מדרש פנחס· רבי פינחס שפירא
גבעת פנחס
הקדמה
בשם ה' ובעזרתו ית"ש.
ח"ת מהרב הגאון הקדוש ונורא, ציסו"ע, מופת דורו, איש אלקים, רבן ומאורן של ישראל וכו' ש"ב רבינו פנחס מקארץ זצוקלה"ה, שנדפסו לפני מאה שנה בראש ספר "וצוה הכהן" מש"ב הגה"ק מוהר"ר אהרן שמואל הכהן זצוקלה"ה אבד"ק סטעפאן, אוסטרהא, יאמפלי, בעהמ"ח שו"ת אבן הראשה.
העתקתים תלי"ש ביומא דתעניתא שנקבע בכל תפוצת ישראל, על ההריגה והשחיטה, האבדון והחורבן שנעשה בימים הללו על אחב"י בארה"ק רמ"ל הי"ד, היום ד' שופטים ער"ח אלול שנת תרפ"ט, בישבי פה ביער מיכאלין.
צבי יחזקאל מיכלזאהן בועד הרבנים דעיר ווארשא.
וזה לשון הספר הישן הנ"ל שבעתק אות באות.בשם הרב החסיד המנוח המפורסים לרבים איש אלקי מו"ה פנחס זללה"ה מקארץ אשר שמעתי מפיו זכותו יגן עלינו, כי בהיותי מצוי אצלו תדיר, אמרתי להעלות על הכתב ויהי' נחת רוח לנשמתו הטהורה:
פרק א
בפרשת בראשית, בפסוק ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם כו' ונבלה שם שפתם, ודקדק חדא דהוי כפל הענין במלות שונות, דהיינו שפה אחת היינו דברים אחדים, ועוד דפתח בתרתי וסיים בחדא, הן שפה אחת לכולם נבלה שפתם ולא הזכיר דברים אחדים, ופי' הרב החסיד הנ"ל זכרונו לברכה על פי דיש להבין איך אפשר זה שיעלה דבר חדש כזה שיהי' חלוקים האומות בלשונם ברגע אחת ויסכימו כל אומה ללשון מיוחד ברגע אחת לפי מה שיבינו כפשוטו דבאותו זמן נחלקו כל אומה ללשונה זהו דבר שאין הדעת סובל, וגם יותר יוקשה הא למעלה מענין זה כתיב ומשם יתפרדו לארצותם וללשונותם בגוייהם הרי דאף קודם דור הפלגה הי' לכל אומה לשון מיוחד, לכן יש לומר דבאמת הי' לכל אומה אף קודם דור הפלגה לשון מיוחד' וכמ"ש הכתוב הנ"ל ומשם יתפרדו כו', אלא שכולם היו יודעים לשון הקודש ואם כן כשהיו בונין המגדל היו מדברים זה עם זה בלשון הקודש שהיו הכל יודעים בו מה עשה הקב"ה נטל מהם הלשון הקודש שלא יבינו וזה יכול להיות אף ברגע אחת שהיא העדר דבר וממילא נשארו כל אומה כלשונה ולא הבינו זה את זה, וזה פירוש הכתוב, ויהי כל הארץ שפה אחת היינו לשון הקודש שידעו וגם דברים אחדים שהיה להם לשונות שכל אומה נתייחדה בה לכל אחד בפני עצמו, ולכך אמר שפיר הן שפה אחת לכולם דהדברים אחדים אינו מזיק שלא יבינו א' לחבירו אלא השפה האחת זה גורם להם שיבנו המגדל לכך דייק נבלה שם שפתם, (וסמך לזה רש"י פירש שפה אחת לשון הקודש) ודפח"ח ושיד"ב והוא קרוב לאמת וכן מצאתי להדיא בירושלמי מגילה:
פרק ב
בגמ' דמגילה, שלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה כתיב הלא כתבתי לך שלשים ולא רבעים, פרש"י דמלחמת עמלק כבר כתובה שלשה פעמים, בתורה ובמשנה תורה ובנביאים עד שמצאו להמקרא כתוב מן התורה, כתוב זאת זכרון בספר, כתוב זאת זה שבתורה ושבמשנה תורה זכרון בנביאים בספר זה מגילה, והתמיה מפורסמת, ממה נפשך אם יש לפרש לחשוב תורה ומשנה תורה כחד א"כ מה השיבו לה מתחילה הלא כתבתי לך שלשים, הא עדיין לא נכתב רק שני פעמים היינו בתורה ומשנה תורה נחשב לאחד והשני בנביאים, ואם נחשב תורה ומשנה תורה לשנים מה סמך מצאו אחר זה מקרא דכתוב זאת, וכבר נדפס על זה בשם הגאון מו"ה צבי אב"ד דק"ק הלברשטאט, ותירץ הרב החסיד הנ"ל באופן זה, דהלא בפסוק כתיב כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע אין לו הבנה כלל דנראה שיאמר לו באזניו והסתר דבר ולמה יעשה כן, אך י"ל דהכוונה היא כך, הנה בודאי מסברא יש לומר דתורה ומשנה תורה נחשבים לשנים, אבל באמת אינו כן ונחשבו לאחד, דהרי באמת כתבו מגילת אסתר וזה שצוה השי"ת למשה שיגלה בהסתר ליהושע, דכתוב זאת נכלל תורה ומשנה תורה יחד דהמה לאחד, ואין לומר למה צוה לו להסתיר הדבר, זה אינו דאם יגלה בפירסום דבכתוב זאת נכללו תורה ומשנה תורה, וזכרון יהיה מורה על נביאים, ובספר יהיה מורה על המגילה שוב לא יהי' המגילה כלל שלא יהא כלל נחשב לנס דהכל ידעו שיהי' הצלה ליהודים ויופר מחשבת המן, ולכך צוה לו להסתיר הדבר רק לשים זה באזני יהושע אבל כל העולם לא ידעו מזה ובשעה שגזרו הגזירה לא ידעו מההצלה והי' שפיר נס ושייך לכתבו במגילה:
והנה קודם ימי מרדכי ואסתר היה מוחלט בעיני כל כפי הסברא הפשוטה דתורה ומשנה תורה נחשבים לשנים ופירוש פסוק דושים באזני יהושע באמת לא ידעו, וכי יעלה על הדעת לפרש כן שתורה ומשנה תורה הוא אחד ובספר מורה על מגילה מאחר שלא ידעו כלל מגזירת המן, ולכך על פי מושכל ראשון כששלחה אסתר לחכמים כתבוני, השיבו החכמים דאי אפשר, דכתיב הלא כתבתי שלשים וכבר נכתב ג' פעמים כפי הסברא שהי' עד עתה, אך אחר זה כשראו שאסתר שלחה שיכתבו המגילה נתיישבו בדבר ואמרו הלא עד עתה לא ידענו פירוש הפסוק דושים באזני יהושע, ועתה שאסתר שלחה שיכתבו הבינו דכוונת הכתוב שיהא נמנה תורה ומשנה תורה לאחד וזהו שצוה לשים באזני יהושע ושפיר מצאו מקרא מן התורה דיש לכתוב המגילה, כי כתוב זאת היא בתורה ומשנה תורה וכו', ועל כרחך הפירוש הוא כן מחמת הכתוב דושים באזני יהושע ודוק ודפח"ח ושידב"ק:
פרק ג
בגמרא דבבא מציעא, כי הוי מקלע ר' ישמעאל בר' יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי הוי עייל בקרא דתורא בינייהו ולא נגעה בהו, אמרה להם ההיא מטרוניתא בניכם אינם שלכם, אמרו לה ושלהן גדול משלנו (ופירש רש"י של נשותיהן), אמרה להם ואלא כל שכן, אמרו לה אהבה דוחקת את הבשר, הקושיא מפורסמת למה אמרו לה תחלה שלהן גדול ולהגדיל הקושיא וכמו שאמרה באמת אלא כל שכן, ואחר זה השיבו לה, היה להם תיכף להשיב לה אהבה דוחקת כו', ואמר הרב הנ"ל על פי פשוטו דלא קשה מידי דלא רצו תחלה בכיוון להשיב לה התירוץ הנ"ל דאולי תכחיש סברא זו ותחזיק עצמה באוולתה דבניהם אינם שלהם, ולכך התחכמו ואמרו לה דשלהן גדול ואם כן אף לפי דבריה שח"ו בניהם אינם שלהם על כרחך צריכה להודות לסברא זו דאהבה דוחקת, ולכך אחר זה שאמרה ואלא כל שכן, שפיר השיבו לה תירוץ הנ"ל וק"ל:
פרק ד
בגמרא דיומא, ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, וכבר צווחו בו קמאי דקמאי מאחר דהא דאמרינן כל האוכל הוי כאלו התענה היא מחמת ההכרח דקשה וכי בתשעה מתענין אם כן מנא לן לומר דהוי כאלו התענה תשיעי ועשירי נימא דהוי רק כאלו התענה יום אחד, ואמר הרב הנ"ל על פי פשוטו דלא קשה מידי דהא זה ודאי מה שגלתה התורה לנו דמצוה לאכול אין כוונת התורה בעצם וראשונה שיהיה להאדם תענוג הגשמי מהאכילה, אלא כוונת התורה לגלות שזה מצוה ויהיה לו שכר בעולם הבא בעד זו האכילה, ואם כן לפי זה על כרחך מוכרח דאכילת תשיעי נחשב כתענית שני ימים, דאי כאלו התענה יום אחד קשה לשתוק קרא מיניה הא על כרחך יעשה א' משתים, או שיאכל או שיתענה ויהיה לו ממה נפשך או שכר אכילה שהיא כשכר תענית יום אחד או שכר התענית שיתענה ומה נפקא מינה לנו במה שגלתה התורה דשכר האכילה היא כשכר התענית, אלא ודאי דשכר האכילה היא כשכר תענית ואם כן גלתה התורה בכדי שיאכל דוקא וירויח שכר ב' ימים מה שאין כן אלו התענה דהי' לו רק שכר תענית יום אחד וק"ל:
פרק ה
בפרשת פנחס, לכן אומר הנני נותן לו את בריתי שלום כתיב וי"ו קטיעא, אמר הרב הנ"ל דזה רמז לנו דמרגלא בפומייהו דאינשי דראשי תיבות תיק"ו "תשבי "יתרץ "קושיות "ואבעיות, והנה מבואר בכתובים דקושיא היא שבורה ואם כן כשמתרץ הקושיא הרי נעשה מנשבר שלם, וידוע דפנחס זה אליהו, ולכך כתיב וי"ו קטיעה להורות כאלו נכתב את בריתי שלם ור"ל שהנני נותן לו מתנה אשר את בריתי שלם שהוא יעשה התורה שנקרא ברית שלם לתרץ הקושיות וכאמור:
פרק ו
בגמרא דסוטה, ונקתה ונזרעה זרע מלמד שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' ישמעאל, אמר לו ר"ע אם כן יסתתרו כל העקרות, אלא אם היתה יולדת בצער יולדת ברווח, והקשו התוספות לימא ליה ר"ע לנפשיה אם כן יסתתרו כל היולדות בצער, ואמר הרב החסיד הנ"ל לתרץ בפשיטות, דלכאורה קשה טובא אטו ברשיעי עסקינן שתסתתר בכזונה ותגרום למחיקת השם, אך מבואר בגמרא גבי הא דכרה דוד שיתין קפא תהומא כו' למד אחיתופל קל וחומר, מה לעשות שלום בין איש לאשתו מותר למחוק את השם כו' פירש"י בכדי שתהא מותרת לבעלה ולא יהא צריך לגרשה:
והנה ידוע דשהתה עשר שנים ולא ילדה מצוה לגרשה, ואם כן שפיר יש היתר לעקרה שתסתתר ואף שעל ידי זה ימחק השם מכל מקום כיון דעל ידי זה תהא נפקדת ותדור עם בעלה וזולת זה תתגרש, כהאי גוונא התירה התורה מחיקת השם, ואם כן זה שייך רק גבי עקרה אם היא נפקדת אבל לענין יולדת בצער כו' לא תסתתר בכוונה בכדי שלא תגרום מחיקת השם וק"ל:
פרק ז
דקדק הרב כו' על שינוי הלשון בפסוק, דגבי אברהם אמר לא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם יהיה שמך, ובשרה אמר שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה, ואמאי לא אמר גם כן כלשון הנ"ל כי אם שרה יהיה שמה, ואני השבתי לו על זה תוך כדי דיבור על פי מה שמבואר במפרשים שמהיו"ד של שרי נלקח ה' לאברהם ונשאר אצלה רק ה' מהיו"ד ושמה שרה, ואם כן שפיר גבי אברהם שניתוסף לו ה' אמר כי אם אברהם יהיה שמך לשון להבא, אבל גבי שרה שניטל מהיו"ד שלה ה' וזה היה בעת קריאת שם אברהם וזה היה קודם לכך שפיר אמר כי שרה שמה, ר"ל מכבר מעת שניתנה ה' לאברהם, והוטב בעיני הרב זכרונו לברכה וקילסו בעזרת השם יתברך, והוא זכרונו לברכה אמר גם כן כעין זה על פי גמרא דברכות, אברהם תחלה אב לארץ ולבסוף נעשה אב לכל העולם, מתחלה שרי לאומתה ולבסוף שרה לכל העולם, והנה על פי הדין היא עולה עמו ואינה יורדת ואם כן כשנתחדש שמו אברהם אב לכל העולם ממילא גם היא עולה עמו ונעשית שרה לכל העולם ולכך אמר לשון עבר כי שרה שמה ר"ל מעת שעלה אברהם לגדולתו עלתה היא ממילא וגם זה נכון ושידב"ק:
פרק ח
דקדק הרב הנ"ל בפסוק מדוע במעשה דאבימלך אמר השי"ת עתה השב אשת האיש כי נביא הוא ובמעשה דפרעה לא אמר כן, ופירש הרב הנ"ל על פי פשוטו למאי דפירש רש"י ושאר מפרשים השב כו' כי נביא הוא ר"ל ויודע שלא נגעת בה, אך לכאורה הוא אך למותר דאף אם ח"ו נגע בה הוי אנוסה ומותרת לבעלה, אך יש לומר על פי מה דמבואר במדרשים דזה שכתוב גבי עובדא דמלכי צדק והוא כהן לאל עליון קאי על אברהם שניטלה הכהונה ממלכי צדק וניתנה לאברהם ואם כן כיון דהוי כהן שפיר הוכרח לומר כי נביא הוא כי אנוסה אסורה לכהן, ואם כן זה שייך דוקא בעובדא דאבימלך שהיה אחר מעשה דמלכי צדק וכבר היה כהן אבל במעשה דפרעה שהיה קודם ולא היה עדיין כהן לא הוצרך כלל לומר כי נביא הוא, וק"ל ושידב"ק:
פרק ט
בגמרא דפסחים, לעולם ילמד אדם בלשון נקיה שהרי הכתוב עיקם שמונה אותיות שלא להוציא דבר מגונה, שנאמר מן הבהמה אשר איננה טהורה ולא אמר טמאה ויש כאן עיקום שמונה אותיות, ודקדק הוא ז"ל דקדוק נפלא, (גם מהרש"א שם בשם חזקוני תמה כן, וכן בעל הצל"ח ופני יהושע) מה שלא דקדקו שום אחד מהמפרשים, דזה הפסוק אשר איננה טהורה הוא כתוב בפסוק ח' ויבא נח כו' והלא קודם זה בפסוק כתיב ויאמר ה' כו' ומכל הבהמה אשר לא טהורה היא תקח כו' הרי גם כן יש עיקום שמונה אותיות כמו שם דהעיקום הוא אשר איננה שמונה אותיות כמו כן כאן היא העיקום אשר לא היא דהל"ל טמאה והוי גם כן עיקום שמונה אותיות ואם כן אמאי לא הביא הגמרא מפסוק הקודם והוא דקדוק נפלא, ואמר הוא זכרונו לברכה תירוץ נכון ופשוט על זה קרוב לאמת על פי מה שפירש רש"י והוא מהמדרשים מה שאמר לו השם יתברך לאברהם קח נא את בנך כו' את יצחק ולא אמר לו להדיא קח את יצחק כדי ליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור וכן גבי לך לך כו' אל הארץ אשר אראך, ואם כן מתורץ שפיר, דפסוק הקודם נאמר גבי הציווי שהשי"ת אמר לו שיקח מבהמה טהורה שבעה שבעה ומבהמה אשר לא טהורה היא שנים שנים ואם כן מהא ליכא לאוכוחי שעיקם הכתוב בכדי שלא להזכיר דבר מגונה, אלא אפשר לומר שהקב"ה האריך בדיבור כדי ליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור, אבל זה הפסוק דאשר איננה כו' כתיב גבי ביאת נח אל התיבה והוא לשון הכתוב ואינו דיבור השי"ת לנח, בזה שפיר מוכיח הש"ס שהעיקום הוא כדי שלא להוציא דבר מגונה, והוא נכון מאוד ודפח"ח:
פרק י
פעם אחת באתי לבית הרב החסיד הנ"ל בתענית אסתר בהיותו דר בק"ק אוסטרהא להשתעשע עמו לאפכוחי צערא דתעניתא ומצאתיו לומד הלכות מגילה והראה לי זכרונו לברכה דברי הש"ע או"ח הלכות מגילה סימן תרפ"ח ס"ב דכתב וכן הכפרים הנראין עמהם אפילו אינם סמוכים כגון שיושבים בהר או סמוכים אף על פי שאינם נראים כגון שיושבים בעמק כו', ודקדק הוא ז"ל הא לפי הנראה לכאורה בגמרא דאמר כרך וכל הסמוך לו כו' נראה אעפ"י שאינו סמוך דקאמר הש"ס כגון שיושבת בהר קאי על הכרך שהכרך יושב בהר, וכן למאי דמשני כגון שיושבת בעמק היינו שהכרך יושב בעמק ואם כן אמאי תפס הש"ע הענין בהיפוך שהכפרים הם יושבים בהר או בעמק, הן אמת דלענין דינא אין חילוק אבל על כל זה טעמא בעי למה תפס הענין כך, ואמר הוא זכרונו לברכה על פי מה דכבר צווחו בי' קמאי דקמאי וזה הט"ז הקשה כן על הש"ס דמקשה בשלמא נראה אף על פי שאינו סמוך משכחת לה כגון שיושבת בהר אלא סמוך אף על פי שאינו נראה היכי משכחת לה, ומשני כגון שיושבת בבקעה, ואמאי המקשן ידע מזה שיושב בהר ולא ידע מזה שיושב בעמק עד שהתרצן הוכרח לו לחדש זה, ואמר הוא זכרונו לברכה על פי פשוטו ודרך הטבע לתרץ זה, דהנה כרך הוא מוקף חומה והחומה הוא בכדי שלא יוכל השונא לכובשה ואם כן מצד השכל אין לעשות זה הכרך במקום עמק דאם כן מאי מועיל החומה הלא יעמוד השונא במקום הגבוה ויורה חיצים ובליסטראות לתוך העיר, ולכך אין עושין את הכרך אלא בהר במקום גבוה ולכל הפחות בארץ מישור וכן הוא באמת למראה עינינו שאין שום עיר מבצר בעולם בעמק, וזהו שהקשה המקשן בשלמא נראה אף על פי שאינו סמוך כגון שהכרך יושבת בהר, אלא סמוך אף על פי שאינו נראה היכי משכחת לה דכיון דעל כל פנים יושבת לכל הפחות בארץ מישור ולא בעמק כו' אם כן כיון שהוא סמוך אמאי אינו נראה, וחידש לו התרצן כגון שיושבת בעמק, ר"ל שהכפרים יושבים בעמק ואם כן אפילו הכרך יושב בהר אינו נראה, ומכל שכן כשיושב בארץ מישור, ואם כן לפי זה על כרחך גם הרישא דמיירי שיושב בהר גם כן איירי שהכפרים יושבים בהר דודאי רישא וסיפא מיירי בענין אחד ואם כן שפיר תפס הש"ע הענין כפי המסקנא:
פרק יא
בפסוק למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, ויוקשה הלא לא מצינו במקרא ששב המלאך אל אברהם בעת לידת שרה את יצחק, ואמר הוא זכרונו לברכה על פי מה דאיתא בזוהר שהשלשה אנשים שנגלו לאברהם היו השלשה נשמות מאברהם יצחק יעקב וזה המלאך המבשר לידת יצחק זה היה הנשמה של יצחק, וזה שאמר המלאך לאברהם עתה אני מלאך אבל למועד אשוב אליך ואהיה לשרה בן, ודפח"ח:
פרק יב
בפרשת עקב בפסוק שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה, פירש רש"י שמלתך לפי שענני כבוד היו מגהצים כסותם, ויש לדקדק אמאי לא פירשו טעם על רגלך לא בצקה, ואם היה על פי נס ורצון הבורא יתברך אם כן גם על שמלתך אין צריך טעם, ואמר הוא זללה"ה דתרווייהו חדא טעמא הוא דאית להו, והוא על פי מה דמבואר בגמרא (וכן מצאתי במדרש שיר השירים בפסוק שני שדיך) שלשה פרנסים טובים נתן השם יתברך לישראל ואלו הן, משה אהרן ומרים, המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים, ענני כבוד בזכות אהרן, ויש לדקדק בזה, בשלמא באר ומן מאחר שהיו בזכות משה ומרים שפיר יש לכנותם בשם פרנסים, אבל אהרן שבזכותו היו ענני כבוד מה ענין זה לכנותו בשם פרנס, אך יש לומר על פי מה דמבואר בגמרא ופוסקים במחייב לזון את חבירו אינו מחוייב אלא להאכילו אבל לא להלבישו, אבל אם מחייב את עצמו לפרנסו צריך להלבישו גם כן דבכלל פרנסה הוי מלבושים גם כן, ואם כן למאי דמבואר במדרש ופירוש רש"י הנ"ל דעל ידי העננים נתקיימו מלבושיהם (וכן מצאתי גם כן במדרש שיר השירים בפסוק נופת תטופנה) אם כן שפיר הוי אהרן פרנס שעל ידו וזכותו היה להם לבושים שהוא בכלל פרנסה, אך להבין דלמה על ידי העננים נתקיימו מלבושיהם ואף שפירש רש"י שהיו מגהצים, מה זה ענין הגיהוץ, אך יש לומר על פי מה דאיתא בגמרא דהענן היה מקבל החיצים ובליסטראות שזרקו המצרים בישראל, ויש לפרש ענין זה הקיבול, כי מבואר בזוהר ובמדרש, והנה מצרים נוסע אחריהם שהשר של מצרים ירד עם המצרים והיה זורק חצים ובליסטראות היינו כחות הטומאה להזיק לישראל ומחמת קדושת ענני כבוד נתבטלו ולא יכלו לידבק בישראל, והנה אמרנן בגמרא דברכות הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו ואם כן כשהענן ביטל מהם כחות הטומאה שלא ידבק בהם שפיר נתקיימו מלבושיהם וזהו הגיהוץ, והנה אמרינן גם כן התם הני ברכי דשלהי מנייהו הוי ואם כן גם כן מחמת הענן שביטל מהם כחות הטומאה לא נגפו רגליהם, ואם כן מה שאמר שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה טעם אחד לשניהם שהוא מצד הענני כבוד וכנ"ל ודפח"ח ושידב"ק:
פרק יג
בזמר לש"ק כל מקדש שביעי וכו' המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבא, ולכאו' למה הקדים המאוחר מהמוקדם הלא קודם מכניסין את השבת ואח"כ מוציאים, אכן נודע גמ' (תענית ד"ט.) ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, משה אהרן ומרים, וג' מתנות טובות ניתנו על ידם, באר, ענן, והמן, באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, המן בזכות משה וכו' וכיון שמת אהרן ומרים נשאר משה וחזרו כולם בזכות משה, וא"כ כ"ז שמשה הי' קיים הי' עמוד הענן ולא היו צריכין להוסיף מחול על הקודש תוספת שבת, ונודע כי משרע"ה מת בשבת [עי' בש"ע או"ח סי' רצ"ב ואומרים צדקתך, ושם בטו"ז דבאותו שעה מת משה ע"כ אומרים צדוק הדין], וא"כ לפי"ז להכנסת שבת לא היו צריכין להקדים יען כי הי' עמוד הענן, וממילא מובן כי המאחרים לצאת מן השבת הי' מוקדם וממהרים לבא הי' בשבת הבאה כי אז היו צריכים לתוספות שבת. [כ"כ בס' שמועות טובות בשם קדשו, ועי' בס' תפלה לדוד, ובס' עונג חיים לשבת דל"ה]
פרק יד
כ' בס' עשר אורות די"ח: שפ"א באו זקיניי האחים הקדושים הרר"ש מנ"ש, ובעל הפלאה ז"ל על שבת להה"ק ר"פ מקארץ, כי עלה ברעיונם שרוצים לטעום טעם שבת באמת, והגיעו בעש"ק בעת שעמד הרר"פ בבישול הדגים לכבוד השבת, ותיכף פתח ואמר: כה אמר ה' לסריסים [שאין טועמין כ"כ טעם שבת] אשר ישמרו את שבתותי ויטעמו טעם שבת:
פרק טו
ובס' שמן הטוב דל"א כ' שזקיני הרבי ר' שמעלקא הופיע בכבודו בבית הרר"פ מקארץ, ומדי היותו אצלו לא נתן לו לשבות אצלו, אף אחר הפצרות רבות, וכששאלו את הרר"פ מדוע איננו נותן לו לשבות פה, השיב להם, כי איננו יכול לשאת אדם גדול כמוהו ביום הש"ק, הידעתם גודל ערכו, בשמים דנים את מי שאינו קורא לו בשם הרבי ר' שמעלקא, היינו מי שאינו מזכיר את מלת רבי, ואומר אך ר' שמעלקא, דנים אותו כמו שדנים על שאר ענינים, או הפוגעים בכבוד חכמים:
פרק טז
כ' בס' דברי דוד דכ"ז, על מי שיש לו פחד מהרעמים אמר הה"ק מטשארטקוב זצ"ל סגולה לזכור את הבעש"ט הק' בשם אמי שרה, ואת הה"ק ר' פנחס קארצר זי"ע בשם אמו הנקראת שרה רחל שיינדיל עכ"ל:
פרק יז
בכל חנוכה בשעת הדלקת הנרות מתגלה האור הגנוז והוא אורו של מלך המשיח. (בס' בני יששכר מ' חודש כסלו מ"ב בשמו):
פרק יח
כ' בס' באה"מ ד"כ פ"א בא לפני הרה"ק ר"פ איש צעיר לימים אשר חלה חולי הריאה ר"ל, ובא לשחפת המסוכנת, וכבר הי' אצל הרבה צדיקים וק' ולא באה לו הרפואה, והרר"פ בירך אותו שיחזור לאיתנו וכן הי', ואמר הרר"פ אל תדמו כי אני מחזיק א"ע על כל הצה"ק אשר החולה הי' אצלם ולא הועילה תפלתם, אך דעו כי אנכי עשיתי כאיש גונב במחתרת, כי נסיתי לילך לשער הרפואה וסגרו הדלתות לפני, כי לא הסכימו עמי מהשמים, וחתרתי חתירה להשער של פרנסה, וחזרתי עתה להשער הרפואה, והי' בפי טענה חזקה אשר לא יכלו לדחות אותי, כי תמכתי יסודותי על מאמרם ז"ל [במס' ר"ה די"ח] מזוני למאן יהיב לחיי הוא דיהיב, והי' ההכרח להסכים עמי גם בשער הרפואה.
אמר המעתיק למש"כ לעיל באות ו' נ"ב עיין בס' אור יקרות ובס' כלי חמדה לש"ב הגאבד"ק סטאנסלב פ' נשא, ובשו"ת מנחת שי סי' ל"ה, ובאפריון נשא, ובפנים יפות תולדות כ"ה כ"ב. ולאות י"ב נ"ב לכאורה יש לתרץ עפ"י דאיתא במדרש רבה תבא פ"ז מה לא בלו וכו' מעליכם וכו' אבל מה שהיה להן בתוך התיבות נתבלו, אבל עדיין יקשה דכאן כתי' גם ונעלך ולא כמו בפ' עקב ורגלך והבן.
למש"כ במדרש פנחס אות ג' נ"ב עיין בס' צמח דוד (מדינוב) בח"ת לפורים בפי' הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו דפח"ח. ולאות נ', נ"ב עיין בס' תולדות יצחק בח"ת לחג השבועות. לאות נ"ד, נ"ב עי' בס' אהל תורה תשא. לאות י"ח נ"ב עי' בס' ילקוט הגרשוני תהלים קל"ז.
ראיתי כתב יד מאת הרה"ק מ' יוסף יהודא מק' באלטא [אביו של הרה"ק רבי פישלי מסטריקאוו זצ"ל], והובא שם הספד על צדיקי דורו, ובראש ההספד כתוב לאמור בדף קפ"א בזה"ל: נפטרו בעוה"ר מקרב הרב ר' מענדיל מטבריא, ר' פנחס מקארץ, ר' משה ראטינר מטמשפאל, ר' יוסל מאוסטרהא, הרב ר"מ משם המחבר כמה ספרים, הרב ר' עוזיאל שהי' בריטשוואל, ר' נטע מפרשדבורז, ר' ליב סארקיס, הר' אלימלך, הר"ר מיכל, הר' אייזק מקארץ, הר' ישעי' מייאנוב, הרב נפתלי הירץ המקום יגן עלינו קרובי אם אפסו אתה נשארת ואמרתי בבכי לכו נא קדושי הגברים, תמליצו על הנשארים, ואם נאבדו כלי גבורים יגינו על הנותרים, שיאריכו שנותיהם לדור דורים, והי' בתוכם ר' משה מפשווארסק הר' חיים קראסניר הר' יחזקאל מפראג:
סוף הספר