אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות על פרשת דברים

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות על פרשת דברים

ציון במשפט תפדה וגו' (ישעי' א' כ"ז). כתיב (ש"ב כ"ג כ') ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב. וארז"ל (ברכות י"ח ב) שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. וזהו הוא הכה את שני אריאל. כי בהמ"ק נק' אריאל כמ"ש (יחזקאל מ"ג ט"ז) והאריאל שתים עשר אמה כו' וקאי על המזבח. ומה שנק' אריאל הוא ע"ש ארי' דאכיל קורבנין. מואב שבנאו דוד שבא מרות המואבי'. וצ"ל לפ"ז מהו הלשון הוא הכה את שני כו'. גם מהו היחס שבא ממואב. ותחלה צ"ל מה שנק' בן איש חי. ובתרגום פי' גבר דחיל חטאין. והיינו לפי שהי' שלם בסו"מ וע"ט וקיים כל התומ"צ לכן נק' איש חי כמ"ש אשר יעשה אתם האדם וחי בהם. כי התומ"צ נק' חיי עולם כמאמר וחיי עולם נטע בתוכינו. וארז"ל (שבת יו"ד א') מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה הנה ידוע המאמר ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב וצ"ל מהו מחדש והלא כל הימים שוים. גם צ"ל ענין בריאה יש מאין והלא למעלה היש ולמטה אין כו'. והענין דיש בחי' שנק' סדר השתלשלות. ויש בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות. סדר השתלשלות הוא כמו בנפש שכל ומח' ומדות ודיבור ומעשה שהוא רק מהעלם אל הגילוי ונק' יש מיש. וה"ז כמו השלשלת שהטבעות אחוזים זב"ז. המח' בהשכל והדבור בהמח' כו'. וכמו"כ השתלשלות העולמות וריבוי ירידת המדרגות הכל רק מהעלם אל הגילוי ע"ד עלמין סתימין ועלמין דאתגליין. והנה בנפש יש רק ה' מדרגות כנ"ל ולמעלה יש ריבוי מדרגות בהשתל' העולמות עד אין קץ כו' אבל הכל רק בדרך העלם וגילוי ונק' יש מיש. ומ"מ שייך ברכה בסדר השתלשלות. והיינו שהשרש והמקור שבהעלם יומשך ויתגלה למטה כענין ברוך ה' מהעולם ועד העולם כו' (תלים מ"א י"ד). והנה כ"ז הוא כשנתהוו העולמות הם בבחי' סדר השתלשלות המדרגות בהעלם וגילוי אבל תחלת התהוות ראשית ההשתלשלו' מאוא"ס א"א להיות בדרך השתלשלות עו"ע דהעלם וגילוי כי איך יתכן להיות בחי' כח עצמותו לצאת מהעלם אל הגילוי שיהי' מזה עולמות בע"ג אחרי שהבע"ג לגבי הבבע"ג אין ערוך כלל. אלא בריאת העולמות הוא התחדשות גמור יש מאין שלא הי' מתחלה כלל אפי' העלם דהעלם כו' וזהו בריאה יש מאין ולא מהעלם לגילוי כמו בסדר השתלשלות שנק' יש מיש. וזהו ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב שנעשה דבר חדש ממש מאין ליש. וע"ז כתיב (תלים קמ"ח) יהללו שם הוי' כי הוא צוה ונבראו. והנה בשם הוי' תחלה יו"ד שהו"ע צמצום שמסתלק ומתעלם עצמות האוא"ס ולא יתגלה רק נקודה קטנה (לכאורה א"ז מובן כי איך יו"ד מורה על צמצום אחרי שנשאר עכ"פ נקודה אין זה הסתלקות לגמרי אך הכונה כמו עד"מ אות יו"ד הרי גם נקודה היותר אפשר המציאות כמו עד"מ חלק אלף מגרגיר חרדל ה"ז ג"כ יו"ד. א"כ ממה מתהווה אות יו"ד. הרי שקודם אות יו"ד אין שום תפיסת דבר מה לגמרי (ולא כמו כל האותיות שעושים תחלה נקודה ומהנקודה דיו"ד יכולים להמשיך אח"כ איזה אות שנצרך כו') ובנמשל שכדי שיתהווה יו"ד ח"ע הוא ע"י חשך והעלם אוא"ס לגמרי ואח"כ מתהוה בחי' יו"ד יש מאין וגם הגילוי רק נקודה קטנה לבד). וע"י צמצום זה נמשך אח"כ ה' שהוא בחי' התפשטות שיהי' סדר השתלשלות. והיינו מקור התהוות עלמין סתימין. ואח"כ ו' יש יו"ד בראשו שהו"ע צמצום והמשכה שיומשך ה' תתאה מקור התהוות עלמדאת"ג כו'. אבל תחלת התהוות בחי' ה' עילאה מקור סדר השתל' הוא ע"י צמצום היו"ד. והיינו שלא בדרך השתלשלות כ"א יש מאין וזהו ג"כ פי' בריאה יש מאין שמקור הבריאה הוא בחי' אין היינו יו"ד דשם הוי' נקודה קטנה והארה בעלמא דכאין ואפס. והנה כ"ז הוא בחי' ובטובו מחדש כו' מע"ב. אבל על התומ"צ כתיב (דברים ו' ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום שהוא צותא וחיבור מבחי' אנכי מי שאנכי מהוע"צ ממש שלמעלה משם הוי' שהוא רק בחי' יו"ד נקודה כנ"ל וזהו היום דוקא כמ"ש (שם ז' י"א) היום לעשותם שעוה"ז דוקא הוא עולם המעשה כי יתרון האור הוא מתוך החשך דוקא. ולכן אעפ"י שמה שלמענה מהצמצום דיו"ד דשם הוי' הוא בחי' ישת חשך סתרו שלמעלה מגדר גילוי אור אך ע"י אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא ע"י קיום מצות מעשיות ממשיכים מבחי' אנכי עצמות אוא"ס שלמעלה משם הוי' ישת חשך כו' להיות בבחי' אור וגילוי. וזהו שהתורה נק' חיי עולם ותפלה חיי שעה. כי פי' שעה הוא מקור הזמן והיינו בחי' מל' מלך מלך וימלוך בחי' ה' תתאה דשם הוי' וחיי שעה זהו בחי' יה"ו דשם הוי' שהו"ע צמצום והתפשטות והמשכה כדי שיומשך בחי' ה' תתאה מקור הזמן כי לאחר הצמצום דיו"ד דשם הוי' הרי מג' אותיות יה"ו א"א להיות בה' תתאה מקור דבי"ע וכש"כ בבי"ע עצמן התגלות אוא"ס ב"ה כמו שהוא א"ס ולמעלה מגדר זמן לגמרי ולכן כל הג' אותיות יה"ו נק' רק חיי שעה. אבל חיי עולם ל' נצחיות דהיינו שיומשך במל' ובבי"ע התגלות אוא"ס שלמעלה מהזמן זהו ע"י ההמשכה מעצמות אוא"ס ממש שלמעלה מהצמצום דיו"ד דהיינו מבחי' אנכי ממש שלמעלה משם הוי'. וע"כ התומ"צ שהם המשכה וגילוי מבחי' אנכי ממש נק' חיי עולם וזהו וחי בהם ופי' וחי בהם הוא כמ"ש (בראשית ג' כ"ב) ואכל וחי לעולם שהוא המשכה מבחי' חיי עולם שהוא בחי' אנכי כנ"ל וזהו ובניהו בן יהוידע בן איש חי ופי' הת"י גבר דחיל חטאין. והיינו שע"י שקיים כל התומ"צ בשלימות הוא ממשיך בחי' חי. כמ"ש (במדבר י"ד כ"א) ואולם חי אני כו'. אשר בחי' חי זהו ההמשכה מבחי' אנכי ממש שנק' חיי עולם כנ"ל. וע"ז כתיב (תלים מ"ב) צמאה נפשי לאלקי' לאל חי. וכתיב (שם) תפלה לאל חיי (פי' דכששרש ההמשכה הוא רק מבחי' צמצום דיו"ד דשם הוי' אזי נמשך האור והחיות במל' בבחי' זמן. ולכן כל הג' אותיות יה"ו (ומכש"כ היסוד לבד) נק' חיי שעה אבל כשנק' חי (סתם ולא חיי שעה) כדכתיב ואולם חי אני הכוונה חי לעולם. וכן תפלה לאל חיי כו' זהו כשהיסוד ממשיך השפע מבחי' אנכי שלמעלה מיו"ד דשם הוי' שאזי נמשך גם במל' ובבי"ע חיי עולם שלמעלה מהזמן לגמרי כו'. וזהו בן איש חי ע"ד וחי לעולם כו' והיינו שע"י שקיים כל התומ"צ המשיך מהכתר. אנכי. ביסוד ז"א ואזי נק' היסוד איש חי שנמשך ממנו השפע במל' ע"ד חיי עולם):

ב רב פעלים. דהנה ובטובו מחדש כו' מע"ב. שבחידוש מע"ב מאין ליש יש ג"כ בחי' ובטובו כמ"ש (תלים קמ"ה ט') טוב ה' לכל שע"י בחי' ובטובו עי"ז מחדש. עי' ביאור דואתחנן ולכן ארז"ל (ב"ד פ"כ סי' כ"ב) גדולה פרנסה כו' שנאמר פותח את ידיך ומשביע כל חי רצון ולא כתיב ומשביע כו' מזון. והיינו ששרש השפעת מזון וחיות העולמות ע"י בחי' כל חי נמשך מבחי' רצוה"ע. וזהו פותח את ידיך פתיחת היודי"ן כמ"ש במ"א. אבל יש בחי' טוב הוי' לקויו (איכה ג') וזהו בחי' חי שממשיכין ע"י קיום התומ"צ הוא בחי' טוב עליון שלמעלה מעלה יותר. והוא בחי' טוב ה' לקויו ונק' רב טוב כמ"ש (תלים ל"א כ') מה רב טובך ורב טוב לבית ישראל (ישעי' ס"ג). וההפרש כי השפעת מזון דהיינו חיות העולמות נמשך מרצוה"ע ע"י צמצום היו"ד דוקא. ולכן זהו ג"כ ע"י בחי' ובטובו לצמצם עצמו. אך ע"י תומ"צ נמשך פנימיות השפע דהיינו מפנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה מהצמצום דיו"ד. ולכן נק' זה ורב טוב כו'. ששה מדת טוב לצמצם עצמו וכאן המדת טוב להיות מאיר בריבוי. וזהו רב פעלים פעולה הוא בחי' גבוה מאד כמש"ש מה רב טובך כו' פעלת. ובבהמ"ק כתיב (שמות ט"ו י"ז) מכון לשבתך פעלת כו'. אבל במע"ב לא נזכר פעולה כ"א רק עשי' ומלאכה כו'. וזהו בן איש חי רב פעלים כי בחי' ובטובו מחדש כו' הוא רק שיהי' בריאת העולמות מאין ליש בבחי' העלם והסתר אבל בחי' חי שממשיכים ע"י התומ"צ. שנק' רב טוב רב פעלים הוא להיפך שיהי' התגלות אוא"ס בעולמות ולא יסתירו. וזהו פעולה שלמעלה מעשי' כו' (מלאכה למעלה היינו ריבוי הצמצומים איך להעלים ולהסתיר. ופעולה היינו המשכות ריבוי אורות כדי שלא יסתירו הצמצומים. דאעפ"י שיהי' הצמצומים בכדי שבחיצוניות יהי' נראה ליש. אך הצמצומים גופא לא יסתירו כלל על יחודו ית' שיהי' מושג איך שהכל בטל במציאות לגמרי כו'):

ג מקבצאל. הנה כתיב (תלים קי"ח) אל הוי' ויאר לנו וכתיב (משלי כ' כ"ז) נר הוי' נשמת אדם. והיינו כי במקום חשך מכניסים שם נרות להאיר החשך כך העוה"ז הוא חשך כפול ומכופל ולכן ירדו הנשמות לעוה"ז כי הם בחי' נרות נר הוי' כו' להאיר החשך דעוה"ז הגשמי' שיתגלה שם הוי' למטה ממש. וצ"ל איך הנשמה נר הוי'. הנה כתיב (ואתחנן ד') וידעת היום כו' כי הוי' הוא האלקים וגו' והוא מצות היחוד לייחדו שהוא מצוה רמה ונשאה מאד. ולכאורה הרי ידיעה זאת הכל יודעים שהוא אלוה א' ואין עוד כו'. והענין דכתיב (ש"א ב') כי אל דעות הוי'. ד"ע וד"ת ד"ת שלמטה היש ולמעלה אין וד"ע שלמעלה היש ולמטה כלא ואין ובטל במציאות לגמרי וב' דעות אלו הוא סוכ"ע וממכ"ע. והנה האמת הוא כמו ד"ע. ולכן ד"ת נק' רק בהמה. כידוע שהמרכבה נק' פני ארי' ושור כו' ואעפ"י שיש בהם דעת באלקות. כמ"ש (יחזקאל א') ופניהם פני אדם זהו רק אדם שבבהמה והוא בחי' ד"ת. אבל לגבי ד"ע דבחי' אדה"ע דקמי' כל"ח נק' רק בהמה כו'. והנה כי אל דעות ששם אל הוא למעלה מהב' דעות והוא כולל הב' דעות ומחבר אותם שיתגלה אמיתי' בחי' ד"ע בבחי' ד"ת והוא שרש ענין דירה בתחתונים. אך איך ממשיכים בחי' כי אל דעות כו'. זהו"ע וידעת כו' שיהי' בחי' דעת איך כי הוי' הוא אלקים אין עוד דקמי' כל"ח ובטל במציאות לגמרי. והוא בחי' ד"ע. ולא יהי' בבחי' דעת לבד כ"א והשבות אל לבבך. שיתגלה בחי' ד"ע גם במדות שבלב. שיהי' בחי' כלה שארי ולבבי ליבטל במציאות באוא"ס. כי העיקר הוא מה שמתגלה בלב כו'. והנה ע"י שממשיך גילוי ד"ע במדות שבלב עי"ז גורם ג"כ למעלה להמשיך בחי' כי אל דעות כו' שיתגלה ד"ע בבחי' ד"ת. ועתה מובן איך הנשמה נק' נר הוי' והיינו ע"י וידעת היום והשבות אל לבבך שעי"ז ממשיך מלמעלה בחי' כי אל דעות כו' שיתגלה בחי' ד"ע בבחי' ד"ת אשר ד"ע הוא גילוי אור שם הוי' ממש למטה בעוה"ז הגשמי. ולכן נק' נר הוי' כו' וזהו אל הוי' ויאר לנו שבחי' אל דעות מאיר גילוי שם הוי' למטה כו' (י"ל כי אל תיקון הא' שכולל כל היגת"ד והוא למעלה מהם. דהנה יגת"ד שהם שערות הם שרש בחי' הלבושים ומסכים ופרסאות שבסדר השתלשלות כמשנ"ת בד"ה בהעלתך הא' בפ"ד. אך תיקון השביעי ואמת נק' פנים שפנוי משערות שהוא למעלה מההעלם דשערות. וממנו נמשך גילוי אוא"ס בעולמות שלא יסתירו הלבושים וההעלמים כו'. ובחי' זו הוא בודאי בתיקון הא' שם אל. וכמ"ש הפייט אוחילה לאל אחלה פניו לכן אל כו' ויאר לנו) וזהו מקבצאל. ופי' בזהר (ח"א ד"ו הע"א) דרגא סתימאה דעין לא ראתה כו'. ופי' מקבצאל הוא כמו אל עליון. פי' עליון שהוא למעלה מסדר השתלשלות לגמרי כמ"ש בד"ה אתם נצבים ע"ש והוא בחי' אל דעות שלמעלה מהב' דעות שמחבר הב' דעות. וזהו אל עליון גומל חסדים טובים נו"ה וקונה הכל יסוד כו' למען שמו. שכל המכוון כדי להמשיך בבחי' שמו ד"ת גילוי ד"ע כו'. וזהו בן איש חי רב פעלים מקבצאל. שמקבץ ומאסף ההשפעה דבחי' אל עלין הנ"ל אל דעות. כדי לחבר הב' דעות:

ד הוא הכה את שני אריאל דקאי על מקדש ראשון ושני. והיינו כי עיקר המשכת דירה בתחתונים והתגלות אלקות למטה הי' בבהמ"ק ע"י הקרבנות. כי קרבן לשון קירוב שיהי' קרוב הוי' כו'. והנה מה שנק' בהמ"ק אריאל הוא ע"ש ארי' דאכיל קורבנין (עי' בזהר הנ"ל ע"ב). ואעפ"י שהקרבנות שור כשב ועז הם מפני שור. אך פני שור מהשמאל ושמאל דוחה. ולכן כדי שיתעלה הבהמה גשמי' למעלה הוא דוקא ע"י פני ארי' אל הימין שהוא בחי' חסד וימין מקרבת. ולכן הארי' דוקא הי' מקבל את הקרבנות. ופי' אריאל ארי אל. שע"י שארי' מעלה הקרבנות הנה ע"י העלאת הקרבנות נמשך המשכה וגילוי מבחי' אל. אל דעות. אל עליון כנ"ל. לחבר הב' דעות שיהי' דירה בתחתונים. והנה ארז"ל ע"פ ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר כו' (עי' של"ה שער האותיות אות ל'). ולכן גם כעת אעפ"י שאין בהמ"ק יכולים להמשיך דירה בתחתונים שהו"ע חיבור הב' דעות כנ"ל. והיינו ע"י התומ"צ. וזהו בן איש חי רב פעלים שהוא ההמשכה שע"י התומ"צ. ולכן הוא הכה את שני אריאל כו':

והנה ע"ז כתיב ציון במשפט תפדה. ציון ל' סימן. דהנה כתיב בראשית א' כ"ז) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. והנה ציון הוא מחבר ב' הבחי' דצלמנו כדמותנו ולכן נק' ציון לשון אות וסימן כמ"ש בתו"א פ' מקץ בד"ה רני ושמחי הב' ובהביאור ע"ש היטב והנה חיבור זה דצלמנו כדמותנו הו"ע חיבור הב' דעות כנ"ל והיינו כי ציון הוא בחי' נר הוי' נשמת אדם שממשיך בחי' כי אל דעות שיתחברו הב' דעות כנ"ל באריכות (נקודת ציון היא כנס"י שכונסת ואוספת לתוכה הארה וגילוי מבחי' ישראל דלעילא כמ"ש בתו"א ע"פ זכור ע"ש. ובנפש הוא בחי' פנימיות הלב שמתפעל מבחי' ד"ע איך קמי' כל"ח כנ"ל להיות כלה שארי כו' ליבטל במציאות באוא"ס ב"ה כו'. והו"ע והשבות אל לבבך שנמשך מבחי' וידעת היום כנ"ל. ונת"ל שעי"ז הוא בחי' נר הוי' שמחבר הב' דעות. לכן א"ש שבחי' ציון מחבר הב' בחי' דצלמנו כדמותנו). אך בחי' זו בהעלם והסתר וצריך להוציאה מהעלם אל הגילוי לכן כתיב ציון במשפט תפדה הוא עסק התורה כמ"ש בלקו"ת. ושביה מחדומ"ע שהם שבוים באיסור כו' צריך להוציאם ולהעלותם על ידי צדקה והתעוררות ר"ר כו':

ה ולהבין יותר ענין הוא הכה את שני אריאל מואב. הנה כתיב (ישעי' י"א) וארי' כבקר יאכל תבן. והענין כי בבהמ"ק הי' ארי' דאכיל קורבנין וא"כ הי' הארי' אוכל בשר בהמה. אבל לע"ל ארי' כבקר יאכל תבן. והענין כמו העלאת התפלות של נש"י שצ"ל ע"י המלאכים דוקא כמארז"ל (חגיגה י"ג ב'. ועי' זה"ג רע"ח א'. ובלקו"ת ד"ה מי"פ. ובת"א ד"ה מזוזה) מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. וזהו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך (מגילה ט"ו א') ופי' בזה"ק (ח"ג רע"ו א') שמט"ט אעפ"י שהוא שרו ש"ע נק' הדיוט לגבי מארי'. וברכת הדיוט זהו מה שמעלה תפלות נש"י. אל תהי קלה בעיניך שהרי קושר כתרים לקונו כו' והיינו כי אותיות דיבורי התפלה הם אותיות גשמיים. ולכן כדי שיוכל להתעלות ליכלל באלקות צריכים מנאכיה לזככם כו' עי' האריכות בתו"א ד"ה נ"ח ובלקו"ת ע"פ וארי' כבקר. ולכן כמו"כ הקרבנות צריכים להתעלות ע"י המלאכים דוקא. ולכן ארי' דאכיל קורבנן. וא"כ הי' הארי' נזון מהקרבנות בשר בהמה. וזהו ארי' טורף. טרף רפ"ח עה"כ. ופני שור לא הי' אוכל הקרבן. אבל לעתיד לא יהיו צריכים נש"י למלאכים ואדרבה עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש (ב"ב ע"ה ב') וא"כ יתעלו התפלות נש"י בעצמן. ולכן כמו"כ הקרבנות דלעתיד יתעלו ביושר ולא ע"י פני ארי' כו' וכמ"ש במשה (שמיני ט' כ"ד) ותצא אש מלפני ה' ולכן ארי' כבקר שפני ארי' יהי' שוה עם פני שור ושניהם לא יאכלו בשר בהמה דקרבנות רק תבן שהוא השפעה שנמשך משעורים. וזהו ובניהו כו' איש חי כו' שע"י קיום כל התומ"צ כעת בגלות אשר יעשה האדם וחי בהם עי"ז יזכו לעתיד לבחי' גבוה יותר ממקדש ראשון ושני והוא שיתעלו הקרבנות שלא ע"י פני ארי' כ"א שיתעלו ביושר ליכלל באלקות. וזהו הוא הכה את שני אריאל שלא יצטרכו לבחי' פני ארי' כמו שהי' בשני המקדשות:

מכאן ע"ס הדרוש הוא מרשימה מואב שבנאו דוד שבא מרות המואביה הנה מואב הוא שמקבלת מהאב. ולמעלה בחי' מל' נק' בת כמ"ש רני ושמחי בת ציון וכמאמר לא זז מחבבה עד שקראה בתי. לא זז מחבבה עד שקראה אחותי. שנק' בת ואחות להוי' דז"א. והיחוד הוא קדושה עצומה מאד רק למטה הוא קליפה גמורה עריות. והטעם כי למעלה הוא הכל אחדות א'. מדת חסדו וגבורתו ומדת מלכותו. וכמו שהוא המדע והיודע והידוע כן הוא במדותיו ית'. רק שלמטה הוא ההתחלקות באופן ההתגלות מהם. שמבחי' זו ההתגלות ביותר. ומבחי' אחרת ההתגלות פחות. אבל למעלה אין שום התחלקות לית תמן קיצוץ ופירוד ח"ו. וזה הי' טעותו של אחר שקיצץ בנטיעות. לכן למעלה היחוד הוא גילוי גדול וקדושה עצומה. אבל למטה שהוא התחלקות ופירוד גמור זה היחוד הוא קליפה גמורה. והוא ע"ד שהארי' הוא למטה חי' טמאה. משא"כ השור שנשתלשל מפני שור שבמרכבה שהוא למטה מפני ארי' יכול להשתלשל בגוף טהור ומותר. והארי' לפי שלמעלה הוא גבוה יותר אינו יכול להשתלשל בגוף טהור רק בא למטה בדרך נפילה ושבירה ולכן הוא למטה חי' טמאה. ועד"ז בענין היחודים הנ"ל אין להם למטה כלי בהיתר וקדושה רק הוא קליפה גמורה. והנה למעלה הוא שהמל' מקבלת מחכ' שהוא עלי' גדולה. והוא רק בשבת במנחה שעה קטנה ורק בפנימי' העולמות והעיקר יהי' לע"ל כמ"ש רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך. וכמ"ש והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חציים אל הים הקדמוני היינו שיהי' נמשך מן המל' אל הבינה. והוא לפי שהמל' תתעלה בחכ' וכמ"ש ביום ההוא יהיה ב"פ י"ה. שבחי' ה' תתאה תקבל ג"כ מהיו"ד. וכמ"ש במשיח הנה ישכיל עבדי. עבדי הוא מל' ויתעלה בבחי' ישכיל שהוא חכ'. אבל עכשיו מואב הוא קליפה. והנה על בנות לוט יש ב' תירוצים. הא' שהי' זה קודם מ"ת. אך א"ז עיקר התירוץ. והעיקר הוא שכוונתם הי' לש"ש. כי הם סברו שהי' חורבן כל העולם כמו במבול. וז"ש ואיש אין בארץ כו' והנה דוד בא ממואב. והענין דהקליפות כשנופל להם איזו נשמה גבוה אינם רוצים להוציאה לפי שהם נהנים וניזונים ממנה וכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. שהקב"ה מוציא אותה מהם וכמ"ש בע"ח שער האונאה. והוא כשמוצאים איזה מקום פגום ומגונה ביותר מוציאים אותה לפי שהם סבורים שכשתתלבש בגוף גשמי יהי' יותר טוב להם. וכידוע שע"י חטא אדה"ר נפלו הרבה נשמות גבוהות בעמקי הקליפות. גם נשמת אברהם היתה בתחלה בנפילה כמאמר מתחיל בגנות מתחלה עע"ז היו אבותינו. אך אח"כ נתברר כמארז"ל בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו. ויקרא שם אברם בשם הוי' אל עולם. ועד"ז הי' נשמת רות בנפילה ונתבררה משם שהיתה צדקניות גדולה כמ"ש כי באת לחסות כו'. וממנה בא מלכות ב"ד ומשיח שיבוא בב"א: ועפמשנ"ת בדרוש זה יובן ג"כ ענין שמע"צ. שתחלה הוא ז' ימי הסוכות ומצות לולב. ואין זה עצרת עדיין. רק דוקא ביום השמיני אז עצרת תהי' לכם. דאי' בזהר בהקדמה (ד"ו א') עפ"ז על רזא דחכמתא קא אתא כו' ומרמז פסוק זה ההמשכה דלולב וסוכה ושמע"צ. דהנה ענין הלולב הוא המשכת הדעת וזהו"ע הנענועים שמנענעים בו"ק היינו לעורר ו"ק שבדעת בדרום הוא חסד שבחסד שבדעת. ובצפון הוא חסד שבגבורה שבדעת. ובמזרח הוא חסד שבת"ת שבדעת כו'. וממשיכים בו"ק דז"א בד' מינים שבלולב. והנה הכוונה להמשיך המדות שבדעת עם המוחין שבהם. לכן מנענעים בכל צד ג"פ שהוא להמשיך בכל מדה גם הג' מוחין חב"ד היינו המדה כמו שהיא כלולה גם מחב"ד. וזהו"ע ובניהו שיש בו צירוף יה"ו. גם יהוידע (ל' דעת) יש בו ג"כ צירוף הנ"ל. וצירוף זה הוא בחי' חב"ד כי היו"ד הוא חכ' והה"א בינה והוא"ו הוא דעת מפתחא דכליל שית. רק שיש בזה ששה צירופים כידוע וכללות כל הנענועים הוא ח"י. לפי שהם נמשכים כולם ביסוד שהו"ע הלולב. כמ"ש צדיק כתמר יפרח. לכן הוא ח"י שביסוד נמשך כללות השפע והוא בחי' חיי עולם שהוא בחי' ד"ע. וההבאות הם כנגד הלב להמשיך כל ההמשכות בבחי' המל' שנק' לב שהו"ע ל"ב אלקים דמע"ב. וכמ"ש בסידור להמשיך בנוק' דז"א העומדת בצד חזהדז"א. ומל' היא בחי' ד"ת וההמשכו תשע"י הלולב הוא מן ד"ע. נמצא שנעשה החיבור דד"ע בד"ת. והכח שיהי' החיבור דב' דעות הנ"ל ע"י הלולב הוא ע"י מצות סוכה. כי בז' ימי הסוכות נמשכי' ז' מקיפים דבינה היינו מז"ת דבינה. ביום ראשון חסד שבבינה כו' עד הושע"ר הוא מל' שבבינה והו"ע צל סוכה והוא כמ"ש בזהר דרגא עילאה דאיקרי אל עליון. והו"ע בצלאל שידוע שהוא נשמת יוסף שהוא בחי' יסוד וממשיך השפע מבינה. וזהו"ע בצל שדי ששדי הוא יסוד. וכמאמר הלן בסתר בצל שדי. ובבינה הוא התגלות עתיקא הוא בחי' אל הנ"ל. ומזה נמשך הכח לחבר ב' הדעות הנ"ל ע"י הלולב. ומ"מ אינו עדיין עצרת בחי' קליטה שהוא רק הגילוי דד"ע בד"ת. והוא לפי שבסוכות הוא רק ז"ת דבינה שבהם הוא רק התגלות הארת עתיקא. ואינו עיקר בחי' אל. אבל ביום השמיני שאחר ז' ימי הסוכות מאיר עצמי' בינה בחי' שעה"נ דבינה שהוא בחי' כתר כמאמר כ"ע איהו שלימו דחמשין שע"ב. לכן אז התגלות עיקר בחי' עתיקא שהוא עיקר בחי' אל הנ"ל לכן הוא עצרת בחי' קליטה יחוד עליון שנתעצם בחי' ד"ע בכנס"י על כל השנה. וזהו ובניהו בן יהוידע בן איש חי מרמז על מצות לולב. ומקבצאל מרמז על סוכה ושמע"צ: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה שביה הם מדרגת הבע"ת שהיו בשביה. ולכן בצדקה כו'. אבל בחי' ציון במשפט תפדה. וא"צ לצדקה. דהנה כתי' (ישעי' מ"ו י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה ופירשו רז"ל (ברכות י"ז ע"ב) שהם צדיקים הגדולים שכל העולם ניזונים בצדקה והם ניזוני' בזרוע ופרש"י ז"ל בזכותם שא"צ לצדקתו של הקב"ה. וזהו הרחוקי' מצדקה. וי"ל כי ציון הוא מדרגת צדיקי' גדולים הנ"ל. דאיתא בירושלמי (פ"ד דתענית סוף ה"ב) חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנק' ישראל ציון אלא בפסוק זה ואשים דברי בפיך וגו'. ולאמר לציון עמי אתה. והנה בפסוק זה מבואר כל הג' דברים שעליהם העולם עומד כו'. ואשים דברי בפיך זהו תורה ובצל ידי כסיתיך זהו גמ"ח בצל החכמה בצל הכסף. גם כל המצו' הם בחי' מקיפים ונק' צל כו'. לנטוע שמים וכו' זהו עבודה קרבנות שעל ידם מתקיימים שו"א. והו"ע המעמדות שהיו בבהמ"ק. ולכן נק' לנטוע כו' וליסוד כו'. ואזי נק' ישראל ציון. היינו כאשר הם שלמים כלולים מכל הג' קוין דתו' ועבודה וגמ"ח אזי דוקא נק' [ציון. כי ציון הוא ל' סימן. וכתי' (בראשית א' כ"ו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכשנש"י הם בבחי' אדם להיות בצלמנו כדמותנו ממש דהיינו ע"י שהם שלמים בג' קוין הנ"ל אזי נק' ציון ל' אות וסימן כו' ולכן ציון זהו מדרגת צדיקים הגדולים שנק' אבירי לב הרחוקים מצדקה. ולכן במשפט תפדה שא"צ לצדקה כו' משא"כ שביה בצדקה דוקא ולא עפ"י משפט. והענין דכתי' ראשון לציון (ישעי' מ"א כ"ז) וידוע משנ"ת בתו"א ע"פ זכור הראשון שח"ע נק' ראשית ל' נקבה בחי' מקבל ובחי' אין מקור החכמה נק' ראש ל' זכר. או ראשון כמ"ש (שם מ"ד ו') אני ראשון כו'. והוא בחי' עת"י מקור התענוגים וזהו אשר קדשנו במצותיו אשר הוא אותיות ראש. והנה ישראל אותיו' לי ראש והיינו שנש"י ממשיכים בבחי' ראשית חכמה כו' הגילוי מבחי' ראש וזהו בשעה שישראל אומרים אישר"מ הקב"ה מנענע בראשו (ברכות ג' ע"א) שהוא בחי' ראש הנ"ל. וזהו ראשון לציון שבבחי' ציון כנס"י מאיר בחי' ראשון הנ"ל. והיינו כי ציון נק' דוקא כשיש התכללו' מכל הג' קוין דתו' ועבודה וגמ"ח כנ"ל. והתכללות הג' קוין הנ"ל זהו בחי' סגול. וידוע שכאשר יש התכללות הג' קוין מאיר עוד בחי' היותר עליונה והיינו בחי' סגולתא וכענין ברכת הזימון שבשלשה דוקא אומרים נברך כו' וענין סגולתא הוא בחי' קדש הקדשים כי סגולתא היינו שנקודה האמצעית היא עליונה ולמעלה מהשני נקודות וזהו קדש הקדשים. כי קדשים תרי זהו חו"ב. אבל קה"ק שהוא מובדל ומרומם מהקדשים דחו"ב זהו בחי' כ"ע נמצא שבבחי' ציון שהוא כשיש בנש"י התכללות כל הג' קוין דתו' ועבודה וגמ"ח מאיר בחי' סגולתא קדה"ק שהוא בחי' כ"ע. וזהו שאומרים בהושענות ציון המצוינת קדש הקדשים. וזהו ראשון לציון שבבחי' ציון מאיר בחי' אני ראשון כנ"ל. ובזה יובן המד"ר (בראשית פי"א סי' י"א) אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג א"ב ג"ד ה"ו. ולי לא נתת בן זוג. והשיב לה הקב"ה כנס"י יהי' בן זוגך ולכאו' א"ז מובן מה נצרך שבת לבן זוג וגם התשובה כנס"י יהי' בן זוגך. משמע שכנס"י יהי' בחי' דכר ומשפיע לשבת. שזהו לשון בן זוגך והענין כמ"ש (שמות ל"א י"ד) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. קדש הוא ח"ע. כי תכלית עליו' דשבת הוא עליות הדיבור בחי' מל' בבחי' ח"ע. והנה ששת ימי החול הם חיצוניו' ו"ק דאצי' שיורדים ומתלבשים בבי"ע. ולכן נק' ימי החול וזהו לי לא נתת בן זוג. כי הקדש אינו מתערב עם החול בשום פנים. והנה כתי' (שם ט"ז) לעשות את השבת. וכתי' (יתרו כ' ח') לקדשו. והיינו כי שבת מצד עצמו הוא בחי' ח"ע בחי' ראשית כנ"ל ונק' קדש. וענין לעשות את השבת ולקדשו היינו להמשיך הגילוי מבחי' ראש וקדה"ק בבחי' קדש. כי קדש עם קדה"ק יוכל להתחבר כו'. וזהו זכור את יום השבת. שנש"י יהיו בבחי' דכר ומשפיע לשבת. והיינו לפי שכנס"י נק' ציון. בחי' ראשון לציון וקדה"ק. וע"כ הם משפיעי' בשבת שהיא רק בחי' קדש וראשית לשון נקבה כנ"ל וזהו כנס"י יהי' בן זוגך כו'. והיינו אם נפרש שבת בבתי' מל' ש' בת אזי נק' ציון יסוד. ואם נפרש שבת בבחי' ח"ע אזי נק' ציון קדה"ק. ולכל הפירושים יהי' ציון בן זוג לשבת כו':

ב ועתה נבוא לענין ציון במשפט תפדה. כתי' (דברים ל"ב ל"ו) כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם. ופי' הת"א ארי ידין ה' דינא דעמיה. והיינו מה שישפוט את האומות. אבל על עבדיו יתנחם כענין וינחם ה' על הרעה כו' (שמות ל"ב י"ד) והענין דהנה בדור המבול כתי' (בראשית ו' ג') לא ידון רוחי באדם וגו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה. כי עש"נ. נפש הוא חיות העולם ושנה. בחי' ממכ"ע. אבל רוח הוא בחי' עליונה מאד שלמעלה מחיות העולמות בחי' סוכ"ע. וז"ש במשיח (ישעי' י"א ב') ונחה עליו רוח ה' וגו' וכתי' (שם ל"ב ט"ו) עד יערה עלינו רוח ממרום. והיינו שנאמר והיו ימיו ק"כ שנה. כי מקודם הי' אריכות ימים עד אלף שנה לפי שהי' מאיר רוחא דחיי מא"א וגם תחה"מ יהי' מבחי' רות זה כמ"ש (יחזקאל ל"ז י"ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם וזהו לא ידון רוחי באדם (היינו גם באדם העליון) ומזה נעשה עת אשר שנט האדם באדם ונעשה למטה גלות ממש. כמשנ"ת ע"פ טוב לחסות בה' מבטוח באדם. וזהו כי ידין ה' עמו להיות ידון רוחי באדם היינו שיאיר בחי' רוחא דחיי הנ"ל ההפך ממ"ש בדור המבול לא ידין כו' ומזה נמשך המשפט על ב' בחי' אדם היינו שלא להיות אשר שלט האדם כו' כנ"ל. וע"כ המשפט הוא מלמעלה מבחי' אדם והיינו מבחי' ידון רוחי באדם. וזהו כי ידין ה' עמו וממילא נמשך מזה הבחי' יתנחם כו'. וזהו ציון במשפט תפדה כי בחי' ציון ממשיך מבחי' ראשון וקדה"ק כנ"ל. וע"כ ממשיכים המשפט מלמעלה בחי' כי ידין ה' עמו כנ"ל. והנה פי' משפט אינו דין כ"א שיהי' מסודר כל דבר על מקומו ומדרגתו זה נק' משפט וכמ"ש (שמות כ"ו למ"ד) והקמות את המשכן כמשפטו. וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה להנתן בצפון וכו' (ירושלמי שבת פי"ב ה"ג). וכמו חשן המשפט שסידור האבנים ביושר לפי שבטי בנ"י נק' זה משפט מסודר וישר. ולכן גם התו' נק' משפט. כדמתרגם כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא. והיינו כי הלכות התו' הוא שלא להתערב כשר בפסול. כ"א כשר יהי' בפ"ע ופסול בפ"ע כו' ולכן ארז"ל (ויק"ר פ"ז) אין הגליות מתכנשו' אלא בזכות המשניות כו' כי יתנו בגוים כו' וז"ש (מ"א ח' נ"ט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל כו' פי' משפט עמו שיהי' ישר דכמו שלמעלה בשרש הרי ישראל לי ראש ועבמ"ח יהי' גם למטה כך (ולא יהי' גלות והיינו שלא יהי' יניקה לאדם בליעל מאדם דקדושה) והמשכת משפט זה מלמעלה מבחי' כי ידין ה' עמו כו' הוא ע"י שגם למטה באדם שלם המשפט בעבודה. כמ"ש (בראשית י"ט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. דהיינו שיהא שלם בכל הג' קוין הנ"ל. ולכן ציון דוקא במשפט תפדה:

ג ושביה בצדקה. הנה ארז"ל (ילקוט תלים רמז תש"ב) שאלו לחכמה נפש החוטאת במה תתכפר אמרה תמות. שאלו לנבואה כו' שאלו לתו' כו'. שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר הה"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. כי כל המדרגות הנ"ל דחכמה ונבואה ותו' הוא מבחי' חכמה ולמטה כו' וע"כ ע"פ חכמה אין מועיל תשובה ושאלו להקב"ה שהוא בחי' טוב עליון שלמעלה מהשתלשלות בחי' טוב ה' לכל נמשך שיועיל תשובה. וביאור הענין דארז"ל (במד"ר בראשית פ' כ"א) אין ועתה אלא תשובה וכ"מ שנאמר ועתה כמו ועתה ישראל כו' קאי על תשובה והענין כי המצות תלוים בזמן וכמ"ש בזה"ק (ח"א קכ"ט ע"א) ע"פ ואברהם זקן בא בימים. כי כל יום מתקנים לבוש א' כו'. משא"כ תשו' בשעתא חדא ורגעא חדא. יש קונה עולמו בשעה א'. מה שעפ"י תומ"צ נצרך לזה נ' שנים כו'. ולכן נק' תשו' עתה כו' והיינו לפי שהתשובה נמשך מבחי' טוב עליון שלמעלה מהשתלשלו' ע"כ יכול להיות בשעתא חדא כו'. וזהו ושביה בצדקה שבע"ת נצרכים לצדקה דוקא. שיתקנו בשעתא חדא מה שנצרך לזה נ' שנה וכמ"ש (מלאכי ג' כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא כו'. אבל ציון אפי' ע"פ משפט תפדה:

זכור ה' מה הי' לנו וגו'. ע' זח"ג ר"פ בחקתי. ע"פ עמי זכר נא מה יעץ בלק וגו'. ומה ה' דורש ממך כ"א עשות משפט כו' והצנע לכת כו' ולפי שישראל לא קיימו זכירה זאת ע"כ אנו אומרים זכור ה' מה הי' לנו. וצ"ל דאין שכחה לפני כסא כבודו ית' ומהו זכור. כתיב וזכור את בוראך בימי בחרותך. ופי' במד"ר (פתיחתא דאיכה סי' כ"ג) בימי בחירותך. כ"ז שבית הבחירה קיימת. וצ"ל למה דוקא בימי בחירותך. והענין כי יש למעלה בחי' פנים ואחור. דכתיב (במדבר ו' כ"ה) יאר ה' פניו אליך ובזמן הגלות כתיב (דברים ל"א י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. ונמשך השפע רק מבחי' אחוריים. והיינו כמו עד"מ למטה באדם פנים הוא עיקר גילוי החיות ובעורף החיות רק מעט מזעיר כמו"כ למעלה יש בחי' אחוריים כמ"ש (שם י"ג ח') אחרי הוי' תלכו לכתך אחרי והוא בחי' מל' בחי' שם והארה בעלמא. וזהו בריאה יש מאין שהמקור הוא הארה בעלמא בחי' אין. כי מה שהמל' מקבלת מהמדות הוא רק מבחי' חיצוניות ואחוריים של המדות לבד. ולכן בחי' מל' זהו בחי' אחוריים למעלה אבל למעלה מבחי' מל' דהיינו עצמיות המדות עליונות זהו בחי' פנים. והנה בזמן הגלות כתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. שהו"ע עליות והסתלקות פנימיות המדות עליונות. וההשפעה הוא רק מבחי' אחוריים לבד דהיינו מבחי' מל' כמו שמקבלת מחיצוניות המדות. ומזה נמשך הגלות. כמ"ש עבדים היינו לפרעה. שכשההשפעה הוא מבחי' עורף אזי יורד השפע לאה"ע וישראל הם בגלות אצלם. דהנה כשמאיר בחי' פנים דהיינו פנימיות המדות עליונות. שההשפעה היא מפנימיות האהבה וחסד דהיינו להיות התגלות אלקות בעולמות אזי נמשך השפע רק לישראל לבד כמ"ש יאר ה' פניו אליך. והיינו משום דמצד פנימיות המדות כתיב (מלאכי א' ב') אהבתי אתכם אמר הוי' וכתיב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. וגם ההשפעה שמפנימיות האהבה היא להיות גילוי אלקות בעולמות. וזה א"א להם לקבל כלל. אבל כאשר מסתלק הבחי' פנים וההשפעה היא רק מבחי' אחוריים לבד אזי נמשך השפע לע"ש ולאוה"ע כנ"ל. ומזה נעשה גלות. וזהו הבקשה זכור ה'. דהזכירה היא מבחי' פנים דוקא אשר בבחי' פנים הוא אהבתי אתכם כו' וע"כ משם יומשך הזכירה עלינו. ונמצא תוכן ענין הבקשה זכור ה' הוא שיאר ה' פניו אתנו. שיאיר לנו איזה הארה מבחי' פנים דוקא:

ב וענין מה הי' לנו. דהנה כתיב (דברים יו"ד י"ב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כו'. והקשו בגמרא (ברכות ל"ג ע"ב) אטו יראה מלתא זוטרתא היא. אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא. וידוע הקושיא דהא שואל מעמך כתיב והענין כי בחי' משה הוא ונחנו מה. ביטול בעצם. דהיינו שהי' בטל במציאות לגמרי איך דקמי' כל"ח. דכתיב (ש"א ב') כי אל דעות הוי'. דעת תחתון מלמטה למעלה הוא מאין ליש ביטול היש. ודעת עליון הוא איך קמי' ממש. היינו שכל העולמות הם כלא ואין לגמרי. ובחי' הביטול דמשה הוא איך קמי' ממש. וזהו משה נתנבא בזה יחו"ע. וכל הנביאים נתנבאו בכה יחו"ת רק ביטול היש. וענין ביטול היש הוא אתכפיא בכל הרצונות ובמחדומ"ע. ולכן בחי' יר"ת וביטול היש היא מלתא זוטרתא לגבי משה שהי' בחי' מה וביטול בעצם ומה שהבקשה היא בחי' יר"ת וביטול היש דוקא. היינו כמ"ש (בראשית כ"א ו') צחוק עשה לי אלקים. שמבחי' אלקים מדת הצמצום וההסתר שיתהווה בחי' יש ושיהי' אח"כ ביטול היש עי"ז יתגלה לע"ל בחי' צחוק ותענוג עליון מעצמות אור א"ס ב"ה. וזהו לויתן זה יצרת לשחק בו. וזהו כ"א ליראה לפי שעיקר התענוג עליון הוא מבחי' זו דוקא דהיינו מה שהיש בטל. אך צ"ל דהא שואל מעמך כתיב ואיך היא מלתא זוטרתא בכל אדם. הענין דכתיב (משלי ל' ד') מה שמו. ומה שם בנו. וארז"ל במד"ר (נשא פי"ב סי' י"ג) מה שמו ה' צבאות שמו ומה שם בנו בני בכורי ישראל. והיינו כי באצילות מאיר שם מ"ה כמ"ש בת"ז שם מ"ה דאיהו אורח אצילות דהיינו שם מ"ה במילוי אלפין שעל ידו מאיר אור א"ס בכל האצילות ולכן מ"ה שמו ממש. ומה שם בנו היינו שגם שרש ומקור נש"י נמשך ג"כ משם מ"ה. כי אתם קרוים אדם (יבמות דס"א ע"א) ואדם בגימט' מ"ה. כי ישראל עלו במחשבה. חשב מה (זח"א כ"ד ע"א). וכמו שהם בשרשם מח' עליונה יש בהם ג"כ הביטול דשם מ"ה. ורק שבהנשמה המלובשת בגוף מוסתר ונעלם הביטול דבחי' מ"ה. אבל בשרש ומקור הנשמה ודאי שמאיר הארה מבחי' הביטול אמיתי דשם מ"ה. וזהו מארז"ל (מגילה ג' ע"א) מזלי' חזי. פי' חזי ע"ד משה נתנבא בזה. ולכן ומ"ה שם בנו. ולכן תקנו מאה ברכות שהוא המשכת תוספות אורות מבחי' מקור ושרש דשם מ"ה (כמ"ש בזהר חיי שרה (קכ"ג ע"א) קוב"ה דאתכליל מאתר עילאה סדכ"ס ברזא דמאה ברכאן) כדי שיומשך ויתגלה הביטול דבחי' מ"ה שבשרש הנשמה גם בהנשמה שמלובשת בגוף. וזהו א"ת מה אלא מאה כו' (זח"ג רנ"ד א'). ולכן כיון שמ"ה שם בנו וע"י מאה ברכות ממשיכים גילוי בחי' מ"ה גם בהנשמה שבגוף ע"כ יראה מלתא זוטרתא לכל אדם כמו לגבי משה כנ"ל. והנה זלעו"ז כו'. וכמו שיש אדם בקדושה. כך יש אדם דקליפה. וצ"ל הלא אדם בגימט' מ"ה ואיך שייך זה בקליפות. והענין דכתיב (בראשית כ"ב כ"ד) ופלגשו ושמה ראומה. פי' ראו מ"ה. ראו איך שאני בטל. שמרגשת הביטול ועושה יש ודבר מהביטול. ובחי' זו היא באצי' שרש ומקור והתחלה לקליפות כי הקליפה בשרשה היא עדיין דקה מאד. דהיינו מה שמרגשת הביטול. אבל אח"כ בריבוי השתלשלות נעשים קליפות גמורים כו' וכמו שמצינו בדרז"ל (ב"ב ט"ז ע"א) שאמרו שטן ופנינה לש"ש נתכוונו. ופעם אמרו (יומא ס"ט ע"ב) נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו במקדש שני כו' והיינו כנ"ל. ולכן בחי' אדם דקליפה באצילות הוא ענין ראו מ"ה וזהו מה הי' לנו שבחי' ראו מ"ה דקליפה מושלת עלינו וביאור הענין דכתיב שופך דם האדם באדם כו' (בראשית ט' ו'). שעפ"י פשוט אין מובן הפסוק מהו באדם. והענין דכתיב (ישעי' ס"ו) הפושעים בי ואמרו בזהר (יתרו פ"ה ע"ב) בגופא דמלכא. כי רמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידים וזהו בחי' אדם שעל הכסא כלול מתרי"ג כו'. והיינו אורות וכלים כי רמ"ח מ"ע הם בבחי' כלים. ושס"ה ל"ת גידי הדם הוא המשכות האורות עליונים כו' והנה כשנעשה למטה באדם נקב באיזה אבר יוצא ממנו דם שהוא החיות. וכמו"כ כשפוגמים במ"ע נעשה פגם ונקב בבחי' הכלי דע"ס השייך למצוה ההיא. וז"ש (ויקרא כ"ד ע"ז) ונוקב שם הוי'. וכש"כ כשעובר על איזה ל"ת כו'. וע"י הנקב יוצא דם שהוא בחי' האור והחיות מבחי' אדם העליון דקדושה ונמשך לבחי' אדם דקליפה. וזהו שופך דם האדם באדם. ועי"ז נעשה עת אשר שלט האדם באדם. ומזה נמשך הגלות למטה. וזהו טיטוס גידר הפרוכת ויצא ממנו דם (גיטין נ"ו ע"ב) שהי' זה נס. והיינו שהראו לו מלמעלה שמה שהי' לו כח ליכנס לביהמ"ק ולהחריבו אין זה כח שלו כ"א שמחמת שגרמו ישראל בחטאם להיות שופך דם האדם באדם עי"ז ניתן לו הכח מלמעלה כו'. וזהו מ"ה הי' לנו. שבחי' ראו מ"ה דקליפה שהוא ענין אדם בליעל מושל עלינו מחמת עונותינו שגרמנו להיות שופך דם האדם באדם. ועי"ז נעשה להיות שלט האדם באדם. וזהו מ"ה הי' לנו. והיינו כמשנת"ל שבחי' פנים מסתלק למעלה וההשפעה רק מבחי' אחוריים ונמשכת השפע בבחי' אדם דלעו"ז ראו מ"ה. ולכן מ"ה הי' לנו:

ג ועתה צריך להבין ענין מה שאנו אומרים זכור ה' מה הי' לנו זכור עדתך קנית קדם כו'. מהו הפעולה מאמירה זאת מה שאנו אומרים זכור. ויובן בהקדים מארז"ל (ברכות ל"ב ע"א) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. והענין כמו עד"מ שמשבחים לאדם חסדן במדת החסד שלו איך שהוא חסדן גדול. אעפ"י שבשעה ההיא הוא רחוק ממדה זו. מ"מ פעולת השבח שמתפעל עי"ז ומתגלה אצלו המדה ההיא. וכן כשמשבחים לאדם איך שהוא חכם גדול כו'. ונמצא פעולת השבחים שממשיכים מהעלם אל הגילוי וכמו"כ יובן למעלה כי אוא"ס ב"ה הוא לאו מכל אינון מדות איהו כלל. ומ"מ ע"י השבחים שמשבחים לפניו המדות שלו. מדת גדילתו כו'. מדת גבורתו כו' עי"ז ממשיכים המדות עליונות מהעלם אל הגילוי דהיינו שמבחי' לאו מכל אינון מדות יומשך להאיר בהמדות כו' (ר"ל מבחי' ע"ס הגנוזות יומשך הגילוי בבחי' ע"ס דאצילות). ועפי"ז יובן ענין האמירה זכור ה' כו'. כי ע"י מה שאנו זוכרים חסדי ה' ונפלאותיו אשר פעל בימי קדם עם ישראל דוקא. דהיינו כשהי' מאיר אור הפנים שהאיר אורו לישראל דוקא. משום כי בבחי' אור הפנים שהוא פנימיות המדות כתיב אהבתי אתכם דוקא וכנ"ל. הנה ע"י אמירה וזכירה זאת חוזרים ומעוררים בחי' אור הפנים הנ"ל שיומשך משם איזה הארה לישראל דוקא. ואעפ"י שבגלות נסתלק אור הפנים. והו"ע קוב"ה סליק לעילא (זח"ג ד"כ ע"ב) שנעשה רחוק מאתנו כביכול. וכמ"ש (תלים יו"ד א') למה ה' תעמוד ברחוק תעלים כו'. הנה מ"מ גם מהבחי' רחוק יוכל לימשך איזה גילוי. וכמ"ש (שמות ב' ד') ותתצב אחותו מרחוק. ואיתא בזה"ק (שמות י"ב הע"א) אחותו היא בחי' חכמה כמ"ש (משלי ז' ד') אמור לחכמה אחותי את. ופי' מרחוק כמ"ש (ירמי' ל"א) מרחוק ה' נראה לי. נמצא שענין ותתצב אחותו מרחוק הוא בשביל איזה גילוי דהיינו כדי להיות מרחוק ה' נראה לי. ולכן אעפ"י שפנימיות המדות נסתלק לעילא לעילא בחו"ב. כפי' המק"מ. ובחי' זו נק' רחוק. מ"מ יוכל לימשך איזה גילוי גם מבחי' רחוק. גם ענין הסתלקות הוא להיות בבחי' מקיף. כמ"ש (דברים ל"א י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני. בבחי' ביום ההוא. וכיון שישנו עדיין בבחי' מקיף עלינו הרי מבחי' אור מקיף יוכל להיות ג"כ איזה השפעה. וכמ"ש כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך (שם כ"ג ט"ו) וארז"ל (מד"ר קדושים פכ"ד סי' ז') להיות צל על ראשך. הרי שמבחי' צל ומקיף נמשך פעולה גדולה דהיינו השמירה להצילך כפשוטו. וזהו ענין הבקשה שלנו זכור ה' מה כו' הביטה וראה שאין הבקשה שיתגלה אור הפנים בגילוי גמור כמו בזמן הבית. שזה א"א עתה בגלות. כ"א הבקשה שגם מבחי' רחוק ובחי' מקיף יומשך איזה הארה וגילוי מבחי' אור הפנים וזהו הביטה וראה. הבטה מרחוק. כמ"ש (תלים ל"ג) משמים הביט ה'. וע"י הבטה זו יהי' פעולה גדולה ושמירה גדולה לישראל כנ"ל בענין להצילך כו'. וזהו וזכור את בוראך בימי בחרותך. דפי' במד"ר כ"ז שבית הבחירה קיימת כי בעוד שביהמ"ק קיים שהי' בחי' יום שהי' מאיר אור הפנים יאר ה' פניו אליך. וזה נק' ימי בחרותך. כי בימי הבחרות מצהיל אור הפנים. ע"כ בקל הי' מועיל ע"י התעוררות הזכירה מלמטה וזכור את בוראך כו' להוסיף אור הפנים שיהי' יאר הוי' כו' ישא ה' פניו כו'. שיש כמה מדרגות זה למעלה מזה בבחי' גילוי אור הפנים כמ"ש (חלים פ"ט) באור פניך יהלכון. משא"כ כעת בגלות שהוא בחי' לילה. ובעונותינו נמשך השפע רק מבחי' אחוריים לבד כו' ע"כ קשה מאד לחזור ולעורר אור הפנים. וזהו וזכור את בוראך בימי בחרותך דוקא. ומ"מ גם כעת נעשה פעולה גדולה ע"י הזכירה כנ"ל:

ד הביטה וראה את חרפתינו. כתיב (ישעי' נ"ד ד') וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד. וזהו חרפתינו. והנה ארז"ל (מד"ר איכה פ"א סי' ג') ע"פ היתה כאלמנה כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור כו' ואלמנה ארז"ל (כתובות יו"ד ע"ב) שכתובתה מנה. וצ"ל דאלמנה משמע שאין לה מנה. הנה כתיב בראשית כ"ו י"ב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים ובפדר"א (פל"ג) מה זרע צדקה שנאמר (הושע יו"ד י"ב) זרעו לכם לצדקה וצריך להבין דא"כ מהו מאה שערים כי לא מצינו רק כ"א נ' שערים כמארז"ל (ר"ה כ"א סע"ב) חמשים שערי בינה נבראו בעולם ומ"ט נמסרו למשה. והענין דכתיב (דה"א כ"ע י"א) לך הוי' הגדולה כו' כי כל כו'. לך גימט' חמשים. ואח"כ כי כל בשמים כו' כל ג"כ גימט' נ' והיינו כי לך הוי' הגדולה הוא ע"ד לעולם יסדר אדם שבחו של מקום. איך שבחי' המדות עליונות בטלים אליו. הגדולה זה מע"ב (ברכות נ"ח). מדת חסד עליון התפשטות החיות בעולמות. והגבורה זה יצי"מ והת"ת זה מ"ת. והנצח זה בנין ירושלים (שם). ומ"מ הם בטלים אליו לגמרי. והנה עי"ז השבח גורמים העלאת המדות מלמטלמ"ע להתכלל בבחי' ביטול בנשע"ב. וזהו לך גימט' חמשים. ואח"כ נמשך המשכת גילוי נשע"ב בהמדות מלמעלמ"ט. וזהו כי כל בשמים ובארץ. וזהו נודע בשערים בעלה (משלי ל"א). שע"י שמתגלים השערים דבינה בהמדות אזי נק' המדות בעלה של המל' שמשפיעים בה היחוד כו'. והיינו ע"י נודע בשערים כו'. שכל אחד ואחד משער בלבו ענין שבחו של מקום כנ"ל בענין לך הוי' הגדולה. ועי"ז גורמים העלאת המדות מלמטלמ"ע להתכלל בנ' שערים דבינה ואח"כ המשכת נשע"ב בהמדות מלמעלמ"ט. וזהו ענין מאה שערים דהיינו מה שהמדות כלולים תחלה בנ' שע"ב בדרך העלאה ואח"כ נמשך בהן גילוי נ' שע"ב בדרך המשכה מלמעלמ"ט. וזהו ענין כתובתה מנה דהיינו המדות כשהם כלולים ב"פ מנשע"ב כנ"ל. פי' אלמנה. דמשמע שאין לה המנה. היינו בעת הגלות שמסתלק המדות עליונות לעילא כו' כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ונק' בשם עיבור שישנם בבחי' העלם לעילא כו' אבל אין נמשכים ומתגל במל'. וזהו כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים. שההסתלקות בב עיבור הוא במדינת הים. ים החכמה. (ומדינת הים י"ל בינה כנודע שעיבור היא בבינה). וכמשארז"ל (מדרש משלי סי' ו' מ"ר קהלת פ"א) העוה"ז נק' יבשה ועוה"ב נק' ים. כמ"ש (ישעי' י"א) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (מים לים הו"ע חו"ב כמ"ש ע"פ ושלשת בענין אזלו מים מני ים). גם אלמנה אותיות נאלמה. שמחמת שנסתלקו המדות מלהאיר להדבור. שהוא ענין קול אתפרש מדיבור. אזי אין הדבור בבחי' גילוי כלל. ונק' נאלמה. כי בזמן הבית שהמדות היו מאירים בגילוי אזי הי' הדבור בבחי' גילוי. ע"ד ידבר עמים. שעיקר ההנהגה והממשלה הי' ע"י הדבור. וזהו וחרפת אלמנותיך שהחרפה היא מה שנסתלקו המדות מהדבור ונעשית אלמנה כנ"ל חסר מנה. וגם נאלמה. וזהו הבקשה הביטה וראה את חרפתנו. דהיינו שאעפ"י שנסתלקו המדות לעילא מ"מ יומשך משם איזה גילוי לבחי' מדת מלכותו ית' ויוסר קצת חרפת אלמנותינו כו'. וזה"ע מאה ברכות שאומרים בכל יום דהיינו כדי להמשיך בחי' כתובתה מנה כנ"ל:

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון. וצריך להבין דמשמע שהארץ שבעבר הירדן דהיינו א"י היא ארץ הטובה. וחו"ל רק אינה ארץ הטובה. ובאמת חו"ל אינה ארץ כלל. פי' מה שהיא בחי' ומדרגת ארץ למעלה זהו דוקא א"י ולא חו"ל. גם להבין מ"ש הארץ הטובה ל' נקבה. ואח"כ ההר הטוב ל' זכר. וגם הזה ל' זכר. ומהו בחי' והלבנון. יש להקדים להבין מה שנתאוה מרע"ה כ"כ ליכנס לארץ. כידוע מארז"ל (מ"ר ברכה י"א) שהתפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן. ואמרו ע"ז וכי לאכול מפירותיה הוא צריך אלא כדי לקיים מצות התלויות בה. ואין הכוונה רק על המצות שאינן נוהגות אלא בארץ. כ"א על כללות המצות הנוהגות בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן. שתלויות ג"כ בארץ. והיינו שעיקר מעלת ושלימות קיומם הוא בארץ דוקא. ותדע דכתיב וזאת המצוה אשר צוה ה' לעשות בארץ וכתי' בתרי' שמע ישראל ומצות ק"ש היא חובת הגוף ונוהגת בכל מקום ובכל זמן ומכל מקום כתי' לעשות בארץ. והיינו מפני שעיקר תכלית ושלימות קיום המצות כולם הם בארץ דוקא. דהנה כתיב (קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. פי' שזה כל האדם הוא קיום המצות בבחי' יראה דוקא]. ע"כ הוא מרשימה:

וצ"ל תחלה. פי' וענין ברכת המצות אלקינו מלך העולם אשר קדשנו וכו' פי' מלך העולם שחיות כל העולמות ונבראים עליונים ותחתונים אעפ"י שהם עולמות ונבראים עד אין קץ אלף אלפין כו' ורבוא רבבן גדוד א' ולגדודיו אין מספר. עכ"ז מקור התהוותן וחיותן הוא רק מבחי' מדת מלכותו ית' לבד כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. וכתיב ה' מלך גאות לבש. שמדת מלכות היא לבוש אצלו ית' ולא עצמותו ממש. וכמו בנפש מחדומ"ע רק לבושי הנפש ולא עצמיות כלל. כמו"כ למעלה שרש מדת מל' שהוא מה שעבמ"ח אנא אמלוך הרי מחשבה זו רק לבוש לבד לגבי בעל המחשבה ובעל הרצון וביאור הענין מה שמדת מל' היא לבוש. הנה כתי' (ישעי' מ"ד) אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים אני ראשון היינו קודם שנברא העולם שהי' הוא ושמו בלבד. ואני אחרון קאי על אחר גמר כל העולמות שכל העולמות יחזרו לאין ואפס כמו טרם שנבראו שאזי יהי' ונשגב ה' לבדו כו' ומבלעדי היינו עתה באמצעות ב' בחי' הנ"ל שנתהווה סדר השתלשלות העולמות ע"י שם אלקים כמ"ש בראשית ברא אלקים וגם מה שעתיד להיות דהיינו ימות המשיח ותחה"מ ואלף הז' ונ' אלפים יובלות ג"כ אין אלקים. שהשם אלקים שעל ידו נבראו ונתהוו כל סדר השתלשלות וכל העליות דלעתיד אינו מבלעדי הב' בחי' הנ"ל כ"א שעכשיו ג"כ הוא לבדו הוא כמו אני ראשון ואני אחרון והענין כי שם אלקים שהוא דין היינו מדת הצמצום וההסתר ולכן השם אלקים הוא במדת מלכות שבחי' מל' היא לבוש והעלם כמו הלבוש שמכסה ומסתיר על גוף האדם עד שאין נראה כלל כמו"כ מדת מלכות היא לבוש המעלים ומסתיר על יחודו האמיתי כדי שיהיו נראים העולמות ונבראים ליש ודבר נפרד כו' עד שלמטה בעוה"ז הגשמי משתלשל לבוש הטבע שנראה עולם כמנהגו נוהג כו'. דהנה לע"ל דכתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כו' דפי' אני עושה היינו עצמות המאציל ית' ממש שלמעלה ממדת מלכותו ית'. אזי יהיו שמים וארץ חדשים לגמרי דהיינו שלא יסתירו על אלקות כלל. כמ"ש (ישעי' מ') ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו'. אבל בריאת שמים וארץ דעכשיו הרי הם מסתירים על אלקות וכמו בענין הפרנסה שבאמת הכל נמשך מלמעלה מסבת כל הסבות וכמ"ש (דברים ט"ו) וברכך ה' בכל אשר תעשה. ומ"מ מתצמצם ומסתתר השפע עד שיוכל האדם לטעות ולומר כחי ועוצם ידי כו'. והיינו לפי ששמים וארץ דעכשיו נבראו ע"י שם אלקים מדת מל' לבוש והסתר. ולכן נשתלשל למטה לבוש הטבע. וזהו אלקים בגימט' הטבע והנה הלבוש וההסתר דשם אלקים יש בכל העולמות כי בין עולם האצילות לעולמות דבי"ע השם אלקים והסתר דלבוש מל' זהו הפרסא שבין אצי' לבי"ע שהפרסא מעלים על בחי' יחו"ע דאצי'. וכנודע שמקובלים הראשונים קוראים למדת מל' בשם כסא ומסך כו' וגם למעלה יותר דהיינו בין המאציל לנאצלים יש ג"כ שם אלקים והו"ע חשמל העליון שלמעלה מאצילות וזהו קרומא דאוירא (שבכתר) דחפיא על מו"ס שמפסיק בין מו"ס חכמה שבכתר שרש ועיקרו של אצילות (כמשנ"ת במ"א דמה שיש דעות במקובלים שכתר נמנה עם הע"ס הכוונה על חכמה שבכתר) לבין גלגלתא דא"א (כתר שבכתר) שנחשב מעולם הא"ס כמ"ש הרמ"ז ר"פ אמור. ע' בלקו"ת פ' אחרי בד"ה ביאור הדברים בענין לטהר תטהרו פ"א בהג"ה. ובביאור ע"פ ואתחנן בתחלתו. ובשרש דשרש ענין ובחי' דשם אלקים הו"ע הצמצום שנסתלק האור לגמרי ונשאר רק רשימו דהיינו אותיות לבד בלי שום גילוי אור כלל. והרשימו זהו המלבוש של האור. שמתחלה הי' מאיר אוא"ס ב"ה בגילוי בהלבוש שהו"ע האותיות רל"א שערים כו' ואחר הצמצום שנתעלם מהם האור לגמרי אזי יתכן לקרות כללות בחי' האותיות של הרשימו בחי' שם אלקים לבוש שמעלים (כמו חשמל ופרסא שבאצי' ובו"ע כנ"ל). וזהו שרש כל הלבושים ומסכים ופרסות שבכל ההשתלשלות. שכל לבוש ופרסא שבכל עולם נק' שם אלקים. והשרש לכולם הוא שם אלקים דבחי' הרשימו והנה כל ההסתרים שמצד הלבושים והפרסות שמשם אלקים הוא רק לגבי העולמות לבד. אבל קמיה ית' א"ז מסתיר כלל כמ"ש כי הוי' הוא האלקים דכולא חד ממש שמאוא"ס ב"ה גופא נמשך הלבוש וההסתר דשם אלקים וכמארז"ל (מד"ר בראשית פכ"א סי' ה') כהדין קמצא דלבושי' מני' וביה וכמו עד"מ הרב שאומר שכל עמוק ומלבישו במשל גשמי אעפ"י שלגבי המקבל המשל הוא לבוש והעלם על השכל אבל לגבי הרב א"ז שום העלם כלל כיון שממנו דהיינו מכח שכלו גופא נמשך המשל והלבוש. כעד"ז למעלה המבדיל כו' שכללות בחי' הרשימו (שהוא השרש דשם אלקים שבכל ההשתלשלות) זהו לבושא דמיניה וביה ממש שבחי' האחרונה שבהאור זהו המלבוש דרשימו. ומהרשימו נתהוו ונאצלו אח"כ הכלים דע"ס דאצילות כידוע. ומהכלים דע"ס נאצלו החשמלים כמ"ש בע"ח שמנה"י דבינה נמשך להיות חשמל ומנעל שהוא פרסא כו'. שהוא לבוש הנאצל מהספירות נה"י דבינה (והו"ע כתנות אור באל"ף). וכיון שכל הלבושים דבחי' שם אלקים שבכל ההשתלשלות נמשכו מאתו ית' א"כ ומבלעדי אין אלקים. שאין השם אלקים מסתיר כלל קמיה והוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שנברא העולם כמו קודם שנבה"ע:

ב וזהו פי' הברכה אלקינו מלך העולם. שחיות העולמות הוא משם אלקים מדת מל' בחי' לבוש ופרסא כדי שיתהווה בחי' עילם העלם והסתר שיהי' נראה יש ודבר נפרד. אשר קדשנו במצותיו שע"י המצות נמשך בחי' קדש עליון שלמעלה מהשתלשלות כמ"ש בזהר אמור קדש מלה בגרמיה. כי קדוש פי' מובדל וא"כ שייך לומר שיש עולמות ורק שהוא מובדל מהם. ובחי' זו שייך גם במדת מלכותו כמאמר ושמך קדוש כו'. שיש מבחי' מל' ב' המשכות א' שמתלבש בפנימיות בעולמות ונק' ממכ"ע. והב' שבבחי' מקיף וסובב כו'. אבל קדש הוא עצמות אוא"ס שלמעלה מגדר עלמין לגמרי שאין שייך לומר קמיה בחי' עלמין כלל. וא"כ זהו בחי' אני ראשון כו' ומבלעדי אין אלקים. שע"י קיום המצות נמשך ומתגלה בחי' אני ראשון כו' בעולמות. דהנה במצוה הראשונה שנאמרה למשה רבינו ע"ה כתיב החדש הזה כו' ראשון הוא לכם כו' דלכאורה זהו כפל הלשון שמתחלה כתיב ראש חדשים. ופי' רז"ל במדרש רבה (בא רפט"ו) כביכול הקב"ה שנק' ראשון שנאמר אני ראשון כו'. וע"פ ולקחתם לכם ביום הראשון כו' ארז"ל מד"ר אמור ספ"ל) בזכות זה אני נגלה לכם ראשון וכתיב ראשון לציון ציין נק' כנס"י מצד קיום המצות כמ"ש ואשים דברי בפיך (זהו תורה) ובצל ידי כסיתיך (זהו גמ"ח מצות) לנטוע שמים כו' (זהו עבודה קרבנות כמארז"ל) ועי"ז ולאמר לציון עמי עתה. שע"י הג' קוין דתורה ועבודה וגמ"ח נק' כנס"י ציון ל' אות וסימן דהיינו להיות בצלמנו כדמותנו כו' וכתיב ראשון לציון שע"י קיום המצות נמשך בחי' אני ראשון. והנה ההפרש בין ראשון לראשית ראשית נק' החכמה דאצי' כמ"ש ראשית חכמה. כי חכמה היא ראשית ההשתלשלות. והנה ראשית בתי"ו מורה על לשון נקבה כי ראש או ראשון הוא ל' דכר שמשפיע בבחי' ראשית. וכמו"כ בחי' חכמה שנק' ראשית היא בחי' מקבל מבחי' אני ראשון. אך ההמשכה שמבחי' ראשון בבחי' ראשית חכמה הוא שלא כדרך השתלשלות. וכמ"ש והחכמה מאין תמצא שהמשכת והתהוות החכמה ממקורה הוא כמו עד"מ המוצא מציאה שאין יודע כלל מאין בא לו וכמו"כ המקור שממנו נמשך השפע בבחי' חכמה הוא למעלה מגדר בחי' חכמה עד שנק' אין שאין מושג כלל בחכמה. וא"כ מה שע"י המצות נמשך מבחי' ראשון זהו מלמעלה מסדר השתלשלות לגמרי וז"ש תתן אמת ליעקב. אמת הוא בחי' אני ראשון ואני אחרון כמ"ש ברבות וישלח פ' פ"א. וכן בבהמ"ק נאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ופי' כסא כבוד היינו בינה שהוא כסא לחכמה הנק' כבוד. מרום הוא כתר מראשון היינו א"ס. ור"ל הכתר שבו מאיר מל' דא"ם. וכ"ז נמשך אל מקום מקדשנו. כי יחוד קובהו"ש שהי' בביהמ"ק שהו"ע היחוד דכי הוי' הוא אלקים זה צ"ל נמשך מבחי' אני ראשון כו' ומבלעדי אין אלקים והנה גבי מקדש נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וארז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם והיינו כמארז"ל (כתובות ה') גדולים מעשה צדיקים כו' שנאמר מקדש אד' כוננו ידיך כו' ופירש"י שהמקדש מעשה ידיהן של צדיקים. ומעשה ידיהן של צדיקים היינו קיום המצות שעי"ז ממשיכים גם עכשיו בחי' כסא כבוד מרום מראשון כו'. וזהו ענין אשר קדשנו במצותיו שהוא המשכת בחי' אני ראשון בהעולמות וביאור הענין איך מרומז בתיבות אשר קדשנו המשכת בחי' אני ראשון דהנה בכלל נקרא הכתר אני ראשון שההמשכה מבחי' ראשון דכ"ע בבחי' ראשית חכמה הוא שלא כסדר השתלשלות. אכן בפרט יש בבחי' אני ראשון דכתר כמה בחי'. כי בחי' חכמה שבכתר נקרא ג"כ ראשון שלמעלה מהשתלשלות לגבי ראשית חכמה דאצילות כי ח"ע דאצי' נק' חכמה דאתפתחא בל"ב שבילין וחכמה שבכתר נק' חכמה סתימאה דלא אתפתחא כלל וכמשנ"ת במ"א בפי' שתוק כך עבמ"ח לפני שהו"ע טעם הכמוס שברצון שלמעלה מהחכמה שבלתי אפשר להיות מושג כלל בח"ע דאצילות עד שלגבי חכמה דאצילות נק' זה למעלה מהחכמה והטעם לגמרי. וא"כ ודאי ח"ס שבכתר נק' אני ראשון. אבל עצמיות הכתר דהיינו כתר שבכתר שנקרא גלגלתא דחפיא על מוחא זהו עוד למעלה יותר מבחי' חכמה שבכתר (כנ"ל שיש קרום מפסיק) והוא עיקר בחי' אני ראשן. והענין כי מו"ס זהו טעם הכמוס שברצון שלמעלה מהחכמה. אבל גלגלתא זהו עצמיות הרצון עליון שנק' רעדכ"ר דהיינו רצון על רצון (וטעם הכמוס) שלמעלה מהחכמה. ויש עוד בחי' שלמעלה גם מהגלגלתא והיינו ז' תיקוני גלגלתא ונק' חוורתי דגלגלתא שהו"ע ז"ת דעתיק המאירים בגלגלתא. ופי' וענין תיקוני גלגלתא י"ל ב' פירושים ושניהם אמת הא' עפמשנ"ת בלקו"ת פ' מטות בביאור דהחלצו פ"ב בענין אוירא שע"ג קרומא דמו"ס וז"ל כי הנה עד"מ כשאדם משכיל ומחדש איזו השכלה חדשה זהו המשכה שנמשך ממקור השכל הנק' משכיל ולפעמים אין נופל לו שכל מלמעלה מהשכל א"כ בהכרח לומר שיש דבר שלמעלה מבחי' המקור השכל המשכיל שהוא המקשרו ומחברו לבא לידי גילוי בשכל לפעמים כך ולפעמים כך והנה מקור השכל הנק' משכיל זהו הנקרא ח"ס. והבחי' שלמעלה מזה זהו בחי' אוירא שעל קרומא דחפיא על מו"ס שהוא המקשר ומחבר ח"ס לבא לידי גילוי כו' עכ"ל. וכמו"כ י"ל למעלה יותר דהיינו בבחי' גלגלתא ומו"ס. שבחי' מו"ס זהו רצון וטעם כמוס שלמעלה מהחכמה. אך מ"מ זהו המשכת רצון פרטי. והגלגלתא זהו רעדכ"ר מקור כל הרצונות דהיינו רצון על רצון שלמעלה מהחכמה כנ"ל וא"כ צ"ל עוד בחי' הגבוה יותר גם מהגלגלתא שמנהיג את הגלגלתא. דהיינו שמרעדכ"ר יומשך הרצון שלמעלה מהחכמה. וגם איך ובאיזו אופן יומשך ממנו הרצון וזהו ענין ז"ת דעת"י המאירים בגלגלתא. שבחי' עתיק מנהיג את הגלגלתא שיומשך מהגלגלתא המשכת רצון פרטי ואיזו רצון. ובאיזו אופן יהי' המשכתו כו' ולכן נק' תיקוני גלגלתא ע"ד שהע"ס דתיקון דאצילות נק' תיקונין. כמ"ש במאמר דפתח אליהו אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן כו' כי בע"ס דתהו שלא הי' בחי' צמצומים דדיקנא ופרסא כו'. כ"א הי' מאיר ריבוי אור שלא עפ"י קו המדה. הרי הי' שבה"כ שלא יכלו הכלים לסבול האור הרב משא"כ בע"ס דאצילות דתיקון שמאיר בהן האור עפ"י קו המדה דרך ת"ד ופרסא כו'. שנמדד האור בשיעור ומדה שהכלים דע"ס יהיו יכולים להכיל האור ולהגבילו. ע"כ נקרא זה תיקונין לגבי הנאצלים שאין יכולים לקבל באופן אחר. וכמו"כ יובן למעלה יותר מה שבחי' עתיק מנהיג את הגלגלתא רעדכ"ר איך שיומשך משם הרצון וטעם הכמוס דמו"ס ובאיזו אופן יהי' המשכתו זה נק' ודאי תיקוני גלגלתא. שעי"ז דוקא יהי' יכול להתקבל המשכת גילוי הרצון עליון בכל ההשתלשלות ופי' הב' בענין ז' תיקוני גלגלתא דהנה הגלגלתא שזהו רעדכ"ר כיון שהוא מקור להמשכת הרצון שלמעלה מהחכמה א"כ זהו שייך לסדר השתלשלות דהיינו ששייך בהגלגלתא מציאות סדר השתלשלות העולמות וא"כ נתרחק הגלגלתא מעצמות אוא"ס ב"ה שהוא לבדו הוא יחיד ומיוחד כמו קודם שנבה"ע בשוה (ולכן אי' בת"ז (תיקון ע' קרוב לסופו). כתרא עילאה (היינו גלגלתא) אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצת אוכם אוכם הוא קדם עה"ע. ופי' הה"מ נ"ע דאוכם הו"ע יראה בושת. מה שהכתר מתבייש לגבי אור א"ס ב"ה) אבל ז"ת דע"י זהו גילוי מקור התענוגים דהיינו מה שא"ס ב"ה בעצמו הוא תענוג שעשוע המלך בעצמותו (והיינו מצד חסד דע"י. שנק' יומם דאזיל כו'. וגם הוא שירותא דעלמא עילאה כמו שבאצי' החסד הוא שירותא כו' כנודע. משא"כ גבורה דע"י שמאיר במו"ס בפנימיות זהו הענג שבהרצון וטעם הכמוס שלמעלה מהחכמה) וע"י גילוי זה נעשה תיקון בהגלגלתא שתתאחד עם עצמות אור א"ס ב"ה ממש כו'. ולכן נקרא זה חוורתא כי גוון לבן הוא עצמיות ולא מורכב. דהיינו הגילוי מה שעצמותו ית' הוא תענוג שנק' מקור התענוגים. וא"כ ודאי שז' תיקוני גלגלתא שבכתר זהו עיקר בחי' אני ראשון. דהיינו הבחי' היותר גבוה שבבתי' אני ראשון והנה מה שע"י המצות נמשך בחי' אני ראשון היינו המשכת אני ראשון בשלימות. דהיינו כל הבחי' דאני ראשון. שזהו ענין מתן תורה נותן בעין יפה נותן. וכתיב ראה אנכי נותן כו'. דמה שאנכי דכ"ע נותן כו' המשכת בחי' אני ראשון ע"י המצות כמ"ש אח"כ את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי' הוא נותן בעין יפה דהיינו כל הבחי' דאני ראשון בשלימות כנ"ל וזהו פירוש הברכה אשר קדשנו במצותיו קדשנו בחי' קדש עליון זהו מו"ס חכמה שבכתר. כמשנ"ת בלקו"ת בהביאור דכי כארץ תוציא צמחה. אשר אותיות ראש זהו גלגלתא ואשר ל' באשרי כי אשרוני כו' שהו"ע תענוג זהו עתיק שמאיר בהגלגלתא שנק' ז' תיקוני גלגלתא. וא"כ מבואר בברכת המצות איך שכל הבחי' דאני ראשון בשלימות הכל נמשך ע"י המצות. וז"ש (משלי ד') ואורח צדיקים (שמקיימים המצות כו') כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ופי' באד"ר (זח"ג קכ"ט ע"א) שהו"ע בפלגותא דשערי אזיל חד אורחא כו' דהיינו חוורתא דגלגלתא שזהו הבחי' היותר עליונה שבאני ראשון כו' (וי"ל הפי' וארח צדיקים היינו שבחד אורחא הנ"ל מאיר בחי' יסוד דע"י שנק' צדיק. כאור נוגה זהו נצח דע"י ע"ד שהיכל נוגה הוא בנצח. עד נכון היום הוא תסד דע"י כי חסד נק' יום ונק' ג"כ יומה דאזיל עם כולהו יומין) ובזה יומתק פי' ברכת המצות. אלקינו מלך העולם שחיות העולמות הוא משם אלקים מדת מל' לבוש המעלים. כי אע"ג דכתיב אני ראשון וכו' ומבלעדי אין אלקים זהו לגבי אני ראשון אין השם אלקים מסתיר כלל וכנ"ל באריכות אבל לגבי העולמות השם אלקים מסתיר ומעלים שיהי' נראה העולם יש ודבר נפרד כו'. אשר קדשנו במצותיו. היינו שע"י המצות ממשיכים הגילוי מבחי' אני ראשון בשלימות בעולמות. דהיינו שגם מהבחי' היותר עליונה שבבחי' אני ראשון נמשך ומתגלה בעולמות. אשר לגבי בחי' אני ראשון כו' הוא ומבלעדי אין אלקים וכיון שמתגלה בחי' אני ראשון בעולמות ע"י קיום המצות עי"ז יהי' הגילוי בעולמות ג"כ איך שמבלעדי אין אלקים היינו שגם לגבי העולמות לא יהי' השם אלקים מסתיר כלל כ"א שיתגלה בעולמות ג"כ איך שגם עתה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד כמו אני ראשון ואני אחרון כו'. וכמ"ש (תלים קי"ז) ואמת הוי' לעולם אמת זהו הגילוי דאני ראשון כו' ומבלעדי אין אלקים כנ"ל שיתגלה האמת הלזה גם בעולם כו':

ג ופירוש במצותיו היינו מה שהקב"ה בעצמו מקיים המצות כמאמר רז"ל (ברכות ו') הקב"ה מניח תפילין. הקב"ה מתעטף בציצית והנה במצותיו אין שייך לשון צווי כי מי יצוה עליו כו'. כ"א פירוש מצותיו הוא לשון צוותא וחיבור דהיינו התחברות אור א"ס ב"ה עם הע"ס דאצילות מה שנמשך להאיר בע"ס. כמו הקב"ה מניח תפילין הוא התחברות המשכת אוא"ס בד' מוחין דאצילות. וענין הגויל הלבן המקיף זהו גלגלתא דא"א שהוא לבנונית. והאותיות הן שערות דא"א שהן מקור ההמשכה בד' מוחין דאצי'. ומצות ציצית היא ההמשכה בל"ב נתיבות ח"ע שהו"ע הל"ב חוטין למעלה. כי יש כמה בתי' בחכמה דאצי'. יש בתי' בחכמה שנק' מוחין ותפילין. ויש בתי' בחכמה שנק' ל"ב חוטי ציצית. וז"ש ושמרו דרך הוי' וגו'. כי מצותיו למעלה הוא דרך הוי' היינו הילוך ההמשכה מאור א"ס ב"ה בשם הוי' שכולל הע"ס דאצילות. וזהו אשר קדשנו במצותיו. דמה שאנו ממשיכים ע"י המצות מבחי' אני ראשון זהו ענין מצותיו ממש שהוא צוותא וחיבור של המאציל עם הע"ס כו'. וצונו פי' שההמשכה דאשר קדשנו במצותיו הוא ע"י וצונו דוקא. דהיינו ע"י מה שאנו מקיימים הצווים של המצות מעשיות בגשמיות דוקא שהו"ע ביטול היש הנעשה בדברים גשמיים. דהוקשה כל התורה כולה לתפילין. שכותבים אחד ואהבת על קלף גשמי ונעשה הקלף הגשמי בטל לבחי' אחד כו' וכמו"כ ענין הנחת התפילין על המוח ועל הזרוע כנגד הלב כדי לשעבד הלב והמוח הגשמי לאחד שהוא ביטול היש לגמרי ועד"ז הוא בכל המצות כמו צדקה שנותן חייו ויגיעו לזולתו מחמת שהוא רצה"ע ב"ה כמ"ש (דברים ט"ו) פתוח תפתח את ידך כו' לענייך כו' וביטול היש שנעשה בגשמיות ע"י הצוויים גשמיים זה מעורר למעלה מאד כמשנ"ת במ"א בענין עשי' לעילא. אך להבין בביאור יותר ענין וצונו דמשמע שעצם קיום הצווי מעורר למעלה מאד. יש להקדים להבין מה שבפי' מצוה יש ב' פירושים הא' ל' צווי כפשוטו והב' ל' צוותא וחיבור. דהנה כתיב (תלים ל"ד) יראו את הוי' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. מחסור פירושו שמשלים וממלא החסרון ע"ד בורא נפשות רבות וחסרונן. ובחי' אין היינו מ"ש והחכמה מאין תמצא שבתי' אין שלמעלה מהחכמה הוא למעלה מהשתלשלות לגמרי. ולכן בחי' אין זה ממלא כל חסרון שנעשה בסדר השתלשלות על ידי חטא ופגם. והחסרון הו"ע מארת חסר כו' בחסר כל. ונהר יחרב ויבש. אבל בחי' אין זה כיון שהוא למעלה מסדר השתלשלות ע"כ הוא ממלא כל החסרון שבהשתלשלות ע"י גילוי תוס' אורות. והנה בבחי' אין גופא יש בו שני בחי'. הא' מה שהוא מקור התהוות היש כו' והבחי' הב' כמו שכלול בעצמותו עדיין בחי' יש האמיתי. וזהו ענין הי' הוא ושמו בלבד שזהו בחי' שמו כמו שכלול בעצמותו עדיין ואחר כך נתגלה בחי' שמו להיות שרש הנאצלים. וזהו עצמו ענין הב' בחי' שבבחי' אין כנ"ל ולכן בחי' הב' של האין כמו שכלול בעצמותו עדיין יכול למלאות כל החסרון שבסדר השתל'. אך כדי להמשיך בחי' אין זה ע"ז כתיב יראו את כו' כי אין כו'. שעל ידי היראה ממשיכים בחי' אין לפי כי מהות היראה הו"ע ביטול ואין שבנפש כו'. והענין כי זהו הב' פירושים שבמצוה ל' צווי ולשון צוותא. דהיינו שע"י קיום הצווי דוקא ממשיכים הצוותא כו'. כי בקיום המצות יש שני אופנים. א' כמו עבד שעובד ומתקן לרבו ונהנה מזה שמתקן לו תיקון. והיינו כשמתבונן איך ע"י קיום המצות ממשיך אורות עליונים מאד נעלה כמו ע"י ציצית ל"ב נ"ח וע"י תפילין ד' מוחין דאצילות וכו' וע"י המשכות אלו נמשך דירה בתחתונים להיות גילוי אור א"ס ב"ה למטה כמו למעלה שזהו כל עיקר רצון וחפץ המאציל שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים ודירה זו ממשיכים אנו ע"י קיום המצות שזהו"ע העבודה ותיקון ששייך לגבי הקב"ה. ומהתבוננות זו הוא שש ושמח שמחה גדולה מאד כמ"ש (תלים קי"ט) בדרך עדותיך ששתי כו'. הנה עכ"ז אין זה עיקר שלימות העבודה. כ"א שתחלת עשיית המצוה צ"ל שעושה רק כדי לקיים הצווי של הקב"ה שלא יבקש שום טעם בהמצוה. ולא לחפוץ שום תועלת לנפשו. כ"א רק שמקבל עליו עומ"ש לקיים הצווי של ממה"מ הקב"ה. ובאופן הזה הוא ביטול הנפש ביותר. דהיינו בחי' אין ממש. וזהו ענין יראה דהיינו קבעומ"ש של קיום הצווי שזהו בחי' יראה ובחי' אין של הנפש ולכן ע"י קיום הצווי (שהוא בחי' אין שבנפש) ממשיך הצוותא שהוא בחי' אין שלמעלה מהשתלשלות שמחבר אוא"ס עם העולמות. דהנה יש ג' בחי' יש ואין ויש. עולמות הנבראים דבי"ע הם יש ודבר נפרד. ובחי' מל' דאצילות שמהוה היש דבי"ע נק' אין. לגבי בי"ע נק' אין שאינו מושג כו' ולגבי אצילות נק' אין שהיא הארה בעלמא דכל"ח קמיה כו'. ועצמות אלקות שמאיר באצילות נק' יש האמיתי שממנו נמשך האין דמל' שמהוה היש דבי"ע. נמצא שבחי' אין דמל' מחבר בחי' יש האמיתי שמאיר באצילות עם יש המדומה דבי"ע וכמו"כ למעלה יותר הרי ח"ע ראשית האצילות היא בחי' יש מאין לגבי אוא"ס ב"ה כמ"ש והחכמה מאין תמצא. ובחי' הכ"ע שממנו נמשך האצילות דח"ע נק' אין כנ"ל. ועצמיות אור א"ס ב"ה ממש שלמעלה מהכתר נק' יש האמיתי. והאין דכתר מחבר ההמשכה והגילוי מעצמות אוא"ס יש האמיתי עם בחי' חו"ב דאצי' קנה חכמה קנה בינה גימט' יש כו'. כידוע שהכתר הוא הממוצע שמחבר אוא"ס עם הנאצלים ולכן האין דכתר נק' בחי' צוותא וחיבור שמחבר המאציל עם הנאצלים. והמשכת צוותא זה דבחי' אין דכתר נמשך ע"י קיום הצווי דוקא. שזהו הבחי' אין של הנפש. וזהו ענין הב' פירושים שבמצוה ל' צווי ול' צוותא וזהו אשר קדשנו במצותיו וצונו. שהמשכת בחי' אני ראשון (שזהו ענין אשר קדשנו) זהו התגלות בחי' מצותיו ממש ובחי' מצותיו היינו ל' צוותא וחיבור (ולא ל' צווי שאין שייך צווי כלפי מעלה ח"ו כנ"ל) שזהו בחי' אין דכתר שעל ידו הצוותא וחיבור של המאציל עם הנאצלים והנה התגלות בחי' מצותיו שהו"ע צוותא הוא ע"י וצונו דוקא דהיינו ע"י עשיית המצות בבחי' קיום הצווי דוקא וכנ"ל שע"י קיום הצווי דוקא נמשך הצוותא שהו"ע הב' פירושים שבמצוה כו':

ד אך הנה מצות צריכות כוונה. שהוא העלאה. דהנה במצות יש ב' בחי'. הא' שתרי"ג מצות דאוריתא וז' דרבנן הם המשכת תר"ך עמודי אור דכתר עליון דתיקון מלמעלה למטה. ונק' אור ישר כנודע. והמשכה זו הוא על ידי הקבלת עול מלכות שמים דקיום הצווי שממשיך הצוותא דבחי' אין דכתר כנ"ל. וע"ז ארז"ל נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני. והב' מה שע"י קיום המצות בדברים גשמיים שחיותן מק"נ מתברר עי"ז שבה"כ דתהו שנפל בק"נ ונעשה העלאת מ"ן מהבירורים ועי"ז נמשך אח"כ משרשן ומקורן כח"ב דתהו. ונק' אור חוזר מלמטלמ"ע. דהיינו שההמשכה זו הוא ע"י העלאת מ"ן מהבירורים מלמטלמ"ע. והנה בחי' הב' של המצות ודאי צריך העלאה. לברר ולהעלות מק"נ. דהיינו בירור והעלאת מ"ן. וגם הבחי' הא' צריך ג"כ העלאה. שכדי שהקבעומ"ש של קיום הצווי יעורר וימשיך הצוותא דאין דכ"ע צריך להתעלות הקבעומ"ש ליכלל במל' דאצי' ממש ואזי יעורר ההמשכה מהכתר כו'. והנה הקבעומ"ש של האדם למטה הוא מגושם מאד וע"כ כדי שיוכלל באלקות דמל' דאצי' ממש צ"ל העלאה להעלות את הקבעומ"ש עד שיוכלל באלקות דמל' דאצילו'. ולכן ארז"ל (ר' זירא ר"ה כ"ט) מצות צריכות כוונה דהיינו העלאה והנה כללות ההעלאה של המצות הוא ע"י תפלה דוקא. כמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואיתא (בת"ז תיקון מ"ה ובהשמטות זח"א) סולם דא צלותא. ופי' מוצב ארצה שההתחלה הוא הודו כו' הודאה בעשיה. ואח"כ וראשו מגיע השמימה זהו ק"ש למס"נ באחד. אנת הוא חד ולא בחושבן כו' וע"ז ארז"ל (בספרי) אליו ולא למדותיו וזהו בחי' שמימה. כמו שמי השמים מקיפים דכ"ע. וכיון שהתפלה היא סולם כו' שעל ידה הוא ההעלאה מבחי' ארצה לבחי' שמימה כו' לכן ע"י התפלה הוא העלאת כל המצות. ועיקר ההעלאה הוא בק"ש למס"נ באחד. ואהבת כו' בכל מאדך. שעי"ז מגיעים לבחי' שמימה כ"ע לכן בק"ש נעשה העלאת המצות לבחי' תר"ך דכתר עליון. ולכן כתיב על ק"ש וזאת המצוה לפי שק"ש היא כללות ההעלאה של כל המצות ולכן יש רמ"ח תיבין בק"ש נגד רמ"ח מ"ע. ופי' וזאת המצוה כו' לעשות בארץ. מהו בארץ דוקא. דהנה בארץ יש ב' בחי'. א' ארץ בחי' דומם. שויתי ודוממתי. שתיקה וביטול לגמרי. וזהו הביטול והענוה דבחי' מקבל שיש למעלה בבחי' מל' דאצילות (ועיקר בחי' זו במל' הוא דוקא בעת שמקבלת האורות עליונים מהע"ס דאצי' ובפרט כשמקבלת מהכתר ששם הוא עיקר הענוה) ולמטה בנפש היינו שלא לבקש שום טעם כלל בהמצוה כ"א רק לקיים הצווי. וז"ש (תלים קל"א) לא הלכתי בגדולות ונפלאות כו' אם לא שויתי ודוממתי כו'. והבחי' הב' בארץ הוא כי ארץ לשון רצוא כמארז"ל (מד"ר בראשית פ"ה סי' ז') למה נק' שמה ארץ שרצתה. ובחי' זו במל' דאצי' הוא כשיורדת לבי"ע דוקא שאזי היא בבחי' רצוא וצמאון לאוא"ס ב"ה המאיר באצי'. ועיקר בחי' זו במל' הוא כשמבררת ומעלה מ"ן מק"נ כמ"ש מזמור לדוד בהיותו במדבר כו' צמאה לך נפשי כו' בארץ ציה כו' והנה ההמשכה דאו"י דכתר דתיקון מלמעלמ"ט שע"י המצות זהו ע"י הביטול של קיום הצווי דוקא כנ"ל שזהו הבחי' הא' דארץ כו'. וההמשכה דאו"ח דכח"ב דתהו שע"י המצות זהו ע"י העלאת מ"ן מהבירורים שזהו בחי' רצוא וא"כ זהו הבחי' הב' של הארץ. ונת"ל שלמעלה בארץ העליונה יש ב' הבחי' ולכן וזאת המצוה כו' לעשות בארץ. [היינו עם בחי' ומדרגת ארץ. דומה ענוה וביטול. וגם ארץ שרצתה כו' כנ"ל]:

מרשימה אך להבין הרי זהו מעלת ומדרגת ארץ העליונה מל' דאצי' ומה זה שייך לארץ ישראל הגשמית דוקא. ויש להקדים הפסוק (קהלת מ"ד) אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו אי לך ארץ שמלכך נער כו'. וקאי על ארץ ישראל וחוץ לארץ שבארץ ישראל מלכך בן חורין. ובחוץ לארץ מלכך נער. והענין דכתיב ועל הכסא דמות כמראה אדם כו'. וכתי' וירכב על כרוב יושב הכרובים וכרוב הוא כרביא. והיינו כי ההפרש בין אדם גדול לקטן. הוא בקטנות וגדלות. שהקטן יש בו ג"כ כל האברים כמו בגדול רק שהם בקטנות. והמוחין הם מוחין דקטנות שמשיג דברים קטנים. ובגדול האברים גדולים. והמוחין הם מוחין דגדלות שמשיג דברים גדולים. וכמו"כ יובן למעלה שבחי' כמר"א שעל הכסא הוא בחי' אדם הגדול ואנפי רברבי. והיינו מדות עליונות דאצי' (שמה שנק' זעיר אנפין זהו לגבי כתר דאצי' א"א) שהם בדרך פרט רמ"ח אברי' דמלכא טפ"ט כו'. וה"ה בחי' אברי' גדולים היינו שהם בבחי' א"ס. חסד שהוא מלמעלמ"ט הוא ירידת והתפשטות השפע למטה מטה עד א"ס וכן גבורה שהיא מלמטלמ"ע הוא הילוך ועליות בעא"ע לאין קץ. ומה שהם בבחי' גבול הוא רק מה שזה חסד וזה גבו'. וכ"ש מצד יחודם עם האורות. והמוחין הם אנפי רברבי מבחי' חב"ד דאצילות ההשגה והביטול דבחי' יחו"ע איך שכולא קמיה כל"ח. ובחי' כרוב כרביא ואנפי זוטרי הוא בחי' מ"ש נער הייתי כו' שרו של עולם. שהוא מט"ט שהוא בבחי' ו"ק דיצירה והוא מקור השפעת שפע וחיות בעולמות מוגבלים. והיינו מפני כי ו"ק דיצירה אעפ"י שיש בהם כל ציור אברים כמו בגדול עד"מ היינו שיש בהם ג"כ התכללות המדות כבאצי'. אבל הכל הוא בבחי' גבול גמור החסד מוגבל וכן הגבו' שיש הפסק להשפעתם. והמוחין הם אנפי זוטרי דהיינו ההשגה בבחי' יחו"ת ובביטול ויחוד העולמות עם בחי' אלקות שמחי' ומהוה אותם. והנה על בחי' נער זה נאמר אי לך ארץ שמלכך נער כי הנער מט"ט צריך להיות רק שר. שרו של עולם שהשר הוא רק שליח השפע שעובר על ידו רק דרך מעבר. ואינו מעלים ומסתיר כו' אבל כשהוא מלכך היינו שהשפע וחיות אלקות מסתתר ומתעלם בו ואין מושג בעולמות החיות אלקי הנשפע על ידו. שנק' השפע על שמו ואין מושג המקור המשפיע לגבי העולמות אזי הוא אוי לפי שאז נמשך יניקה לחיצונים ומקבלים ע' שרים שהם לבושי הטבע. ונראה למטה רק מנהגו ש"ע ודרך הטבע. וזהו אי לך ארץ (חו"ל) שמלכך נער. ושריך בבקר יאכלו. בקר הוא מדת החסד והוא כענין משארז"ל (אבות פ"ה) עשרה דורות מאדם כו' להודיע כמה א"א כו' והיו ניזונין בחסדו של הקב"ה. היינו שמקבלים מבחי' א"א חיצוניות השפע ע"ד העלם והסתר. אשריך ארץ שמלכך בן חורין. פי' בזהר (ח"א צ"ה ע"ב) מלכך דא קוב"ה. היינו ו' של שם הוי' ב"ה. בן חורין שמקבל מה' עילאה בינה שהיא בחי' יובל דרור וחירות. שמשם הי' יצ"מ שזהו שנז' בתורה חמשים פעמים יצ"מ כנגד חמשים שע"ב שמשם הי' הגאולה (כדאי' בזהר יתרו פ"ד רע"א). והיינו כידוע שיש מצרים בקדושה. והו"ע מ"ש כי שמש ומגן הוי ואלקים. שש' הוי' מסתתר ומתעלם בצירופי אותיות וכלים דש' אלקי' המגבילים ומסתירים. ונמשך היכלות ועלמין כו' ויש ק"כ צירופי אלקי' שהם צירוף אחר צירוף והעלם אחר העלם עד שמקבלים ע"ש לבושי הטבע ונמשך גלות מצרים כו' אבל ע"י גילוי ה' עילאה יוצא ש' הוי' דז"א מהגבלת והסתר הק"כ צ"א כו' וממילא הוא יצ"מ. וזהו בצאת ישראל דלעילא. ש' הוי' כי שרית עם אלקים. ממצרים היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו לפי שנתבטל כח יניקת הע"ש. ולכן הי' אז בכלל ההנהגה למעלה מהטבע מכת בכורות קי"ס מ"ת באר. מן. ענני כבוד. וזהו אשריך ארץ (א"י) שמלכך דא קוב"ה ו' של ש' הוי'. וגם בן חורין שמקבל מה' עילאה. ושריך בעת יאכלו. פי' בת"י בעת בד' שעות שהוא זמן תמיד של שחר. והיינו כידוע ענין הקרבנות שור כשב ועז שרשם מפני שור שבמרכבה. וע"י הקרבן הם מתעלים לשרשן ומוסיפים כח בחיות המרכבה להיות והחיות נושאות את הכסא. וגורמים עליית המל' מבי"ע לאצי' ועולת תמיד הוא כמ"ש בזהר (ר"פ צו) בפי' היא העולה סליקו וקשירו דכנס"י לעילא ודיבוקא דילה בעלמא דאתי. שהוא בחי' ה' עילאה בינה. ואח"כ ריח ניחוח להוי' כו' המשכת גילוי ש' הוי' למטה. וזהו פי' בעת יאכלו על ידי אתעדל"ת והעמ"נ של הקרבנות או תפלה שבמקום קרבנות. היפך מבחי' בבקר יאכלו. וגם פי' בעת הוא המל' שנק' עת לפי שהוא מקור הזמן מלך מלך וימלוך. כל עתים וזמנין הם במל'. ואפי' המשכת שפע הפנימיות במל' שזהו"ע מ"ש עת לעשות להוי'. שהעת מתחבר אל שם הוי' ב"ה. וכמ"ש ואני תפלתי לך הוי' עת רצון. פי' שנמשך בחי' רצה"ע ב"ה אל העת כדי להתחבר העת עם ש' הוי' ב"ה. הנה כ"ז הוא בעת וזמן מיוחד דוקא. היינו שבתות ומועדים ור"ח ובכל עמידה דשחרית יש יחוד נמוך. וכ"ז הו"ע בעת יאכלו. פי' בזמן שהעת אוכל. שההעמ"נ מלמטלמ"ע שנכלל במל' נק' אכילה כמ"ש אכלתי יערי כו'. וההמשכת מ"ד נק' ג"כ אכילה כ"א הלחם אשר הוא אוכל כו'. ובזמן שהעת שלמעלה אוכל אזי יאכלו גם השרים עליונים. פי' שמקבלים ג"כ משפע המ"ד הנמשך במל'. וכ"ז הו"ע החילוק שבין א"י לחו"ל שבחו"ל כל ההעלאות מלמטלמ"ע וכל ההמשכות שמלמעלמ"ט הכל הוא על ידי מט"ט ודרך התלבשות ממש. וזהו שמלכך נער כו' ובא"י כל ההעלאות וכל ההמשכות הכל ע"י המל' בעצמה ורק דרך מעבר מט"ט. ושרש הענין הוא מפני שמלכך בן חורין כנ"ל. ותוכן החילוק הוא שכשההעמ"נ מלמטלמ"ע הוא דרך התלבשות במט"ט אזי אין ההעלאה למקום גבוה כ"כ וכן ההמשכה שמלמעלמ"ט אינה ממקום גבוה כ"כ. והעיקר שכשבא למטה הוא ע"ד העלם והסתר. כמו שהוא בזמה"ג אותותינו לא ראינו כו'. וכשההעמ"נ הוא ע"י המל' בעצמה ודרך מעבר מט"ט כו' אזי ההעמ"נ מגיע בבחי' היותר עליונה ומשם נמשך המשכת מ"ד. והעיקר שהגילוי הוא למטה כמו למעלה. שגם בבי"ע הוא גילוי אלקות ויחוד אא"ס כמו באצי'. ובחי' זו היא דוקא בא"י שהיא בחי' אשריך ארץ שמלכך בן חורין וזהו שנק' ארץ ישראל כמו כנסת ישראל. בתו"א בד"ה זכור. וז"ש וזאת המצוה אשר צוה ה' לעשות בארץ דאפי' כללות המצות הנוהגות בכל אדם ובכ"מ ובכ"ז עיקר מעלת ושלימות קיומם הוא בארץ כי הרי נת' הפרש גדול בין חו"ל לא"י בכל ההעלאות שמלמטלמ"ע וכל ההמשכות שמלמעלמ"ט. וא"כ כמו"כ במעהמ"צ בין מצד עצם מעלתן שהם תר"ך עמודי אור דכ"ע דתיקון שנמשך זה ע"י הקבעומ"ש ויר"ת שבנפש האדם שצ"ל נכלל בבחי' מל' עכ"פ ומשם מגיע בבחי' האין דכ"ע כנ"ל ובין מה שע"י המצות הוא בירור והעמ"נ משבה"כ דתהו. שנמשך עי"ז או"ח מכח"ב דתהו. שיש ג"כ ההפרש הנ"ל בין קיום המצות בחו"ל שכל ההעלאות וההמשכות הוא ע"י התלבשות במט"ט כו' ובין קיומם בא"י כו':

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה