר בידו רק החסרון עכ"ל:

ואולי פירוש הפסוק הוא באופן אחר כי מי שעושק לדל הוא חושב שגוזל אותו ואדרבא העושק הזה הוא סיבה להרבות לו לדל ממון רב כי ירחמו עליו מן השמים בראות האכזריות של העושק לדל כי לא די לו דלותו אלא שעשקו וחמדו מה שהיה לו וזהו סיבה להרבות לו לעני עושר רב והנותן צדקה לעשיר הוא להיפך כי הוא חושב שנותן לו ואדרבה במה שנותן לו הוא מחסרו כי יאמרו עליו בשמים הנה זה היה עשיר ולא היה צריך ליטול ונטל סוף היא ראוי שיבא לידי מדה זו שיחסר ממונו ויבא לידי עניות וז"ש נותן לעשיר אך למחסור כלומר היא סבה שיבא לידי מחסור ועל כן הזהיר התנא בפי' ויהיו עניים בני ביתך וכו':

ואל תרבה שיחה עם האשה כתב הרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כי הדבור מביא לידי הרהור והרהור לידי תאוה ותאוה לידי אהבה ואהבה לידי מעשה וז"ש כי בעד אשה זונה כדי להשיגה תתן לה עד ככר לחם שיש לך לאכול כ"כ ינצחך יצר האהבה שאם תשאל אליך מזון פיך שאין זולתו תמלא משאלה. ואשת כלומר ובעד אשת אפי' תשאלך איש נכבד להמיתו שיש לו נפש יקרה תצודנו ותמיתנו וזה להורות איך יגדל החשק שיעשה מעשים אשר לא יעשו בעדה ומלת אשת אינו סמיך כמו נפל אשת וגו' עכ"ל. ואצלי פי' הכתוב הוא להודיע כי כפי גודל העבירה ואיכותה כך גודל איכות התאוה להשיגה ולכן בעד אשה זונה שהיא אשה מופקרת פנויה שאין איסורה שוה לאיסור אשת איש כדי להשיגה יאבד הונו עד שלא ישאר לו רק ככר לחם להשיב את נפשו כי רועה זונות יאבד הון אמנם אין כאן סכנה של מיתה כי אינו חייב מיתה עליה אמנם האשת איש הנפש שהיא יקרה וחשובה וכל חפצים לא ישוו בה תצוד אותה האשת איש ותמיתנו כי האדם כדי להשיג לבעול אשת איש משים נפשו בכפו כי אפשר שיודע הדבר לבעל ויהרוג אותו או ב"ד הורגין אותו באופן שהאשת איש נפש יקרה תצוד ולכן הזהיר התנא על האשת איש מדין ק"ו כאומרו באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו וכו':

הרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ואל תרבה שיחה עם האשה שרוב שיחות הם בענין התשמיש. וגם הרבה חלאים באים לאדם בריבוי התשמיש וכן פירשתי ראה חיים עם אשה אשר אהבת כלומר אע"פ שאתה אוהב אותה בחר החיים לגופך יותר על אהבתה ואל תתן לנשים חילך ומלת ראה הוי מלשון נראין דברי אדמון ולכן תקנו רז"ל עונה לכל אדם כפי מלאכתו וזש"ה ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו' ובעמלך שאתה עמל תחת השמש כפי העמל יהיה תשמיש עכ"ל:

וה"ר ברוך ן' מלך כתב ויהיו עניים בני ביתך כלומר אפי' ידך משגת כלכלם במשפט ולא בהרוחה שאם יהיו עניים כבר הם למודים ולא יבואו להצטרך לבריות ויתביישו, אי נמי במקום עניים שכירים יהיו בני ביתך ולא תביא שכירים מבחוץ שמא אינם הגונים ויפסידך אלא בני ביתך יעשו צרכי ביתך וייטב לך עכ"ל:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש יהי ביתך פתוח לרוחה שכל מי שיצטרך לשום אדם יבא לביתך ויפיק רצונו.

ויהיו עניים בני ביתך שאם יבא לשאול מה שצריך ישאל ולא יתבייש וכאלו הוא מאנשי ביתך. עוד יש לומר שאם יהיה לך פת חטים ופת שעורים יאכלו בני ביתך השעורים והעניים יאכלו החטים. ואל תרבה שיחה עם האשה כלומר שאם יבאו אורחים אל תקח רשות מאשתך לפי שאינה רוצה באורחין וכמ"ש איוב בחוץ לא ילין גר ועוד אמר אם לא אמרו מתי אהלי מי יתן מבשרו לא נשבע שכל כך היו שונאים אותו עד שהיו אומרים מי יתן לנו מבשר איוב ואע"פ שנאכל הרבה ממנו לא נשבע כלומר לא היינו שבעים. או יתכן שאמר מי יתן מבשרו וגו' כלומר מהבשר שהוא מביא אין אנו שבעין ממנו מצד האורחים שהוא מביא לנו ואוכלים הכל. או אפשר אף שאתה מחוייב לפייס לעני בדברים כמ"ש הכתוב ותפק לרעב נפשך אם אשה ענייה היא לא תרבה עמה שיחה. או אפשר שאף אם מצווה האדם לפייס את אשתו בשעת תשמיש יהיה במיעוט. דברים ולא בריבוי כי מגיד לאדם מה שחו:

משנה ו

צדקו מאד דברי המפרשים באמרם כי לפי שאמר יוסי בן יועזר בענין לימוד התורה שיהיה ביתו בית ועד לחכמים אמר על זה יהושע בן פרחיה שאין טוב לאדם שילמד מחכמים רבים בחכמם אחת כי אולי תהיינה סברותיהן שונות זו מזו והתלמיד יתבלבל בזה כי כמו שהמאכלים וריבוי היינות השותים אותם בסעודה אחת מורישים להם חלאים הרבה כן בעיון הרבנים השונים, וכבר אמרו חז"ל על רב יהודה שאין לסמוך על שמועתו משום דמכולי עלמא גמיר ולכן עשה לך רב ר"ל רב אחד וחכם אחד שתלמד מפיו עכ"ל:

תוכן העניינים

מדרש שמואל על אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה