מגן וצינה· רבי יצחק אייזיק חבר
פרק ד
בפרק הזה התחיל המלגלג לחקור על שם כללי שהמציאו המקובלים לקראתה בשם חכמת האמת ושחק לדבריהם. לעג לאמריהם. שאין לייחס לה לא שם חכמה ולא שם קבלה. לא מצד שמה ולא מצד גדרה. ותוכן דבריו הנשחתים כי שם חכמה לא יאות כי אם למה שיודע בחקירה ועיון הדבר בסיבותיו ומהמושכלות ראשונות לשניות לא כן הקבלה ונסתייע מדברי המאמינים ומעמיקים בה ראשי אלפי ישראל וגדוליהם והם הרמב"ן שהוא ראש החדשים ראשון למקובלים שכ' בכ"מ בפירושו לתורה שהסברה בה אולת ולא תושג בשום חקירה עיונית והביא עוד מהר"מ גבאי בעבוה"ק שכ' כדברים האלה ממש שלא תושג כלום בחקירה שכלית וכ' עוד בספרו תולעת יעקב שכל מי שלא קיבל סתרי תורה מרבותיו וחושב לשוקלו בדעתו הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כו'. וכן הביא דברי הזוה"ק בזה ר' יצחק פתח אל תתן את פיך וגו' כמה אית לב"נ לאזדהרא כו' ולא יפיק באורייתא מה דלא ידע ולא קיבל כו' וא"כ לא יאות לה שם חכמה וכ"ש שלא יחול עליה שם חכמת האמת כי אמת הוא החלטה לקיום הדבר בנפש שיהי' כן במציאות אחר החק רה בחלקי הסותר מכח סברא או מופת ולא יצדק שם חכמת אמת כ"א על הלימודיות ההם שתיכף ומיד בא המופת עליהם ולא על דבר שצריך להאמין בו מפי האומר אותו, ואם אמרו שראוי לה להקרא חכמת האמת בבחי' נושאה שהיא לבקש האמת לדעת סודות נסתרות שבתורת אמת. הנכון שיקראו לה בקשת האמת כי אין חכמה ודעת באנוש להשיג סתרי התורה ולא דבר קטן מעצם האלהות ב״ה יעו"ש דבריו. וכמה שגג בזה ועשה שקר בנפשו שלא יקרא חכמה כי אם מה שמשיג בעיון וחקירה בסיבותיו כו' וזה מפורסם ההיפוך בכ"מ עצמו מספר כי זה הבדל וגדר בין שם חכמה לשם תבונה ובינה כי שם חכמה הונח על עצם הידיעה שקיבל מרבותיו ובינה מה שהאדם מבין ומתבונן בשכלו לפלפל בה ולנתחה לאלקים ופרטים וכמ"ש ראש החכמים (משלי לא) כי לא למדתי חכמה ולא בינת אדם לי וגו' הרי ששם חכמה הוא מה שקיבל מרבותיו) ובינה הוא מה שהאדם מבין חכמה זו. והתולדה היוצא מזה נקרא דעת והוא המחודש ומבואר בדבריו במ"ש ודעת קדושים אדע והוא דבר מבואר ומפורסם בכ"מ מדברי חז"ל וכל הספרים מלאים מזה וא"כ היטיבו אשר קראו לה בשם חכמה כי לא יאות לשום ידיעה בדברים המושגים לבני אדם שם חכמה (אם לא ע"ד השאלה) כי אם לחכמה זו שכל החכמות הידועות בעולם אינם תלוים בקבלה **(הן אמת שדעת המחבר הנז' בגדר חכמה הוא כדעת הרלב"ג בפי' ספר משלי בפסוק ה' בחכמה יסד ארץ. שכ' שמה שיושג לאדם מכני החקירה בהם יקרא חכמה כו' ע"ש אמנם וכי בעבור שמצא לו חבר בזה בהבדל מחודש לגדר חכמה האם בעבור זה הי' לו לנהום כארי על המקובלים שתפסו במוחלט לגדר שם חכמה כדעת ראש המפרשים רש"י ז"ל שהחכמה הוא מה שאדם שומע מאחרים ולומדה וכמ"ש אאמ"ו הגאון המחבר נ"י והוא מבואר במדרשי חז"ל בכ"מ ואטו מאן דלא סבירא לי' כדעת הרלב"ג שכל האחרונים תפסו עליו שרוב הכתובים בתנ"ך שם חכמה סותרים דבריו ומאן דלא סבר כותי' ינהום עליו הארי הזה לשווי' טועה ושוגה (ושמעתי שכדברי רש"י ז"ל הכריע אחד מיוחד מחכמי לשה"ק שבאחרונים) ובאמת לפי מ"ש הרמב"ם בפ' האחרון מספר המורה בגדר שם חכמה שהוא על השגת אמיתות אשר תכלית כוונתן השגת שמו ית' או על ידיעת המלאכות איזה מלאכה שתהיה או על קנות מעלת המדות או על הערמה ותחבולה ושמוש המחשבה פעם יהיה הערמה ההיא וההתחכמות או לקנות מעלות שכליות או לקנות מעלות מדת ע"ש באורך א"כ גם לד' גדרים שגדר הרמב"ם ז"ל בשם חכמה יוצדק מאוד שם חכמה לחלק הנסתר ואכמ"ל בזה.)** מאבות לבנים ומרב לתלמיד כי אם נשואים על שכל אנושי בעצמו שהרי חכמה זו שנתפארו בה האנשים האלו והאמינו בה. הם בעצמם מחולקים ביניהם. ותלמיד חילק על סברת רבותיו. כי מה שבנו הראשונים והסכימו רבים וגדולים מהם על אמית תם באו האחרונים וסתרו כל בנייניהם הרסו עד היסוד בה. וכל אחד בונה במה לעצמו כל אחד מסכים רק למה ששכלו משיגו ומבינו מדעתו. א"כ לא יאות לה שם חכמה כלל. כי אם לחכמה זו שיסודה ושרשה תלוי רק במה שקיבלו מרבותיהם. והם מדורות שלפניהם לזאת יקרא חכמה באמת לא זולתה. וגם לה לבדה נוכל לקרוא חכמת האמת לא בקשת האמת כסברתו ודעתו. כי אין שום ידיעה והשגה בעולם התלוי בשכל אנושי אשר יאות לה שם אמת. מאחר שאינה קיימת. וצדיק הראשון ובא רעהו וחקרו וסותר כל מה שהוחלט בדעתו. וא"כ האיך תוכל להקרא בשם אמת ומקרא מלא אמה"כ (משלי יב) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשין שקר. הרי ששם אמת הוא דבר הקיים בשכל לעד ואין דבר סותרו לעולם ולכך ארז"ל חותמו של הקב"ה אמת. כי אין שום נמצא בעולם שיהי' יוכל להקרא בשם נצחיי לעד כי אם מציאותו ית' שאין לו לא תחילה ולא תכלה. וא"כ אין לגדור שם חכמת האמת כי אם לידיעה זאת שלא נשתנית ולא תשונה ידיעתה לנצח. כי לא מצינו על שרשי ויסודות חכמה זו לחכמי האמת בענייני הספירות פעולותיהם וגדריהם ובניינם ובנין השתלשלותם והשתלשלות סדרי העולמות זה ותחת זה וכל ענייני פעולתם וסדרי מצב המלאכים ומשרתים שבג' עלמין בי"ע לא מצינו שם חולק ושים הבדל בין חכמיהם ואם מצינו בדברי המקובלים שאחרי הרמב"ן שנראים כחולקים בקצת זמן הקצת מהדברים אינו אלא במה שלא ירדו לעומק דברי הראשונים ולא הי' להם חכמה זו בקבלה כי אם מה שקראו וראו בספרי הראשונים ולא ירדו לעומקם והתחילו לחקור בשכלם לבד בזה נפלה המחלוקת כמו שהקדמנו שכל דבר הנשוא על שכל האנושי איננו מוסכם לכל כי אין אדם דומה לחברו וכמ"ש חז"ל כשם שאין פרצופיהם שוות כך אין דעתם שוות) וכמ"ש האריז"ל ובאמת מעת שנתגלה עומק החכמה מהאריז"ל שזכה לגילוי אליהו ז"ל כמו שיתב' לפנינו
**( כי שינוי הפרצופים בתבניתם הוא לפי תכונת לחותם והרכבתם הפנימיית בקור וחום לח ויבש וכדומה מתכונת המרות ומזגיהם שמולידים הפרצופים ולפיהם ישתנו ג"כ הדיעות ושינוייהם.)** לא מצינו שום חולק על דבריו. ואין שום מחלוקת וסתירה בספרים שלו הקדושים והטהורים גם לבאים אחריו וכמו שנבאר מענייני כתבי רבינו הגדול אשר זכינו בדור הזה לגילוי ארצא ומצוחצח אשר לא הי' לפניו כמוהו שגילה רזין דרזין ולא סר מכל דברי האריז"ל אפי' בקוש"י ומחבב דבריו הקדושים בכ"מ עד לאחת הרי שבאמת נכון לקרוא דבר זה בשם חכמת האמת לא זולת:
ועוד זאת תימא אקרא על חלמותיו ועל דבריו הנשארים הרי הוא עצמו הביא דברי הרמב"ן ומוהר"מ גבאי ודברי הזוה"ק שכתבו להזהיר מלחדש בחכמה זו מה שלא קיבל מרבותיו ושהמחדש מדעתו אין לו חלק לעוה"ב ועונשו גדול מאוד ומדוע חשב בדעתו והסכים שהרמב"ן והר"מ וזוה"ק וכל הראשונים אל הם הם שהמציאו ובדו דבר זה מלבם. והרמב"ן ראש המקובלים לדעתו המציא זה מלבו. והיאך דברו בנפשם שקר לאסור כדברים האלה ובנפשם דיברו. ולפי דבריהם ח״ו אין להם חלק לעוה"ב וגדול עונם מאוד. הרי מוכרח הרב החובל הזה להודות שהרמב"ן וחבריו ז"ל בעלי החכמה הזאת קיבלו דבר זה מרבותיהם הקדושים ומי לא ידע להשכיל שהרמב"ן בגודל צדקתו וחסידותו וחכמתו בתורה ובכל חכמה ומדע שקיבל חכמה זו מרבותיו בוודאי ידע כנפשו שרבותיו הוחזקו ג"כ לצדיקים וחסידים גדולים וקדושים שלא ימציאו דברים כאלו מלבם וגם הם קיבלו מרבותיהם גדולים וטובים צדיקים וחסידים וא"כ אין לנו מופת חותך ומאומת כזה על אמיתת חכמה זו. כאשר התאמת לנו על כלל תורה שבע"פ כולה שאנו נסמכים על אבותינו ורבותינו דור מדור אב לבנים יודיע אמיתותה והיא מקובלת עד משה רבינו עה"ש מסיני ולא כחש זה כי אם סכל ריק מכל מדע אשר רוע לבו הטהו ותאות נפשו אשר לא טהורה היא תטיל שמץ ודופי וספק בקבלה זו: