מגן אבות· רבנו שמעון ב"ר צמח [הרשב"ץ] דוראן
פרק ב
משנה א
רבי אומר. כבר כתבתי בסוף פרק א' למה הפסיק התנא בסדר הנשיאים כי עשה כן לחתום הפרק בשלום. ובפרק זה התחיל דברי רבי שהוא ר' יהודה הנשיא כמו שאמרו בגיטין רבי יהודה הנשיא מנו רבי וכן בפרק החולץ ובפ' במה מדליקין וכן הוא נקרא כן בבבא שאחר זו ובן בנו הוא הנקרא רבי יהודה נשיאה וידוע הוא כי ר' היה גדול מאביו וכ"ש מבנו וכמו שביארתי בראיות בפר' ראשון ואם כן למה לא קראוהו רבן כאביו ובנו הטעם בזה שהיה ידוע בדורו שלא היה כמותו ותלמידיו כולם היו תנאים שחיברו הברייתות תוספתא ספרא וספרי ושאר הברייתות והתלמוד הירושלמי והם שני בניו גמליאל ושמעון ורבי חנינא בר חמא ורבי אפס ורבי ינאי ורבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ולוי וקטנים שבהם היו רב ושמואל ורבי יוחנן ואחרים. והראב"ד ז"ל כתב בהשגות כי בר קפרא לא היה תלמיד רבי ובפרק ארבעה אחין אמרו קפץ בר קפרא ונשבע כך שמעתי מפי רבי וכן כתב ז"ל כי רבי יוחנן לא היה תלמידו של רבי ובפ' אלו טרפות ובפרק ראשית הגז ובראשון מפסחים נראה כי שימש רבי והוא קטן. ובראשון מכריתות נזכר כי רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא היו בזמן אחד. וביבמות פר' האשה רבה נזכר גם כן כי רבי ינאי היה בזמן רבי חייא וכולם תלמידי רבי היו כמו רבי חייא ושמואל תלמיד רבי היה בפרק הפועלים. והרב ז"ל השיג על הר"מ ב"ם ז"ל על אלו והוא תימה. וכל אלו היו סוף התנאים וכבר אמרו על רב תנא הוא ופליג בפרק השולח גט ובפרק קמא דכתובות ולא אמרו כן על רבי יוחנן. ובפרק ב"ש ביבמות אמרו תנאי היא על רב ורבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי ישמעאל ברבי יוסי שהיה ממלא מקום אביו היו כפוף לרבי כמו שנזכר בסנהדרין בפרק שני ובפרק במה טומנין ובפר' מצות חליצה במעשה דאבדן וכשהיו קורין רבי סתם לא היו צריכין ליחד אותו בשמו כי הוא הידוע לכל וזו מעלה יתירה ולפי שהתנעלה בשם רבי אף כשהזכירוהו בשמו היו אומרים רבי יהודה הנשיא ולא היו אומרי' רבן יהודה ותלמידיו היו קורין אותו רבי רבה כמו שנזכר בפרק אלו טרפות בשני מקומות. ודע כי הקריאה הקדומה היא רבי הרי"ש בחירק כי הוא שם התואר והיו"ד אינה לכנוי אלא ליחס כיו"ד אכזרי ואלו היה רבי הרי"ש בפתח היה משמעו הרב שלי כי היו"ד הוא לכנוי והיה פגם במעלתו וזה התואר היו מתארים בו לכל מי שנסמך מפי סמוך איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה כי כשהיו סומכין אותו היו קורין אותו רבי כמו שנזכר בא' מסנהדרין ובפרק השוכר את הפועלים. וכן היו קורין לכל מי שנסמך בארץ ישראל כי שם היתה סמיכה והיו יכולין לדון דיני קנסות כי היו מומחין ונקראים אלהים שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם וחכמי בבל לא היו נקראים אלא רב לפי שלא היו סמוכין והיו קורין עצמן הדיוטות כמו שאמרו בפרק המגרש והא אנן הדיוטות אנן ולא היו רשאין לדון דיני קנסות ולזה אמרו אין שור מועד בבבל וכן מזה הטעם אמרו אין תענית צבור בבבל שבכל אלה צריך ב"ד סמוכין וכשהיו עולין לארץ ישראל היו סומכין אותם וקורין להם רבי ולזה נמצא בתלמוד רב זירא ורבי זירא רב אמי ורב אסי רבי אמי ורבי אסי ורב ירמיה ורבי ירמיה לפי שעלו מבבל ושם נסמכו. ומה שנהגו בדורות הללו לקרוא לכל אדם רבי נפל זה המנהג מהמקומות שיש בהם קראין כדי שלא יטעו לומר זה האיש הוא מהקראין כי הם אינם נוהגים בשם זה וקורין למי שאינו מהם רבן. ורבינו הקדוש כמו שהיה תלמיד אביו רשב"ג כמו שנזכר בפרק הפועלים כן היה תלמיד רבי אלעזר בן שמוע כמו שנזכר בפרק הערל ובפרק יום הכפורים ותלמיד רבי שמעון כמו שנזכר בפרק כל גגות ובפרק תינוקת ושם נראה שהיה תלמיד רבי יוסי וגם תלמיד רבי מאיר כמו שנזכר בראשון מעירובין ותלמיד ר' יהודה כמו שנזכר בשני ממגילה:
אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. כל החסידים הראשונים היו בוררים לעצמם מעשה טוב יותר על שאר מעשים והיו משתדלים יפה לקיימו תדיר אותו מעשה יהיה מצוה מהמצות או מדה מהמדות כמו שהיו אומרים בענין המצות תיתי לי דקיימית מצות ציצית והרב' כיוצא בזה הזכירו בפרק כל כתבי. ובענין המדות כמו שהיו אומרים לחסיד במה הארכת ימים כלומר אי זו מדה יפה החזקת כל זה הזמן שהארכת ימים והיה אומר שלא הסתכלתי בצלם אדם רשע והרבה כיוצא בזה כמו שהזכירו בפר' בני העיר ובמסכת תמיד בגמרא שלה אמר רבי אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אהוב את התוכחות שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעול' וטובה וברכה באה לעולה ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ושם אמרו אשריהם לראשונים שאפילו על שינה קלה עושין דין שכל בן לוי שנמצא ישן במשמרו היה רשות ביד איש הר הבית לחבטו במקלו ולשרוף את כסותו ועל דרך זה בא רבי בכאן ללמד אי זו היא אותה הדרך שהיא ישרה להדריך האדם ההולך בה שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות ויבור אותה מתוך שאר דרכים ואמר שהיא זאת שיזכיר אחר זה אשר אהבת התוכחת הנזכ' במס' תמיד היא בכללה:
כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. התנה התנא בדרך ישרה שני תנאים האחד שתהיה תפארת לעושה והשני שתהיה תפארת לו מן האדם ואם כן שני דברים חלוקים נפרדים זה מזה הם. והתנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה שהוא בעצמו מכיר שהיא מפוארת ואם אדם אחר זולתו עשאה היה מפארו עליה ואם עשה הפכה היה מוכיחו עליה ואיפשר שאין לו בזה תפארת מבני אדם. ואיפשר הוא שיפארוהו בני אדם והוא בעצמו יודע שאין לו פאר בה על כן התנה התנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה כמו שהיא תפארת לו מבני אדם. ויש מפרשים זה לענין עשיית המצות שאיפשר שיעשה אדם מצוה והרי היא תפארת לעושה ולא יהיה לו בה פאר מבני אדם כגון שיעשה אותה בזמן שלא יישר בעיני הבריות ושמא תישר בעיני הבריות ויפארוהו עליה ולא תהיה תפארת לעושה כגון העושים מצות שלא לשמן והם החניפים הצבועי' על כן התנה התנא שני תנאים אלו. ועל זה אמרו בפרק במה אשה כל העושה מצוה כמאמרה אפי' גזר דין של שבעים שנה מתבטל עליו שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע ומה שאמרו שבעים שנה לפי שאי איפשר לאדם לחיות אחר שהגיע לכלל מצות יותר ומזה הענין הוא מה שאמרו בסוכה פרק לולב הגזול התנאה לפניו במצות ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן בראשון מנזירות אמרו עשה סוכה נאה שופר נאה לולב נאה ציצית נאה ספר תורה לשמו בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים כי בזה יש לו תפארת לפני קונו ובני אדם גם כן יפארוהו. ויש לפרש זה לענין מדות האדם שיהיו מדותיו בענין שיהיו לו לפאר וגם שיפארוהו בני אדם וכמו שאמרו בראשון מסוטה ובראשון ממסכת משקין כל השם אורחותיו זוכה לישועתו של הקב"ה שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי וש"ם בסי"ן אלא וש"ם בשי"ן ובויקרא רבה אמרו דשאים אורחיה סגיא שוי ועל זה אמר דוד ע"ה טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט ופירשו רז"ל בפרק כיסוי הדם שיאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כמו שיש לו ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם וכן בפרק הזהב אמרו אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו ובזה תגדל תפארתו וגם בני אדם יפארוהו. ורבינו משה ז"ל פירש כי האדם צריך שילך בכל מידותיו על הדרך האמצעית ולא יטה לאחד מהקצוות כגון שלא יהיה כילי ולא מפזר אבל יהיה נדיב וכן לא יהיה בעל תאוות בזוללות ושכרות ולא מסגף עצמו מכל תאוות כמו שקראה התורה לנזיר חוטא כמו שנזכר בראשון מנדרים וראשון משבועות וראשון מתענית ובשני מנזירות ובפרק החובל מפני שציער עצמו מן היין והתורה היא המלמדת לנו דעת לבור הדרך האמצעית כי חייבה מיתה לזולל ולא צוותה להתענות כי אם יום אחד וחייבה לתת צדקה ומעשרות והזהירה שלא לאבד ממון שנא' לא תשחית את עצה ואמרו חכמים בפרק החובל ובפרק נערה שנתפתתה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכן בשאר המדות ילך באמצעות המדה ולא יטה לאחת הקצוות כי אם יהיה כילי יהיה בעיניו שקנה מדה טובה לעצמו לאסוף הון ולא תהיה לו תפארת מן האדם ואם יפזר יפארוהו המקבלים מתנותיו ואינו תפארת לעצמו כי יבוא לידי עוני ובנדיבות הוא שומר ממונו וגם בני אדם יפארוהו וכן בכל שאר כל המדות ותנהג בהן שיהיה נוח לו ונוחין שאר בני אדם ממנו. וכן פירש רבינו שלמה ז"ל. ובתלמוד הוא מתפרש על ענין המדות גם כן שאמרו בנדרים פרק ארבעה נדרים רב סחורא הוה ליה נדרא למשרי אתא לקמיה דרב נחמן על כל דאמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת הוה אמר אין אקפד רב נחמן פתח פתחא לנפשיה אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והשתא דאקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי ושרי ליה. ויש גורסין כל שהיה תפארת לעושהו תפארת לו מן האדם ופי' עושהו הקב"ה שנא' אם מעושהו יטהר גבר כלומר שיבור לו דרך שתהיה תפארת וכבוד להקב"ה ובזה תהיה תפארת לו מן הבריות וכן היתה גירסת רבינו יצחק אבן גיאת ז"ל והסופרים שבשוה שהו"ו של עושהו כתבו על תפארת כן מצאתי:
הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. התורה גלתה עונשן של עבירות יש במלקות ויש במיתה קלה כחנק והרג ויש במיתה חמורה כשריפה וסקילה ויש בכרת ויש במיתה בידי שמים אבל במצות עשה לא פירשה לנו מתן שכרן ואמרו בפסיקתא וכן בירושלמי דפיאה וקדושין וכן בילמדנו פרשת עקב ובמדרש תהלים אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע אמר רבי אבא בר כהנא שלא תהא יושב ושוקל מצותיה של תורה ורואה אי זו מצוה ששכרה מרובה ועושה אותה נעו מעגלותיה לא תדע מטלטלין אינון שבילי דאורייתא. תני רבי חייא משל למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים ולא גלה להם המלך שכר נטיעותיו של פרדס שאלו גלה להם היו רואין איזו נטיעה ששכרה מרובה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטילה ומקצתה קיימת אמר רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא כך לא גלה הקב"ה לישראל שכר מצותיה של תורה שלא תהא תורה מקצתה בטילה ומקצתה קיימת ואמר ר' אחא בשם רבי אבא בר כהנא טלטל הקב"ה שכר עושי מצוה בעולם הזה כדי שיהיו ישראל עושין אותם משלם. תני רבי שמעון בן יוחאי שתי מצות בתורה גלה הקב"ה מתן שכרן ואלו הן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות. קלה שבקלות שלא תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. וחמורה שבחמורות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך אמר ר' אבא מה דבר שהוא פריעת חוב כתוב בו אריכות ימים דבר שהוא הפסד כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה וכל כך למה כדי שלא תהא יושב בפני עצמך ושוקל ואומר זו קלה וזו חמורה זו שכרה מועט וזו שכרה מרובה. ולפי שאין שכר מצות גלוי אמרו חכמים בשני מברכות ובשני מסוכה העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא חלק בין מצוה למצוה ועל זה אמרו אין מעבירין על המצות בפרק אמר להם הממונה ומזה השורש דנו שומר אבידה שומר שכר מפני שהוא פטור מלתת פרוטה לעני בשעה שהוא עוסק בשמירתה כמו שאמרו במציעא פרק אלו מציאות ובפרק האומנין ובפרק הכונס ובפרק שבועת הדיינין וזה קורין אותו פרוטה דרב יוסף בנדרי' פרק אין בין המודר ואע"פי שבאותה פרוטה איפשר שתתקיים נפשו של אותו עני ולא יארע הפסד גדול באותה אבידה כיון שהוא עוסק במצוה אין לו להניחה מפני מצוה אחרת והתנא נתן טעם גדול בדבר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ושמא במצוה שאתה עוסק בה יש יותר שכר. וכמו שאמרו בפ' התכלת אמר רבי נתן אין לך מצוה קלה שאין מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא. ואני אומר שלא נתן טעם זה אלא לדעתן של בריות שהם רצים לעשות המצות מפני שיקבלו עליהם שכר וזה למי שיש בידו שתי מצות לעשות שאין בידו משקל אי זו חמורה ואי זו קלה ויהיה זריז בכל אחת מהן אבל למי שהוא עוסק במצות אין אנו צריכים לטעם זה לפי שהעובד את אדוניו אין מוטלת עליו עבודה אחרת בעת שהוא עובד אותו ואם הניח אותה עבודה אע"פי שהיא קלה מפני עבודה אחרת אע"פי שהיא חמורה הרי זלזל בעבודה שהיא בידו ואם השלימה ולא השגיח לעבודה אחרת הרי השלים רצון אביו כראוי ומטעם זה נפטרו נשים ועבדים ממצות עשה שהזמן גרמא שכיון שהוטלה עליהם עבודה אחרת נפטרו מאותן מצות. ופירוש מצוה קלה שהיא קלה בעיניו כמו מצות סוכה שקראוה בראשון מע"ז מצוה קלה לפי שאין בה חסרון כיס וכן מצות ציצית קראוה בפ' התכלת מצוה קלה שאין בה עמל ויגיעה אבל המצות מצד עצמן אין לומר בהם קלה וחמורה. ובפרק במה אשה אמרו העושה מצוה כמאמרה אינו מתבשר בשורות רעות שנא' שומר מצוה לא ידע דבר רע ואפי' הקב"ה גוזר הוא מבטל וסמיך ליה באשר דבר מלך שלטון:
והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה. בא לומר שאם תפסיד על ידי קיום מצוה כגון שנפלה לו דליקה בשבת ואינו מכבה אותה או הנותן טרפה לכלב או המוציא הוצאות בקניית המצות וכיוצא בזה או תתבטל מסחורתך יותר תשתכר בשכרה בעולם הבא ואף בעולם הזה כמו שאירע לאותו חסיד שהרהר בלבו לבנות חורבה ונזכר שהוא שבת ונמנע מלבנותה ועלה בה צלף והיה מתפרנס ממנו כל ימיו הוא ואנשי ביתו כמו שנזכר בפרק שואל וכן הרבה מעשים בפרק כל כתבי שנשתכרו בעולם הזה מפני שהוציאו הוצאות בכבוד שבת. וכן מעשה הנזכר בפרק התכלת באותו איש שהיה מקיים מצות ציצית ופירש מעבירה ונשתכר הרבה. ואם תבוא לידך עבירה ותחשוב להשתכר בה כגון שתחמוד ממון חבירך גזילתו גנבתו אבידתו יותר תפסיד בעולם הבא מפני העונש ועל זה אמרו בפרק המוכר את הספינה על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה אם אתה עושה כן תבנה ותכונן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מהמחשבין ותאכל שאינן מחשבין. ורבינו משה ז"ל פירש זה לענין של מעלה שאע"פי שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות איפשר לעמוד בזה מצד העונשין כי ידוע הוא מצות עשה היא מילה וכן פסח וכן שביתה בשבת וכן לעשות מעקה בגגו ואע"פי שלח קבע להם הכתוב שכר יש לחשב שכר כל אחת מהן מהעונש כי שכר שביתת שבת יותר גדול משכר מילה ופסח כי זו עונשה בביטול' סקילה וכרת ואלו אין עונשן אלא בכרת ושכר מילה ופסח יותר גדול משכר עשיית מעקה שאלו יש כרת בביטולן וזו אין עונשה אלא לאו בלא כרת שנאמר ולא תשים דמים בביתך:
והפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה. שאם ישב ולא עשה עבירה שנותנין לו שכר כעושה מצוה כמו שנזכר בראשון מקדושין אם העבירה היא חמורה יהיה שכרה יותר גדול מהקלה זהו פירושו. ואינו נראה כי ידוע הוא שהעוסק במצוה שאפילו קלה שבקלות פטור הוא ממצוה אפי' חמורה שבחמורות ואינו מתחייב. מפני שקול זה וגם ממדרש חכמים בדרשת על כן יאמרו המושלים אינו נראה כן וגם לשון המשנה אינו מתיישב בפירוש זה שהיה לו לומר והוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה ושכר ביטול עבירה כנגד הפסדה וכן נראה ממה שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר וכל מצות מי יש להן שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות:
הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. והשלשה הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. כי מי שמסתכל בעצמו שצריך לתת דין וחשבון יברח מהעבירה וכמו שאמרו חכמים ז"ל בראשון מחגיגה אוי לנו מיום דין אוי לנו מיום תוכחה כי אם יחטא איש לאיש ויתבייש ממנו יגברו עליו צורכי הגוף ותעבור אותה בושה אבל מי שהוא עומד לפני מלך גדול היודע מצפוניו ואי אפשר לשחדו יתבייש בושה שאינה מסתלקת ממנו לעולם וישאר בצערו לעולם בבושתו וכלימתו וזהו שאמרו בפרק המוכר את הספינה וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה:
דע מה למעלה ממך וכו' שלא תאמר עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. אבל דע כי האלהים בשמים ואתה על הארץ והוא צופה ומביט אותך ואינך יכול להתעלם ממנו ועל זה אמר מה למעלה ממך לענין שהוא כמו הצופה הרואה ממקום גבוה ואע"פי שהקב"ה אין לומר עליו שהוא במקום לפי שהוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו אבל לענין זה נאמר שהוא כמו הצופה שאי אפשר להעלים דבר ממנו. וכן דע שיש לאותו שהוא למעלה עין רואה מעשיך ואוזן שומעת דבריך ואין שכחה לפניו כי כל מעשיך כאלו הם בספרו נכתבים כענין שנא' וישמע ה' ויקשב ויכתב ספר זכרון לפניו ואל תאמר כמו שאמרו על פושעי ישראל שנא' עליהם ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן ומה היו אומרים העמוד הזה לא רואה ולא שומע כלומר שהעמוד אין לו עינים לראות ולא אזנים לשמוע וכיון שאין לו עין ואוזן אינו רואה ואינו שומע כן אין לאל ית' אותן איברים וכיון שהוא נעדר אותן איברים לפי שאין למעלה גוף וגויה אם כן אין לו אותם כוחות היוצאות מאותן איברים שהם הראייה והשמיעה וגם יש שכחה לפניו כי אין לו אבר שיש לו כח על הזכירה כמו האדם כי אם תאמר כן אתה תועה מדרך השכל בקהל רפאי' תנוח וזהו שאמר דוד ע"ה בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו והם אלו שהיו אומרים העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וביאר להם שהם תועים ואמר הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט היוסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת. יאמר בלא ספק האדם הוא יציר כפיו של הקב"ה ואם האדם יש לו כח על הראייה ועל השמיעה ועל הזכירה לייסר החוטאים כל שכן שהבורא אותו יש לו אותם כוחות בלא אותן איברים. ואם תאמר ואם מפני שהאדם יש לו אותן כוחות הם גם כן בהאל ית' אם כן בא ונאמר כמו שהאדם יש לו פה לאכול כן לפני האל ית' זה הוא טעות כי אכילה לאדם הוא לקיום גופו ואם באנו למדות האל ית' לזה נאמר שאם האדם הוא חי בשביל אכילתו כל שכן שאל ית' הוא אלהים חיים בלא איברי האכילה כמו שהוא רואה ושומע בלא עין ואוזן. ודע כי אלו הכוחות אשר הזכיר בכאן והם הראייה והשמיעה והזכירה הם היותר נכבדים והיותר דקים שבכוחות האדם לפי שהעין והאוזן הם המשיגים המוחשים בלא קריבה אליהם ואינם כמו הטעם והמשוש שאינם משיגים המוחשים עד שיפגשו אותן וגם הם יותר נכבדים מחוש הריח ואע"פי שהוא דומה להם שאין צריך פגישה למוחשים אבל הראייה והשמיעה הם יותר נכבדים לפי שהם כלי השכל כי הרבה מהחכמות הם המושגות בראייה והשמיעה מה שאין כן בריח וכן הכח הזוכר הוא יותר נכבד משאר כוחות המוח שהם החוש המשותף וכח המדמה שהוא יותר רוחני מהם לפי שהוא באחורני' המוח וקבל המוחשים בלא קליפות ולפי שאלו הכוחות שלשתם הם דקים רוחניים מיוחדים לתשמיש השכל על כן הותר לנו לומר כי האל ית' רואה ושומע וזוכר והכל משל לומר שאין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו והמסתכל בזה יתרחק מהעבירה. ואמרו שחכם אחד ראה איש אחד עובר עבירה בסתר אמר לו אם אתה מאמין שהאל יודע מה מעשיך כמה גדול עונך מנשוא ואם אין אתה מאמין שהוא יודע מעשיך כמה גדולה כפירתך וכבר אמרו רז"ל למה החמירה תורה בגנב יותר מן הגזלן מפני שעשה עין שלמעלה כעין שלמטה בפרק מרובה. ודע כי הישמעאלים הם נותנים דופי בתורתינו במצות תקיעת שופר במה שהם אומרים שהיא כדי לעורר הי"ת שישמע קולינו כאיש אשר יעור משנתו והם מתפארים כי כתוב בספרם שהאל שומע ורואה והם בהמות בהררי אלף שתקיעת שופר להכניע יצרינו ולענין מה שהם אומרים שהם יודעים מספרם כי האל שומע ורואה זאת היתה קבלה בידם מזקינתם שפחת אמנו שאמרה אתה אל רואי וקראה הבאר באר לחי רואי והם חוגגים שם וקוראים אותו ומז"ם וזקינתם קראתו היא לבנה ישמעאל כי שמע אלהים את קולה ומה נתפארו עלינו בזה ששפחתינו אמם למדתם זה ואבותינו קראו שם בניהם על זה ראובן שמעון יששכר כי ראה אלהים כי שמע אלהים נתן אלהים שכרי אם כן יודעות היו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת וכל המעשים בספר נכתבין ליתן שכר עליהם:
משנה ב
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא. זה הוא הנשיא האחרון הנזכר במשנה כי בנו ר' יהודה נשיאה אינו נזכר במשנה כלל כי בימי האמוראים היה והוא הנאמר עליו בגיטין בפ' מי שאחזו רבותינו התירוה לינשא והוא בי דינא דשרו משתה כמו שנזכר בשני מע"ז ואף על פי שבמשנה כתוב ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן והתירוה כבר פירשו הראשונים שרבינו הקדוש התירו ולא קבלו ממנו עד שבא בן בנו והושיב ב"ד והתירו וקבלו ממנו:
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. והוא העסק בצרכי מזונותיו מלאכה או עסק סחורה כי שניהם כאחד טובים אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך פרק בזה ובפרק בזה וכן אמרו במדרש קהלת טובה חכמה עם נחלה טובה חכמה כשהיא עם נחלה דתנינן תמן באבות רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ונתן טעם בזה שיגיעת שניהם משכחת עון התורה היא משכחת עון ואמרו בשני מסנהדרין למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם שנאמר מעולפת ספירים כמו שנזכר במדרש חזית ואמרו בפרק הנודר מן המבושל מריעי רבנן כלומר שהם חלושים מחמת הגירסא וכשהכח הוא תשוש לא יהרהר בעבירה וכן אמרו בראשון מקדושין בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ כי התור' נמשלה למים שנא' הוי כל צמא לכו למים כמו שנזכר בראשון מתענית והתורה נמשל' לאש שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע כמו שנזכר שם וכן בראשון מקדושין ובפרק החליל והמים מוחים האבן שנאמר אבנים שתקו מים והאש מפוצץ הברזל.
ויש מפרשים שהתורה משכחת עון לפי שהעוסק בה קורא לא תגנוב לא תגזול לא תעשוק ומתוך כך פורש מהאיסור. והראשון יותר נכון בעיני וכן מוכיח בגמרא פרק קמא דקדושין שאמרו שם ושמתם שם תם מלמד שנמשלה התורה לסם חיים משל לאדם שהכה את בנו והניח לו רטייה ואמר לו כל זמן שרטייה זו מונחת על מכתך אכול מה שהנאך כך אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כמו שנזכר בראשון מבתרא. והמלאכה גם כן מפרכת כחו של אדם ומכנעת יצרו סימן לדבר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך פן ירבה והעוסק בשניהם יצר הרע בטל ממנו והמתבטל מהם יצרו מתגבר עליו שהבטלה מביאה לידי זמה כמו שנזכר בפ' אע"פי ואם אין לו תורה שתגין עליו לשמרו מעון ורם לבבו ושכח את ה' ושמן ודשן ויבעט:
וכל תורה שאין עמה מלאכה. כתב רבינו שלמה ז"ל סוף בטלה וגוררת עון כתוב במשנה ואיני יודע אם בא לדקדק בין סופה לסוף ושמא לא היה כתוב זה בסדור תפלותיו והוצרך התנא לטעם זה שאם מפני הטעם הראשון היה די באחד מהם או תורה או מלאכה ולא הוצרך לתת טעם למה צריך לעסוק בתורה כי היא מצוה גדולה אבל הוצרך לתת טעם ליופי דרך ארץ עם התורה והוא מפני שני טעמים האחד מהם מפני קיום התורה עצמה. והשני מפני השמירה מעון שזכר תחלה. כי התורה שאין עמה מלאכה סוף בטלה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שאין ביניהם אכילה וכבר אמרו בילמדנו פרשת בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה ואם כן אם לא יטרח במלאכתו לצורך מזונותיו יצטרך להתבטל מתורתו מפני מזונותיו כשיחסר לחמו ולבסוף משתכחת ממנו. ולזה אמרו בפרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ. ואמר אביי הרבה עשו כן ועלתה בידם. ואמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי תרין ירחי בשתא כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולי שתא וכבר דברנו למעלה מזה בענין אהוב את המלאכה. ובמדרש רבה אמרו כי אדם אחד שאל לאליהו על מה שכתוב נותן לחם לכל בשר והיאך אפשר לתת לחם למי שעומד בטל אמר לו כבר אמרה תורה למען יברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה לא לעומד בטל ולזה הטעם הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וגם מפני השמירה מהעון הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כי מי שאין לו מזונות סופו להיות מלסטם הבריות וגונב וגוזל וחומס למלא בטנו או יחניף לרשעים כדי שיתנו לו מתנות או יבוא לידי חילול שבת וכמה עבירות הם נמשכו' אל מי שאין לו מזונות ע"כ אמר יפה ת"ת עם דרך ארץ:
וכל העוסק עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים. ובמשניות גרסינן וכל העמלין עם הציבור יהיו עמלים והענין אחד הוא ואינו נקשר למעלה והיא אזהרה לכל מי שהוא עוסק עם הצבור לדבר עם המלך או אל שר הצבא שלא יתעסקו בזה שיתגברו עליהם ולהשתרר גם השתרר אבל יהיו עסוקים עמהם לשם שמים שאין להם להשתרר עליהם ולהתגאות לומר עשינו בשבילכם כל זאת הטובה כי המעשים הנעשים בהתעסקות העמלים עמהם לא נגמרו מפני עסקן אלא מפני שזכות אבותם של צבור סייעתם וצדקתם העומדת לעד ואם תאמרו אם כן מה לנו לטרוח בצורכי צבור כיון שאין הדבר נגמר אלא בזכות אבותם אמר להם ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם שכיון שהתעסקתם עמהם לשם שמים יש לכם שכר בעמלכם על הכוונה הטובה שהיתה לכם בעמלכם. ומלת אבותם היא זרה בדקדוק כי כמו שהיחיד יאמר אבותיו בשני כינויי הרבים ראוי לומר לרבים אבותיהם אבל לשון הפסוק הוא ולא כחדו מאבותם:
ויש לפרש זה לענין העוסק עם הצבור לכוף אותם לתת צדקה לעניים שלא יאמרו הרי טרחנו הרבה בזה והשכר הוא להם כי מממונם נעשו הצדקות וזכות אבותם מסייעתם לעשות המצוה הזאת מנכסיהם וצדקתם עומדת לעד להם לבדם ואין לנו חלק בשכר מצוה זו על כן אמר ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם מממונכם וכמו שאמרו בפרק השותפין שרצו גדול המעשה יותר מהעושה. ואתם מעלה אני עליכם הם דברי רבן גמליאל. ורבינו משה ז"ל פי' שאם מפני שהתעסקתם עם הצבור נתבטלתם ממצוה אל תדאגו מזה כי מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם והם דברי האל ית' אל העוסקים עם הצבור לשם שמים. והפירוש הראשון הוא יותר נכון אלא שבתוספתא ממסכת ברכות יש כעין ראיה לפירוש רבינו משה ז"ל כי שם שנו א"ר יהודה מהלך הייתי אחר ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה והגיע זמן קריאת שמע כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהם עסוקים בצורכי צבור בירושלמי פרק אין עומדין א"ר יהודה העוסק בצורכי צבור כעוסק בתורה:
משנה ג
הוו זהירין ברשות. כבר הזהיר שמעיה ואמר אל תתודע לרשות ומה בא זה להוסיף על דבריו ונראה לי כי שמעיה דבר על ענייני הרבנות שלא יתודע לרשות כדי שיתנו לו רבנות כי צריך לשנוא הרבנות וכל מה שמביא אליה ורבן גמליאל בא לומר שאע"פי שאתם צריכים להזקק לרשות מפני צורכי צבור ושמעיה לא אמר אל כיוצא בזה אל תתודע לרשות כי מצוה היא להתודע להם לפקח על צורכי צבור אפילו בשבת מותר לילך לטרטריאות ולקרקסיאות לפקח עליהם לפי שהם חפצי שמים כמו שנזכר בא' בשבת ובפרק שואל ובראשון מכתובות ומרדכי היה משנה לאחשורוש ורבינו הקדוש נתחבר לאנטונינוס והיו עושים טובה לישראל אבל הוו זהירין בהם כדי שלא יראו לכם פני' צהובות ובחלק שפתותם יפתו אתכם לגלו' להם מצפוני לבבכם לפי שאין מקרבין אתכם אלא להנאתם וכשיעלו מכם ממון אל תחשבו שיגמלו אתכם כצדקתכם ותאמרו על זה שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימי' תמצאנו כי אינם עומדין לאדם בשעת דחקו והרי הוא כאלו השלכת' ממונכם לאיבוד וכן אמרו בפרק הספינה דמודה להון אתמסר להון דמתרחיץ עליהון דליה דליהון ולמדתי פי' זה ממה שאמרו בפרק אחרון ממסכת תמיד בגמרא שלה בשאלתות ששאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות אמרו לו ישנא מלכות ושלטון אמר להו דידי עדיפא מדידכו ירחם מלכות ושלטון ויעביד טיבו עם בני אינשא. ורבינו יונה ז"ל פירוש פחד מהמלכות שלא יעלילו אותו שהוא נותן דופי בהם והפך הדברים לשבח המלכות שהאדם צריך שיהיה זהיר ברשות שתהיה אימת המלך עליו כי כן ראוי למלכות לקרב האדם להנאתה ואינה חייבת לעמוד לאדם בשעת דחקו כי אם תעשה רעה או טובה המלכות לשום אדם מה' היתה זאת כי פלגי מים לב מלך ביד ה':
משנה ד
עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. זאת המשנה היא כתובה בפ' בן זומא וכך היא שנויה שם ר' אומר עשה רצונו כרצונך כמו שהיא שנויה כאן ושם פירשה רבינו שלמה ז"ל וכתב כי ר' הוא רבן גמליאל הוקשה לו ז"ל שתהיה משנ' אחת לשני תנאים בלא שינוי ביניהם ובסדורי תפלה אינה כתובה כאן וכן רבינו שלמה ז"ל לא פירשה כאן אבל בנוסחתו של רבינו משה ז"ל היא כתובה כאן ושם גם כן ולא פירשה כלל. וכתבו כי במשניות שכתוב רבינו גרשום ז"ל הגדול היא כתובה כאן וכן רבינו יונה ז"ל פירשה כאן ובמשניות שלנו גם כן היא כתוב' כאן ואינה כתובה בפרק בן זומא. ורבינו שלמה ז"ל פירש עשה כל חפציך כרצונו שיהיו מעשיך לשם שמים ויהיה לפי זה הפירוש נקשר למה שאמר וכל העוסקין עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים אבל אינו מיושב הלשון יפה שהיה לו לומר עשה רצונך כרצונו. ורבינו יונה ז"ל כתב כי באבות דרבי נתן כתוב עשה רצונו כרצונך וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך וכן מצאתיה במדרש משלי ומסיימין בה אם עשית כן מאריך לך ימים ויוסיף לך שנים שנאמר כי בי ירבו ימיך וגו'. ויהיה הפירוש לפי זה עשה רצון האל בפזור ממונך בחפצי שמים כרצונך כאלו פזרתו בחפציך ואם עשית כן יעשה רצונך כרצונו ותמה הוא שיראה מזה שאם עשית רצונו שלא כרצונך יעשה הוא רצונך שלא כרצונו מדה כנגד מדה והיאך אפשר לומר כן היה די שיאמר כדי שיעשה רצונך. ורבינו שלמה ז"ל בפרק בן זומא פירש כדי שיתן לך טובה בעין יפה וזהו בין אדם לחבירו ואינו ענין לבין אדם למקום. ונראה לי לפרש עשה רצונו כרצונך כאלו אין לך רצון אלא רצונו והוא גם כן יעשה רצונך ברצון מיוחד ולא יהיו מעשיך ברצונו הכולל לכל העולם לקיום העולם כטוב כחוטח אבל יהיו מעשיך כולם ברצונך ברצונו המיוחד בהפקת רצונך ואפילו היה ראוי לבוא עליך רע מפני עון הדור או מפני המזל הוא יעשה רצונך ברצון מיוחד וישמור אותך מאותו רע הראוי לבוא עליך:
בטל רצונך מפני רצונו. אם תחמוד ותתאוה לגזול ולגנוב או לאכול איסור ולבטול באיסור בטל אותו רצון מפני רצונו שמנע אותך כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. פשט הדברים הוא שאם יעצו עליך אויביך רע יפר עצתם. אבל נראה שהדברים הם דרך כבוד של מעלה כאלו אמר כדי שיבטל רצונו מפני רצונך מדה כנגד מדה כמו הראשונה ויתקיים בך ותגזור אומר ויקם לך. וזהו שאמרו בפרק במה אשה כל העושה מצוה כמאמרה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל עליו וכבר כתבתי זה בתחלת פרק זה:
הלל אומר. בסדורי תפלות כותבין ר' הלל והוא טעות והגירסא הנכונה היא הלל אומר וכן הוא בנוסחתו של רבינו משה ז"ל וכן הוא בנסחתו של רבינו אפרים ז"ל והוא הלל הנזכר למעלה אלא שהפסיק בדבריו כדי שאחר שהשלים סדר הנשיאים שהיו מבני בניו חזר להשלים דבריו לסמוך לו דברי רבן יוחנן בן זכאי שקבל ממנו ושאר התנאים הבאים אחריהם. ויש הוכחה שזה הוא הלל הזקן שהרי שנינו שהוא ראה גלגלת צפה על פני המים ובפרק אחרון מסוכה נזכר זה על הלל הזקן ואין בדבר ספק כלל כי לא נמצא בשום מקום תנא ששמו ר' הלל:
אל תפרוש מן הצבור. כשהצבור דרכיהם מקולקלים הפורש מהם הרי זה משובח ועל זה אמר ירמיה מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים ואמר דוד שנאתי קהל מריעים ועם רשעים לא אשב. ואמר ישעיה אל תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר והתורה אמרה לא תהיה אחרי רבים לרעות ואם אין דרכיהם מקולקלים כל כך אין לפרוש מהם וכן אמר בעל ספר הכוזר ז"ל כי התפלה בצבור יותר משובחת משיתפלל אדם ביחיד לפי שהיחיד איפש' שיכלול בתפלתו מה שיהיה נזק ליחיד או לרבים והצבור לא יתפללו אלא מה שיועיל לכל ועוד כי בהקבץ עמים יחדו לעבוד עבודת הבורא ברוך הוא מתעלה שמו ומתקדש וכן הוא אומר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והתפלה היא יותר נשמעת עם הצבור לא ביחיד שנאמר בעת רצון עניתיך ואמרו בראשון מברכות אימתי עת רצון בעת שהצבור מתפללין ואף מי שאינו יכול ללכת לבית הכנסת יתפלל ביחיד בשעה שהצבור מתפללין שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון ואין הקב"ה מואס בתפלת של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס כמו שנזכר שם. וכן בתעניות אמרו כן ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ואע"פי כן והוא רחום יכפר עון. ואמרו בפרק תפלת השחר לעולם לשתתיף איניש בהדי צבורא ואפילו יתפלל על עצמו כגון ההולך בדרך יתפלל בלשון רבים יהי רצון שתוליכינו לשלום וכשיהיה עם הצבור יתפלל עמהם ואל יקדים תפלתו לתפלתם וכן אמרו בראשון מברכות ובראשון משבת אמרו מי שיש לו חולה בתוך ביתו שיערבנו עם חולי ישראל. וכן אמרו במדרש חזית היושבת בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות אם כולם חבירים מקשיבים לקולך אז השכינה אומרת השמיעיני ואם לאו שכינה מסתלקת שנאמר אחריו ברח דודי וכן הוא בפרק במה אשה יוצאה. וכבר משלו משל זה לחבילה של קנים שכל קנה יחידי רך ונוח לשברו וכשהוא בתוך החבילה אין כח באדם לשברו. ואמרו בפרקי דרך ארץ והביאו כן בגמרא כתובות לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. ובתענית בפרק ראשון אמרו אדם הפורש מן הצבור שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. וכבר מנו בברייתא דסדר עולם הפורש מדרכי צבור עם הרשעים הנידונין בגיהנם לדורי דורות והביאוה בראשון מראש השנה והמשתתף עמהם רואה בנחמתם שנא' שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה ששו אתה משוש כל המתאבלים עליה כמו שנזכר באחרון מתענית:
ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. נראה לי שסמך זה לאל תפרוש מן הצבור לומר לך שיש לך תעלת גדולה בהשתתפותך עם הצבור יותר מהיותך שוכני לבדד יום אחד ואפי' הארכת ימים כי האדם השרוי יחידי יתגבר עליו יצרו מחמת הרהורי עבירה שאין אדם ניצול מהם בכל יום כמו שאמרו בפרק גט פשוט ואיפשר שיצא לתרבות רעה. ועם הצבור הוא נמלט מזה ואל יאמר הרי הארכתי ימים הולך בדרך טובים ופסק ממני יצר הרע ואיני חושש שישלוט בי יש מזקינין הרבה ובסוף ימיהם יצאו לתרבות רעה כי היצר הרע הוא כמו אויב אורב לאדם כשימצא להדיחו מעל אלהיו יתגבר עליו וכמו שאמרו באחרון מקדושין על רב הונא בר רב אסי ששמעה אותו אשתו נופל על פניו ואומר יהי רצון שלא ישלוט בי יצר הרע ותמהה מתפלתו זאת לפי שכבר פירש ממנה כמה שנים ועבר' לפניו מקושטת הרבה פעמים עד שנכשל בה אע"פי שלא היה חושב שתהיה אשתו וזה נאמר גם כן שלא יאמר אדם מפני מה נאסר דבר זה כלום נאסר אלא משום גזירה שלא אבוא לידי איסור תורה אני כבר נזהרתי כל אלה השנים ואיני חושש שאכשל בו והרי שלמה המלך נכשל בשלשה דברים שנאמר בהם לא ירבה להם נשים וסוסים וכסף וזהב ונתנה התורה טעם בהם ולא יסור לבבו ואמר הוא אני ארבה ולא יסור לבבי ולבסוף מה כתיב עליו ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו לבבו כמו שנזכר בסנהדרין פרק כהן גדול ובספרי ובמדר' קהלת ובילמדנו ובואלה שמות רבה. ורבי ישמעאל אמר אני אקרא לאור הנר ולא אטה וקרא והטה כמו שנזכר בראשון משבת ובירושלמי שנו חסיד אחד היה אומר עד יום זקנותך ובא לידי נסיון בזקנותו על ידי שד. וכן אל יאמר אדם אלך עם המינין ללמוד מהם חכמתם וכמו שעשה רבי מאיר שלמד מאלישע אחר ואמרו עליו רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק כמו שנזכר בפרק אין דורשין שאין הכל שוין בזה ואם רבי מאיר עמד טעמו בו וריחו לא נמר הלא יוחנן כהן גדול שימש בכהנה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי כמו שנזכר בקדושין בפרק האומר כי הוא ינאי שהרג חכמי ישראל ונעשה צדוקי וכן העלו בפרק תפלת השחר דהוא ינאי והוא יוחנן ועל זה שנינו אל תאמין בעצמך עד יום מותך כמו שנזכר שם ועל זה אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו כי אז ניצול מהלכד בפח יצר הרע. וכבר אמרו על רבי אליעזר שנתפס למינות על ששמע דברי מינות והנאהו הדבר כמו שנזכר בראשון מע"ז:
ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. זהו גם כן מהענין הראשון שאם ראית חבירך נכשל בדבר כשבא לידי ניסיון או כשעלה לגדולה על תדין אותו לכף חובה ולומר ראוי הוא לישרף ראוי הוא ליצלב ראו מה שעשה זהו לשון אל תדין אל תעשה כן עד שתראה אם בסוף ימיך תבוא לידי ניסיון כמוהו או תעלה לאותה גדולה ולא תכשל כמו שנכשל הוא ואמרו במדרש אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו שכן מצינו בירבעם בשעה שבנה שלמה בית המקדש והשלימו הניח מפתחותיו תחת מראשותיו כדי להשכים למחרתו ולהקדים ולהקריב תמיד של שחר עם עמוד השחר מה עשתה בת פרעה הכניסה לו על מטתו כמין רקים של נחשת ומזלות וכוכבים מצויירין בו על גבי מטתו כדי להטעותו וליהנות מגופו של אותו צדיק ועברו עליו ארבעה שעות ביום שלא עמד ולא קרב תמיד של שחר ועל אותה שעה שנינו בעדיות כמו שאמרו בתלמוד ירושלמי ובמדרש משלי עדות של תמיד של שחר שקרב בארבע שעות מה עשה ירבעם קבץ שבט אפרים שהוא משבטו והשכים לפתחו של שלמה להרשיעו על זאת יצתה בת קול ואמרה לו רשע אתה עתיד לבטל כמה תמידין ומוספין במזיד ואתה מחייבו על השוגג וזהו שאמר הכתוב כדבר אפרים רתת כשנרתע אפרים ויגד על התמיד ששהה להקריב נשא הוא בישראל ויאשם בבעל וימות יצתה בת קול ואמרה לו עדיין אתה עתיד להיות נשיא בישראל ותעמיד שני עגלים אחד בדן ואחד בבית אל כדי שלא יעלו ישראל לרגל ויעבדו שם עבודה זרה באמצע הדרך ותאשים העם בבעל וימותו באותו עון כי מפני אותו עון גלה ישראל והקב"ה עתיד להחזיר' ולהחיותם שנאמר אחר זה יחיינו מיומים ביום השלישי יקימינו ונחיה לפניו:
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. בזה נתחלפו הפירושים רבי משה ז"ל פירש שלא תאמר דברים שאי אפשר להבינם אע"פי שסופם להיות מובנים על ידי פירוש אל תכניס עצמך לדבר דברים מסופקים שיצטרכו לפירוש כי זה יגרום לטעות בדבריך ולהביא לידי מינות כמו שאירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס ונסחתו היא וסופו להשמע וכן היא במשניות שלנו. ורבינו יונה ז"ל פירשו לענין גילוי סוד לחבירו או אפילו בינו לבין עצמו כמו שאמרו ז"ל במדרש קהלת אל תשיח בין הכותלים כי אזנים לכותל וכן כתוב גם במדעך מלך על תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול וכן הזכירו זה בראשון מבתרא ויהיה פירוש זה לפי זה אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע עכשיו לפי שסופו להשמע ולהתגלות ונסחתו היא שסופו להשמע ואמרו סודך אסירך ואם תגלהו אתה אסירו. ואמרו אם לבך צר מלהכיל סודך לב חבירך יותר צר. ורבינו שלמה ז"ל נראה שנסחתו היא אל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע וכן היא גירסת ספרים צרפתים ופירושו אל תאמר דבר זה של דברי תורה שאפשר לשמוע עכשיו שסופו להשמע למחר אלא הט אזנך ושמע כי לא תדע מה ילד יום ופירוש רבינו משה ז"ל נראה יותר נכון:
ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. זה נאמר לפי דעתו של זה הדוחה הזמן לזמן אחר כי שמא אותו זמן שחושב שיהיה פנוי לא יהיה פנוי כי יצאו לו עסקים ונמצא שיוצא מעולמו בלא תורה והוא אינו רוצה לצאת בלא תורה אלא שרוצה לשנות בזמן אחר ולא תעלה כוונתו על כן הזהירו מלומר דברים אלו ואל יבטח עצמו על תהו ולפי האמת אפילו יפנה אותו שעה שירצה לשנות אין לו לדחות זאת השעה שאפשר לו לשנות ואף אם ישנה בשעה אחרת אין לו לבטל שעה זו שהרי בכל שעה חייב לשנות ולעשות תורתו קבע ועל זה דרשו במדרש משלי אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך רעך זה הקב"ה שנא' זה דודי וזה רעי:
משנה ה
הוא היה אומר. אפשר היה לחבר דברים אלו עם דבריו הראשונים ולא היה צריך לומר הוא היה אומר וכן בדברי הלל עצמו בפ"א שהפסיק ואמר הוא היה אומר היה אפשר לחבר הדברים ונראה שהפסיק ביניהם כי כן היה דרכו לאומרם נפרדים בכל עת שהיה דורשם ברבים וכן יתפרש כל הוא היה אומר שיש בזאת המסכתא:
אין בור ירא חטא. בור הוא שאין לו תורה ואינו יודע בטוב משא ומתן ובזה הוא גרוע מעם הארץ כי עם הארץ אע"פי שאין בו תורה יש בו דרך ארץ ועוסק ביישובו כל עולם ולשון בור כמו שדה בור הנזכר במסכת שביעית וכן אם אוביר ולא אעביד בפרק המקבל ותרגום לא תשם לא תבור ובלשון ישמעאל גם כן קורין השדה שאינו נתחרש בור בחול"ם ואנו קורין אותו בשור"ק וכיון שהוא כל כך ריקן מתורה ומדרך ארץ אינו ירא חטא כי לא ידע להזהר מהחטא שאינו יודע מה הוא חטא שאפילו במצות אינו עוסק ואינו קורא אפילו קריאת שמע. ולזה אמרו בפרק גיד הנשה ההולך לימין רבו הרי זה בור. ובפרק היה נוטל אמרו קרא ולא שנה הרי זה בור. ובפרק שלשה שאכלו אמרו האומר נברך למי שאכלנו משלו וכן על המזון שאכלנו הרי זה בור. אבל עם הארץ אפשר לו להיות ירא חטא שהוא עוסק בדרך ארץ ומתרחק מהאונאות והגזילות והרביות וכיוצא בהן ואפילו לא למד לעולם וכל שכן שאם זה עם הארץ הוא אותו שהזכירו חכמים ז"ל בסוטה בפרק היה נוטל ובפרק שלשה שאכלו שהוא מי שקרא ושנה ולא שימש ת"ח כל שכן שאפשר לו להיות ירא חטא אבל אי אפשר לו להיות חסיד שהוא לעשות לפנים משורת הדין כי לא נתנה מדה זו אלא למי שעסקו בתורה וכל ימיו מטהר מחשבותיו בזכות הנפש להוסיף בכל יום מעלות בנפשו ולזה נקרא עם הארץ שהוא ממיישבי הארץ ומתערב עם הבריות וכל עסקו אינו אלא להתנהג עמהם בדרך ארץ להתאהב אליהם ובא ללמדנו שהעסק בתורה הוא מציל את האדם מן החטא ומביאו לידי חסידות. ובאבות דר' נתן שנו אין עם הארץ חסיד פרוש והפרישות אפרש במסכתא זו:
ולא הביישן למד. כמו שאמרו ז"ל בפ"א מתענית ובפרק הרואה ובמסכת דרך ארץ ובאבות דרבי נתן אם נבלת בהתנשא אם אדם מנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא בהם ואמרו בפרק השולח והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם ואמרו בפרק המפלת א"ר פפא לימא איניש קמי רביה כל כי האי מילתא ולא לשתוק שנא' אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה אם אדם עושה זמם בפיו ומתבייש לשאול סופו שכשישאלו אותו ישים יד לפה וכן אמר דוד ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ודע כי הבושת היא מעלה יפה וכבר אמרו בושת פנים לגן עדן אבל בענין הלימוד היא מדה רעה שאם יאמר אם אשאל דבר זה ילעיגו עלי ישאר בספקותיו וכן אמרו שאל שאלת השוטים ושמור שמירת הנדיבים רוצה לומר שישאל כל דבר ולא יתבייש אפי' היו שאלותיו שאלת השוטים וישמור חכמתו שלא יפזרנה במקום שאינו ראוי ולא יעצרנה מהמקום הראוי אלא יכלכל דבריו במשפט כמו הנדיב שמוציא ממונו במקום הראוי ואמרו חכמי המוסר הבושת בזולת מקומה חסרון:
ולא הקפדן מלמד. הרב צריך להסביר פנים לתלמידיו כמו שאמרו בפסיקתא גדול' בפרשת בחדש השלישי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם שצריך הרב להסביר פנים לתלמידיו ופירש הפסוק רבינו שלמה ז"ל ביבמות בפרק האשה שלום כי כמו שהאדם המסתכל במים אותה צורה הנראית בה היא כצורה שהוא מראה לה אם צוחקת צוחקת ואם עצובה עצובה כן הוא לב האדם לאדם שאם מראה לו לב שמח גם הוא יראה ושמח בלבו. וכן אמרו בפרק הרואה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו אמר לו הקב"ה למשה בא ונסביר פנים בהלכה אני ואתה. דבר אחר לך והסביר להם פנים כמו שהסברתי לך. ואם יקפיד הרב על תלמידיו בשאלותיהם יגורו ממנו וימנעו מלשאול ולא ילמדו אבל צריך להחזיר להם השמועה בסבר פנים יפות עד שתהא שגורה בפיהם כמו שאמרו על רבי פרידא שהחזיר השמוע ארבע מאות פעמים לאותו תלמי' וזכה לחיות ארבע מאות שנה ולזכות כל דורו לחיי העולם הבא כמו שנזכר בפרק כיצד מעברין וכבר אמרו בשני משבת לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי:
ולא המרבה בסחורה מחכים. לפי שעסק סחורתו מעכב אותו מלעסוק בתורה ואמרו בפרק כיצד מעברין לא מעבר לים לא תמצא בסוחרנין ובתגרין. ופירש רבינו שלמה ז"ל שזה נאמר בפורשים מן היבשה לים ואמת הוא זה כי גם זה גורם ביטול גדול אבל הלל כבר התנה המרבה בסחורה ואפילו בישוב אבל ממעט בעסק ועושה תורתו קבע איפשר לו להחכים. ובברייתא של דרך ארץ הביאו משנה זו והוסיפו בה שים לבך ועצמך על התורה יותר מהסחורה ובזה איפשר להתקיים טובה חכמה עם נחלה:
ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. תרגום ויאבק איש עמו ואשתדל גבר. ויש גורסין השתדר והכל אחד כלומר במקום שאין אנשים עומדים בפרץ לעסוק בצורכי צבור השתדל להיות איש ואף אם תתבטל מדברי תורה וכמו שדרשו באחרון מברכות עת לעשות לה' הפרו תורתיך האי קרא מסיפיה לרישיה מדריש מה טעם הפרו תורתיך משום עת לעשות לה' ובפרק שתי הלחם אמרו פעמים שבטלה של תורה זהו יסודה דכתיב אשר שברת אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת ומשום עת לעשות לה' הפרו תורתיך יצא שמעון הצדיק לאלכסנדרוס מוקדון בבגדי כהונה אע"פי שלא ניתנו ליהנות בהם כמו שנזכר בפרק בא לו ביומא. ואיפשר לפרשו על ענין הלימוד כשתראה הדור שאין דברי התורה חביבין עליהם ואין שום מורה דעה ומבין שמועה השתדל אתה להיו' איש גדול ואין בזה משום יוהרא כדי להעמיד התורה שלא תשתכח וממה שאמרו בגמרא פרק הרואה נראה של ענין לישב בראש ולהורות הוראות נאמר ששם אמרו דרש בר קפרא באתר דלית גבר תמן הוי גבר ואמר אביי ש"מ באתר דאית גבר תמן לא תהא גבר והקשו בגמרא פשיטא כלומר שדבר פשוט הוא שאסור להורות בפני מי שגדול ממנו בחכמה וכן כתיב ובמקום גדולים אל תעמוד. ותירץ רבא ואמר לא נצרכא אלא אפילו שניהן שוין כלומר מה שחיד' אביי הוא שאם נכנס למקום שיש שם חכם מורה הוראות אע"פי שהוא גדול כמותו ושוה לו בחכמה אל יכנס בגבולו. וזאת המשנה אינה בסדורים:
משנה ו
על דאטפת אטפוך. יש גורסין דאטיפת אטיפוך וכן הוא במשניות שלנו והוא הגירסא הנכונה תרגום אשר הציף את מי ים סוף דאטיף עליהן ולשון תלמוד הוא טפופות הפך מחוקות לענין מדות בפ' הוציאו לו. ויש גורסין דעטפת עטפוך וכן הוא בפרק החליל דעטפת עטפוך ודעטפך יעטפוניה והכל אחד הוא כי האל"ף מתחלפת בארמית בעי"ן. וזאת הבבא היא נשנית על הלל חבירו של שמאי וזו ראיה שאין במשנה רבי הלל אלא הלל והוא הלל הזקן אמר הלל לאותה גלגלת רשע היית ומלסטם הבריות והיית הורגן ומציפן בנהר כדי שלא יתגלה הדבר ובאות' מדה מדדו לך וכמו שאמרו בסוטה בפרק ראשון אע"פי שבטלו כל המדות מדה כנגד מדה לא בטלה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה וסוף מי שהציפוך יצופון כי לא היה להם להרגך כי אין הדבר מסור אלא לבית דין וההורגו בלא בית דין חייב מיתה אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב וכמו שאמרו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין והאלהים אנה לידו הרי שהרג זה מזיד ולא היו שם עדים וזה שהרג שוגג ולא היו שם עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג מזיד והעדים מעידי' עליו וגולה נמצא שהורג מזיד נהרג וההורג שוגג גולה וזהו שנאמר כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע זו היא התורה שהיא משל קדמונו של עולם וכן נאמר בתענית פרק סדר תעניות כיצד ובמדרש קהלת גם כן נזכר וכן בירושלמי במסכת שביעית על פפוס ולוליאנוס שהם שמעיה ואחיו וטרכינוס קיסר שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו שאמר להם אם מעמן של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא ויציל אתכם מידי כמו שהציל אותם מיד נבוכדנצר אמרו לו נבוכדנצר מלך הגון היה וראוי שיעשה נס על ידו וחנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו ואתה הדיוט אינך ראוי שיעשה נס על ידך ואנחנו מחוייבים מיתה אם אי אתה הורגנו כמה דובים ואריות יש לו ועתיד הקב"ה לגבות דמינו מידך והרגם ולא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגזירין ופפוס ולוליאנוס אחיו אמרו עליהם בגמ' בתרא פרק ראשון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן לפי שמסרו עצמן להריגה על שנמצאת בתו של קיסר הרוגה והעלילו על ישראל ורצו להשמידם והם אמרו שהם הרגוה להציל את ישראל ועל כן זכו למחיצה זו ועל כיוצא בזה אמר שלמה בספר קהלת כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב כי זו היא מדתו של הקב"ה וזו המשנה גם כן אינה בסדורים. וכבר אמרו בפרק ראשון כי הלל היה בבלי ולשון בבל הוא לשון ארמית:
משנה ז
מרבה כו'. בא ללמד כי כל הרבויים הם רעים מלבד רבוי התורה על כן צריך אדם להוציא מעותיו כדי ללמוד תורת וכמו שאמר ר' יוחנן לר חייא בר אבא שהיה בוכה עליו שמכר כל נכסיו ללמוד תורה ואמר ליה למה את בכי אמר לי' בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר ליה חייא ונקלה זאת בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנתן לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ אבל התורה נתנה לארבעים יום שנא' ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה כמו שנזכר במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש ילמדנו בפרשת כי תשא וכן במדרש חזית:
מרבה בשר מרבה רמה. המשביע את עצמו ואכל ושבע ודשן והוא עושה כן כדי שיוסיף ימים על ימיו לא מפני זה יאריך ימים ביותר ממה שהוא קצוב לו והרבה כחושים אשר במשמניהם רזון הם מאריכים ימים וזה שהרבה בשר לא הועיל לו באריכות ימים וביום המות יהיה לו רבוי בשרו לצער שהוא מרבה רמה ואמרו רבותינו ז"ל בפרק מי שמתו ובראשון משבת קשה רמה למת כמחט בבשר חי שנא' אך בשרו עליו יכאב הרי שריבוי בשרו לא הועיל לו והרבה צערו ועל זה אמרו בפ' שואל וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שעושין כל ימיהם כחגים שכרסם נבקעת על פניהם ואומרה לו עול מה שנתת בי:
מרבה נכסים מרבה דאוון. כך הנוסחא בספר רבינו משה ז"ל ובספר צרפתים וכן הוא במשניות שלנו. והוא לשון דאגה כמו דאגה ודאבון בבי"ת והבי"ת והו"ו מתחלפים כמו גוויה גביה וכן אחרים ותרגום ביגון שאולה בדאוונא. ואמר כי ריבוי הנכסים גורם לו ריבוי דאגות כי בכל יום קול פחדים באזניו שמא יגזלוהו ממנו בית המלך או יבואו עליו לסטים ויהרגוהו וגם בלילה לא שכב לבו והיה אומר אחד מן החסידים המקום יצילני מפזור הנפש אמרו לו מהו פזור הנפש אמר להם שיהיה לו ממון בראש כל ההר ובכל קריה והוא שאמר הכתוב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון וזה הפך מחשבתו כי הוא חושב כי יכבדוהו לרוב עושרו וירבה בתענוגים ואין לו אלא ריבוי דאגות וע"ז נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף:
מרבה נשים מרבה כשפים. זהו דרך העולם תחלה מקשט עצמו ומרבה בשר ואחר כך משתדל להרבות נכסים וכשירבה נכסים גם הוא ירבה נשים וכשירבה נשים יצטרכו לשפחות ומרבה אותן לו לעבודת הבית ואחר כך אם ירבו נכסיו יקנה שדות וכרמים ויצטרך לעבדים על כן סדרם התנא כן בשר נכסים נשים שפחות ועבדים ואמר כי בריבוי הנשים יש ריבוי רעה בעולם כי טובה שבנשים מכשפה כמו שהזכירו במדרש ואלה שמות ויותר הן מצויין המכשפים בנשים מהאנשים לפי שהן חלושות ואין להם כח להלחם ורוצות לנצח על ידי כשפים כמו שאמרו בספרי לא יתיצב איש בפניך אפילו אשה בכשפיה ולזה אמרה תורה מכשפה לא תחיה ועוד שלקלות דעתן מתפתות בכשפים יותר מהאנשים והמרבה נשים עושה כן להרבות תענוג והוא מרבה צער בעולם ואפילו המתכוין להרבות בנים יותר הן ממעיטות בכשפיהן כי למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שהפמליא גוזרת חיים לאדם והן הורגות אותו כן נזכר בסנהדרין בפרק ארבע מתות ובראשון מחולין. וגם אל האדם עצמו הן גורמות רעה כי השנואה מהן תעשה כשפים לבעלה מפני ששונא אותה וכעסתה צרתה גם כעס ועושה פי שנים הרי שבזה הריבוי הרבה רעה ולא הרבה טובה:
מרבה שפחות מרבה ומה מרבה עבדים מרבה גזל. גם בעבדים מצויה זמה כמו שנזכר בערבי פסחים שכנען צוה את בניו אהבו את הגזל ואהבו את הזמה פירוש כי לריבוי מנהגן זה הוא כאלו צוה אביהן אותם בכך והם עושים כן לקיים מצותו אבל התנא נתן הזמה לשפחות כי בהן הוא יותר מצוי וכמו שאמרו בראשון מגיטין שפחה זילא ליה שכיחא ליה ופריצא ליה והעבד אפילו יזנה ויפרוץ עם אחת אבל בבית שפחה אחת יתגודדו אגודות אגודות ותרבה הזמה ובעבדים הוא מצוי הגזל ומרבה אותם מרבה גזל והנה בהרבת כל זה יש ריבוי רעה. ורבינו יונה ז"ל פירוש כי הזהיר מכל זה לאדם כי יש עליו עון פלילי בריבוי הכשפים והגזל והזמה וכאילו הוא מסייע על דבר עבירה. ואני אומר שלא היתה הכוונה לזה אלא שהדברים בעצמם הם רעים והמרבה אותם מרבה רעה הפך מה שהיה מחשבתו בזה ולהודיע כי אין שום ריבוי טוב אלא במה שיזכיר אחר זה:
מרבה תורה מרבה חיים. רבינו יונה ז"ל רצה לדקדק שכל אלו הרבויים האחרונים הם כל אחד ואחד הפך מכל אחד ואחד מהראשונים ולא עלה בידו יפה וגם אין צורך שיבוא על אותו דקדוק. ואמר כי מרבה תורה הוא מרבה חיים פסוק מלא הוא בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך והתורה אומרת כן כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנו' חיים ואע"פי שהתורה מתשת כתו של אדם כמו שדרשו במדרש חזית מעולפת ספירים ונקראת גם כן תושיה שמתשת כחו של אדם כמו שנזכר בפרק זה בורר ובמדרש תהלים ועל זה נקראו רבנן מריעי כלומר חולים כמו שנזכר בפרק אין בין המודד וכשקבל עליו ריש לקיש עול תורה חלש גופו ולא יכול לעבור את הירדן כמו שנזכר בפרק הפועלים וכן עקילס כשנתגייר מצאו אדריינוס בפנים חולניות ואמר לו שלמד תורה כמו שנזכר בילמדנו וכיון שגופו תשוש אינו מרבה בשר כמו באכילה גסה ויש לו שכר בעמלו אורך ימים ושנות חיים ואין לו דאגה כמו מרבה נכסים אבל יש לו שמחה במענה פיו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב:
מרבה ישיבה מרבה חכמה. אלו השלשה שהם ישיבה ועצה וצדקה אינם במשניות דווקניות ורבינו יונה ז"ל היה גורס מרבה חכמה מרבה ישיבה והוקשה לו מה בין מרבה תורה ומרבה חכמה ופי' חכמה הסברא כי בזה תרבה ישיבתו שיתקבצו התלמידים לשמוע סברותיו. ולגרסת הספרים שלנו וכן היא נסחת רבינו משה ז"ל וכן בספר צפרתי יתפרש כן כי מרבה ישיבת התלמידים הוא מרבה חכמה כי התלמידים מחדדים את הרב וכמו שאמר ובראשון מתענית אמר רבי הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן וגם מרבה חכמה בעולם שהתלמידים ילמדו ממנו וזה הרבוי יותר טוב מכשפי' וזמה:
מרבה עצה מרבה תבונה. זאת המשנה כולה רבינו משה ורבינו שלמה ז"ל לא פירשו בה כלום ורבינו יונה ז"ל פירשה וגם בסדור צפרתי היא מפורשת חוץ מזה המקום שלא הזכירו כלל איך בריבוי עצה תרבה תבונה. ונראה לי שהמרבה ליטול עצה הוא מוסיף לקח ומבין דבר מתוך דבר סימן לדבר יתרו שנתן עצה למנות שופטים ומשה רבינו ע"ה הוסיף למנות להעמיד משפט השופט והכתוב אומר ושומע לעצה חכם:
ויש מפרשים כי הכתוב חסר וצריך לומר ושומע לעצת חכם חכם. ואני אומר כי מקרא מלא הוא כי אין עצה לסכל כי אם נבערה וכשאומר ושומע לעצה הדבר ידוע שמחכם יצאה וכן אמרו בפרק אין בין המודר אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה וכן היא בפרק בני העיר. וכן הוא אומר הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום רוב יועצים אינו רוצה לומר ריבוי יועצים שהרי כתיב בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך אבל רוצה לומר גדול היועצים ותקום חוזר אל המחשבה כי המחשבה תופר בלא קיבוץ חכמים בהוסדם להתיעץ ואפי' היו מחשבות רבות ותתקיים על ידי גדול היועצים הנותן עצה נכונה לצרף המחשבה הטובה אל המעשה ואפילו לא היתה אלא אחת ומצינו קיום ועמידה אל המחשבות עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור:
ויש מפרשים וברוב יועצים תקום שב אל העצה כאלו אמר וברוב יועצים עצה תקום כמו שכתוב ועצת ה' היא תקום ופירשו בשני מסנהדרין עצה שיש בה דבר ה' תקום וכן במדרש תהלים ובסוף יבמות נזכר כי רב רצה לנדות לרבי שילא שהתיר מים שאין להם סוף ושמואל חבירו יעצו שלא ינדהו עד שישלחו לו למה התיר כן והוא השיב כי לא היה מתיר כן במים שאין להם סוף אלא שחשב באותן מים שהיה להם סוף וקילס רב לשמואל על עצתו וקרא עליו ותשועה ברוב יועץ כי האדם נושע מלהכשל בעצת גדול יועץ וזה תורה כי רוב אינו ריבוי כי היה לו לומר רוב יועצים לא רוב יועץ הרי שבריבוי עצה אדם מרבה תבונה ומבין דבר מתוך דבר היועץ ובריבוי הנשים אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכבר אמרו חכמי המוסר: שאל עצת הנשים ועשה הפכן:
מרבה צדקה מרבה שלום. שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ונאמר ושמתי פקודותיך שלום ונוגשיך צדקה כי מפני נוגשי הצדקה אל יחשוב אדם שתרבה מריבה בעולם כשאר נוגשים אבל ירבה שלו' כי במיעוט הצדק' ירעבו העניי' ותרבה המריבה ובהשביע אותם תשקוט המריבה הנה כי ריבוי הצדקה אע"פי שממעיט ממונו יש ריבוי טוב ובריבוי העבדים יתמעטו ממונות הטובים וירבה הוי בעולם כאשר יבז לו משוד יתום:
קנה שם טוב קנה לעצמו. ושאר הקניינים הם לאחרים ובשם טוב יש נחת רוח לבדו ואין לזרים אתו וכן אמר מונבז כשבזבז אוצרותיו לעניים אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי כמו שנזכר בהשותפין שרצו וכן הכתוב אומ' נבחר שם מעושר רב וכל שכן שאם קנה לו דברי תורה שקנה לו חיי העולם הבא כמו שדרשו בסוטה פרק היה נוטל מהפסוק שכתוב בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך וכן היא בפ' קנין תורה:
משנה ח
רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. לפי שרבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל והפסיק בינו לבין הלל מפני שרצה לסדר סדר הנשיאי' שנשתלשלו מהלל על כן חזר להזכיר דברי הלל האחרונים וסמך להם דברי תלמידו שקבל ממנו ובמדרש חזית מונה דורות הראשונים מאנשי כנסת הגדולה עד רבן גמליאל הזקן ודורות האחרונים מרבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו והוא התקין תשעה תקנות הנזכרות בראש השנה פרק יום טוב של ר"ה:
אם עשית תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. כי האדם לא נברא אלא לעסוק בתורה וכמו שדרשו בראשון מע"ז ובפרק רבי עקיבא ממה שכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין את התורה בששה בסיון מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו ולפי שהאדם הוא חייב בכל עת ללמוד תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה אם הוא מתבטל אפילו שעה אחת הרי שהפסיד שכרה של אותה שעה כמו הפועל שאין לו רשות להתבטל ממלאכתו של בעל הבית אפי' שעה קלה ועל זה אמרו במסכת תענית בפרק ראשון שאסר לתלמיד חכם להתענות מפני שממעט במלאכת שמים כמו שהפועל בודאי אסור לסגף עצמו בתענית מפני שממעט ממלאכתו של בעל הבית כמו שנראה בפרק הפועלים ובתוספתא דמציעא פרק שביעי וכן אמרו בז' מדמאי רשב"ג אומר לא יחשוך מפיו גרוגרות שממעט במלאכתו של בעל הבית ופירש בערוך לא יחשוך גרוגרות מאכילתו ליתנה תרומת מעשר מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית ותניא לא ישכיר אדם עצמו וירעיב עצמו ויסגף עצמו מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית וכן מפורש בירושלמי שאמרו שם רבי יוחנן אשכח ספרא אטימו יום פירוש שהיה חולה ומלמד תינוקות אמר לון מהו כן אמרי ליה ציים פירוש רגל הוא לצום על כן הוא חולה וחלוש אמר ליה אסיר לך אם מלאכת בשר ודם אסור מלאכתו של הקב"ה לא כל שכן. וכשהאדם עושה תורה הרבה אין לו להחזיק טובה לעצמו לומר כמה אני גדול וכמה אני נשוא חן לפני הקב"ה שהרי עמלתי בתורתו הרבה כי לכך נוצרת וכמו שאין הפועל מחזיק טובה לעצמו כשעשה מלאכת בעל הבית באמונה לפי שלכך שכרו כן האדם אין לו להתפאר על שעשה תורתו הרבה כי לכך נוצר ומי שפרע חובו אין מחזיקין לו טובה כמי שנותן מתנה בטובה ואלו היתה מלאכת התורה קצרה כמי שהשלים מלאכתו ועושה עם בעל הבית בטובה מלאכה אחרת היה איפשר לו להחזיק טובה לעצמו אבל התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמו שנזכר בעירובין פרק עושין פסין שכל העולם כולו א' משלשת אלפים ומאתים מהתורה והוכרחו כן מהפסוקים ואפי' יחיה אדם אלף שנים פעמים לא יוכל להשלימה ואיך יחזיק טובה לעצמו במה שלמד ממנה ולזה היו משבחים החכמים מי שלומ' הרבה ולא מחזיק טיבו לנפשיה כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הי הנחנקין אי זהו בן העולם הבא ענותן ושפל ברך שאיף עייל שאיף נפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבו לנפשי' ורבי יוחנן בן זכאי היה נאה דורש ונאה מקיים כי הוא היה כמו הלל רבו שחיה מאה ועשרים שנה כמשה רבינו ע"ה ארבעים שנה עסק בפרקמטיא ארבעים שנה למד ארבעים שנה לימד כמו שנזכר בספרי ובאחרון מראש השנה ובפרק היו בודקין ובפרק יש נוחלין שנו וכן בפרק הישן כי שמונים תלמידים היו לו להלל שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה שלשי' מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושוע עשרים מהם בינוניי' גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלות וחמורות וגזרות שוות וגמטריאות שיחת מלאכי השרת שיחת שידים ושיחת דקלים ומשלות כובסים ומשלות שועלים דבר גדול ודבר קטון שלא למד דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא ואמרו על גדול שבכולן שכל עוף שהיה פורח עליו בשעה שהיה עוסק בתורה היה נשרף בהבל היוצא מפיו ובפרק היה קורא אמרו שלא קדמו אדם בשלום לעולם ואפי' עכו"ם בשוק ולפי שרבן יוחנן בן זכאי למד תורה הרבה לימד לכל מי שיעשה כמותו שלא יחזיק טובה לעצמו כמו שלא החזיק הוא טובה לעצמו:
משנה ט
חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי. בלא ספק כי אלפים תלמידים העמיד ובפרק אין עומדין נראה כי רבי חנניא בן דוסא היה תלמידו ולא מנה אלא הגדולים שנמסרה הקבלה אליהם והם התנאים הראשונים הנזכרים במשנה ובברייתות ומצאתי כי במשניות המדויקות אין שם וא"ו אלא באחרון שכתוב בהן ורבי אלעזר בן ערך אבל בכולן כתוב רבי בלא וא"ו ובא על דרך שמעון לוי ויהודה וכן דרך הרומייס כשהן כותבין הרבה שמות זה אחר זה אין נותנין הוא"ו או מה שדומה לה בלשונם אלא באותו שמזכירין אחרון:
הוא היה מונה שבחן. אין דרך הרב לקרוא לתלמידיו רבי אלא בשמו בלבד וכן בפרק הוציאו לו הזכירו שרבי חנינא היה יותר גדול מרבי יהושע בן לוי לפי שאמר לי התיר רבי חנינא ולא אמר לי התיר חנינא על כן אין בכל אלו השמות רבי כלל ומצאתי כי באחרון יש רבי והוא רבי אלעזר בן ערך ואינו כן בנוסחת רבינו משה ז"ל ונראה כי שיבוש הוא באותן משניות שכתוב בהם רבי ונסתבכו בזה השיבוש לפי שבמשנה ראשונה נשתנה זה השם בתוספת וא"ו כמו שהזכרתי הוסיפו כאן גם כן רבי והוא טעות ורב אליעזר הוא הנזכר בתלמוד רבי אליעזר הגדול ועל שמו הם הפרקים הנודעים בשם פרקי רבי אליעזר והגירסא המדוקדקת הוא בור סוד לא בור סיד רוצה לומר בור של סוד ומה שבח יש בו אבל בור סוד הוא בור שסדוהו יפה כמו המקואות והשיחין שהם מסויידין יפה ומעמידין המים שלא יבלעו בקרקע ובכותלין. וסוד הוא פעול על משקל שובי מלחמה נוגי ממועד מולים היו שיאמר מהם ליחיד שוב נוג מול וכתוב מול בערלה כמו שדקדק רבי' שלמה ז"ל בפרשת מסעי בתיבת ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב שאינו מקור אלא פעול ובשלימותו היה סיוד על משקל עושר שמור ובא חסר יו"ד כדרך נחי העי"ן:
ושבח רבי אליעזר בזכרנות שלא שכח לעולם דבר ממה שלמד כמו הבור אשר הוא טוח בסיד שאינו מאבד אפי' טיפה אחת:
ושבח רבי יהושע בטוב המדות כן כתב רבינו משה ז"ל וכן הוא האמת שהיה עומד לפני קיסר כמו שמצינו בפרק הרואה ובפרק אלו טרפות אמר ליה קיסר לרבי יהושע וגם עם המטרוניתא דבר כמו שנזכר בפרק מפנין ולא יתיצב לפני מלכים אלא מי שהוא מאושר במדותיו. ורבינו יונה ז"ל דקדק כי לשון אשרי הוא ריבוי במעלות המאושרות כי נאמר על היראה אשרי איש ירא ה' ועל השוקד בלימוד אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ונאמר גם כן בזה אשרי יושבי ביתיך ונאמר על הבוטח באל אשרי אדם עוז לו בך ועל המתרחק מהרשעים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ואמת הוא זה והרבה יש מכל זה אבל רבן יוחנן לא אמר אשריו אלא אשרי יולדתו ואם מפני שילדה אדם חשוב שבחה למה לא שבח אמות האחרים ולמה זכתה היא בשבח הזה יותר משאר יולדות צדיקים. ורבינו שלמה ז"ל פירשו יפה וזה לשונו אשרי יולדתו שהיא גרמה לו שהוא חכם שכל אותם ימים שעיברה אמו ממנו היתה מחזרת בכל יום על ארבעה ועשרים בתי מדרשות שהיו בעירה ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העוב' הזה שיהיה חכם כדאיתא בתלמוד ירושלמי עד כאן לשונו ז"ל. וגם ראיתי אני בירושלמי בראשון מיבמות שאמר רבי דוסא בן הורכינס לחכמי ישראל עליו שמיום שנולד לא הוציאה העריסה שהיה בה מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה וזהו שבחו אשרי יולדתו שגרמה לו יתרון על חביריו שלא שמע לעולם מיום שנולד אלא דברי תורה והיה לוי ומשורר בבית המקדש כמו שנזכר בספרי ובערכין פרק אין בערכין והיה אב בית דין כמו שנזכר בפר' מרובה ומפני שצערו רבן גמליאל העבירו אותו מהנשיאות ולא החזירוהו עד שנתפייס ממנו כדאיתא בפרק תפלת השחר. ויוסי הכהן הוא הנזכר בראשון מע"ז ובפרק מי שהוציאוהו שיצא אחר רבו לצידן ובירושלמי דברכות פרק מי שמתו ובמשנת עדיות יש הלכות על שמו והוא נזכר בזבחים פרק טבול יום שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו אחיו הכהנים ונזכר באלו מגלחין שמתה אשתו ואמר לאחותה בעודה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך ובפ' אין דורשין במעשה מרכבה. וכן בראשון משבת שלא נמצאת אגרת שלו ביד גוי לעולם מפני איסור הוצאת שבת וכן במשנת מקוואות בפרק עשירי קלמירין של יוסי הכהן היתה נקובה ושבח אותו בחסידות הוא העושה לפנים משורת הדין וכמו שאמרו בגמרא מדת חסידות שנו כאן במציעא בפרק הזהב וכן בפרק הזרוע ובירושלמי אמרו וכי משנת חסידים היא זו וכן בפרק כל היד ובפרק אלו מגלחין על הצפרנים קוברן צדיק שזהו דינם שורפן חסיד שלא יבוא בהם לידי מכשול כי חסיד גדול מצדיק וכן בפרק כל כתבי וכן בכריתות פר' המביא אמרו אשם חסידים הוא אשם תלוי המתנדבים בלא חטא ובפרק אין עומדין חסידי' הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ובפרק בנות עכו"ם חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהם אלא ברביעי בשבת כדי שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת שהיו בקיעין בזמן ההריון וכשמשמשין מטותיהם ליל ראשון וליל שני וליל שלישי היה אפשר לילד בשבת ומרביעי ואילך לא היי באין לידי חילול. וכן אמרו הנותן מעות בעסק קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע רחוק לשכר וקרוב להפסד חסיד קרוב לזה ולזה רחוק לזה ולזה זו מדת כל אדם כי המתרחק מן האיסור יותר מכל אדם נקרא חסיד. ובמדרש תהלים אמרו כל מי ששומע קללתו ושותק כדאי הוא שיקרא עצמו חסיד וכן דוד היה אומר שמר' נפשי כי חסיד אני וכן הקב"ה אמר חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם והעושה כן נעשה לו שותף:
ושבח רבי שמעון בן נתנאל ביראת חטא שהיה עושה סייגים להרחיק את עצמו מן החטא יותר מכל אדם כי לולי זה לא היה שבח גדול שהרי עם הארץ אפשר לו להיות ירא חטא ולא הוציאו מכלל זה אלא בור כמו שנזכר למעלה אבל השבח היה שהיה עושה הרחקות גדולות בענינים מיראתו שלא יכשל בחטא אפילו באונס ובשוגג וכן החסידות ששיבח בו רבי יוסי הכהן היה על תכלית החסידות יותר מכל החכמים כי לא שבחוהו שלא היה עם הארץ שאינו חסיד. ובאבות דר' נתן שנו יוסי הכהן חסיד שבדורו פירוש שלא היה בדורו כמוהו:
ושבח לרבי אלעזר בן ערך שהיה כמו מעיין המתגבר מאליו אשר לא יכזבו מימיו וכל אשר נמשך למרחוק הוא מתגבר כן היה לבו רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו לא ייעף ולא ייגע כשהיה מדבר בין החכמים מהתגברותו ובזה היה יותר על ר' אליעזר כי ר' אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם כמו שנזכר בסוכה פרק הישן וכן ביומא פרק שני שעירי וזה ר' אלעזר בן ערך אמרו עליו בפרק אין דורשין שהיה דורש במעשה מרכבה לפני רבן יוחנן בן זכאי עד שירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות ונענה מלאך מן האש ואמר הן הן מעשה מרכבה ואמר רבן יוחנן בן זכאי אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך ר' אלעזר בן ערך ואחר כל זה הכבוד אמרו עליו בשבת ששכח תלמודו מפני שהלך להתעדן באותן מקומות הנזכרים שם כמו שנזכר בפרק חבית להודיע כמה צריך אדם להחזיק בלימודו וכן אמרו באבות דר' נתן וידוע הוא היום בית הכנסת שלו בדמשק. ובפרק כל הבשר אמרו נטילת ידים מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי ר' אלעור בן ערך שהיה סומך זה לפסוק וידיו לא שטף במים מתוך פלפולו:
אבא שאול אומר משמו. כתב רבינו יונה ז"ל שאבא שאול אינו חולק על סתם משנה שהתם דבר על ענין הידיעה ואבא שאול דבר על הפלפול והכל אמת כי רבי אליעזר היתה ידיעתו יותר גדולה מכל חכמי ישראל לפי שהיה כבור סוד שאינו מאבד טיפה ורבי אלעזר בן ערך היה פלפולו יותר גדול מכל חכמי ישראל שהיה כמעיין המתגבר ובאבות דרבי נתן שנו ואצבעו של ר' אלעזר בן ערך בכף שנייה ונקרא אבא שאול דרך כבוד הוא. וכתב רבינו משה ז"ל בפתיחת פירוש המשנה כי מדריגתו כמדריגת מי שקורין אותו רבי וכן נהגו העכו"ם לקרוא דרך כבוד בשם אב הישמעאלים הרבה מאד ואף העכו"ם לאפיפיור אב קדוש וכן לנשים החשובות קורין בשם אמא אמא שלום אמא מרים וכן מטרוניתא בלשון רומי אם היא מטיר כמו אב פטיר וכן נזכר בסוף פרק היה קורא כי אבא ואימא דרך כבוד ואין קורין כן לעבדים ולשפחות אלא של בית רבן גמליאל כמו שנזכר בסוף פרק היה קורא:
אי זו דרך טובה שידבק בה האדם. לא ראיתי מי שנתעורר לפרש מה בין זה למה שאמר בראש הפרק אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ונראה לי שאותו מאמר הוא שיבור האדם מתוך הדרכים דרך ישרה אחת אשר אין בכל הדרכים ישרה אלא היא ויניח השאר והמאמר הזה הוא להדבק בדרך טובה יותר משאר הדרכים ואע"פי שהם גם כן טובות ולא אמר שיניחם אלא שילך בהם גם כן אלא שידבק באחת מהם יותר מהשאר:
רבי אליעור אומר עין טובה. ההפך מלמד על הפכו ומצינו בזאת המסכתא כי הקמצן הכילי נקרא עינו רעה כמו ששנינו בפרק אחרון רוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו אם כן עין טובה הוא הנדיבות וכן כתוב נבהל להון איש רע עין ונקרא בלשון חכמים ז"ל צר עין בהפך טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל והיה אומר רבי אליעזר כי על ידי דרך זו ימצא חן האדם בעיני אלהים ואדם כי יתן מלחמו לדל:
רבי יהושע אומר חבר טוב. כי איפשר שהאדם יהיה קרוב אצל עצמו ותגבר לפעמים עינו הרעה על עינו הטובה וכשהיה לו חבר טוב יוכיחנו על פניו וגם הוא יבוש ממנו וטובים השנים מן האחד:
רבי יוסי אומר שכן טוב. כי החבר הטוב אינו מצוי אליו בכל עת והשכן הטוב אינו נפרד ממנו יום ולילה ומה שיעשה החבר ביום יעשה השכן ביום ובלילה והכתוב אמר טוב שכן קרוב מאח רחוק:
רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. כי החבר והשכן אינן רואים אלא לפי שעה ומה שהוא היום טוב אינו טוב למחר כי ישתנו הדברים וכמו שאמר הכתוב אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום והרואה את הנולד ומרחוק יריח מה שאפשר להיות הוא נשמר מהרבה פגעים ולא יעשה כי אם שגלוי אליו שאי אפשר לו לבוא לידי תקלה שמתוך כך יהא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה וזהו מה שאמרו חכמים ז"ל בסוטה ובראשון ממועד קטן ובפרק נגמר הדין שם ארחותיו שנאמ' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושֹם אלא ושׂם וצווי זה אינו סותר מה שכתוב בספר בן סירא ונזכר בפרק חלק ובפ' הבא על יבמתו והוא אמרו אל תצר על צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וכן מה שאמרו באחרו. מסוטה כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר הרי זה מקטני אמנה כי יש לו לאדם לחשוב על העתיד ויקח תחבולה להציל לו מרעתו ומה שאינו בידו יבטח באל ואל ידאג עליו. ובמסכת תמיד אמרו כי אלכסנדרוס מוקדון שאל זקני הנגב אי דין חכם ואמרו לו הרואה את הנולד:
רבי אלעזר אומר לב טוב. שיהיה לבו טוב לשמים וטוב לבריות וכן אמרו באבות דר' נתן טוב למקום טוב לבריות:
אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם. כי מי שיש לו לב טוב יהיה נדיב וקונה חבירים טובים וידור עם שכנים טובים ומתוך שלבו טוב יראה את הנולד כדי שלא תבוא תקלה על ידו ויהיה טוב עם אלהים ועם אנשים. ורבינו משה ז"ל פירש דברים אלו על דעת חכמי האומות הפוסקים הלכה במה שנפל מחלוקת ביניהם בענין מדות האדם כי יש מהם מי שאומר שלא נתייחד הלב לכל המדות כי יש מהם תלויות בכבד כמו הזוללות והזימה והפרישות מהם ויש מהם תלויות במוח כמו הראייה והשמיעה והטעם והריח והלקיחה וההליכה ודומיהם ויש בכל אחד מאלו מצוה ועבירה ויש מהם תלויות בלב כמו הכעס והגאוה וכיוצא בהם והחולקים עליהם אומרים כי מהלב הם נובעים כל אלו המדות ושם הוא מקורם ואע"פי שאין פעולתם נראית אלא במוח ובכבד אבל מהלב הוא נובע אליהם הכח הזה והכל מודים כי בלב הוא הכח המניע לכל אלו הכוחות קורין לו הכח המתעורר ויש שקורין אותו כח התאוה ואלו הכחות הם שמשים לזה הכח אשר בלב ורבן יוחנן בן זכאי הורה לדברי אלו ופסק כי הכל תלוי בלב על כן אמר כי בכלל דברי רבי אלעזר בן ערך הם דברי כולם והוא ראה יפה בזה שנתן עצה להדבק בלב הטוב כי ממנו תוצאות אלו המדות כמו שאמר הכתוב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים וכך פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל והרבה הארכנו בזה בחלק שני מזה הספר ורבינו יונה ז"ל פירש לב טוב שיהיה לו רצון טוב ויהיה סבלן ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובזה יהיה נושא חן בעיני כל רואיו ותהיה עינו טובה ויהי' לו חבר טוב ושכן טוב וגם יראה את הנולד שבלבו הטוב לא תאונה אליו רעה:
אמר להם צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. מה שנאמר כאן וכן במשנה שלפני זו צאו וראו דרך לשון התלמוד הוא צאו וראו מה עשה עכו"ם אחד באשקלון פוק חזי מה עמא דבר צא וחשוב צא ולמד וזו השאלה היא תמה כי ידוע הוא כי הטוב והרע הם הפכים שאין ביניה' אמצעי וכשידענו הדרך הטובה מיד ידענו הרעה ונראה לי לפרש כי הוא אמר להם זאת הדרך שאמר כל אחד מכם שהיא טובה להדבק בה האדם היא דרכן של אנשי' גדולי' כיוצא בכם ואין כל אדם מגיע לזאת המדריג' שידבק בה תדיר וסתם בני אדם אוחזים דרך זו לעתים רחוקות ואמר אני שואל מכם שתראוני אי זו היא הדרך הרעה שראוי כל אדם להתרחק ממנה ולא ילך בה כלל אפי' שעה אחת ודקדק רבינו יונה ז"ל שהוצרך לשאול מהם זה ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שהדרך הרעה היא הפך הטובה. כי כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע. כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על דין תורה אינו רע ואיפשר היה לו לומר שאם הנדיבות והוא העין הטובה היא דרך טובה שלא תהיה הכילות והוא העין הרעה רעה לפי שאינו מזיק לשום אדם וכן בשאר המדות שהזכירו האחרי' ע"כ הוצרך לשאול מהם אי זו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם: