מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר
פרק א'
פרק א' - פסוק א
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה:
בתחילה מבואר במגילה מה היה הגורם לגזירה שהיתה על היהודים, שיסופר עליה בהמשך המגילה. הסיבה העיקרית היא, שנהנו מסעודתו של אחשורוש (מגילה יב ע"א). ובגמרא מבואר שהיתה עוד סיבה לגזירה: שכבר כמה שנים לפני כן, נבוכדנצר הרשע העמיד צלם, ועמ"י השתחוו לו. והקדוש ברוך הוא המתין להם שיעשו תשובה על מה שהשתחוו לצלם, ומשלא עשו תשובה, וחלק מעם ישראל הלכו ונהנו מסעודת אחשורוש, נתמלאה סאתם, והעמיד עליהם הקב"ה את המן הרשע.
ובעצם, המשתה הראה על בגידה בקדוש ברוך הוא: משום שהימים ההם היו בתקופה אחר שנחרב בית המקדש הראשון; והשם יתברך הבטיח לדניאל שאחר שבעים שנה לחורבן יגאל את עם ישראל, אחשורוש מנה שבעים שנה לפי חשבונו, וראה שעדיין הקב"ה לא גאלם, וחשב שהקב"ה יותר לא יגאלם. מה עשה, הוציא את כלי בית המקדש, וערך משתה גדול, והניח שם את כלי בית המקדש, ולבש את בגדי הכהן הגדול, ובזאת רצה להראות כאילו מלכות עם ישראל עברה אליו. נמצא שכל מי שהלך למשתה, הראה את הסכמתו למחשבת אחשורוש - בגידה בהשם, שכאילו השם הבטיח שיגאלו ולא יקיים זאת ח"ו. ואם כן הימצאות היהודים במשתה, היה דבר נורא, שכאילו היהודים מודים בבגידה הזו ח"ו (הרי"ף בעין יעקב, מגילה יב.). [ומיד יתבאר למה באמת עשו זאת היהודים, והיאך קרה שטעו בדבר כזה]. ובעבור זאת גזר עליהם הקב"ה את גזירת המן, שתבואר בהמשך המגילה. ובכלל אלו שהלכו למשתה היו צריכים להענש גם שאר היהודים, על חטאם הראשון בימי נבוכדנצר.
ובאמת קשה קושיא גדולה, למה עשו כך היהודים, להשתתף בדבר שיש בו בגידה בהשם, רחמנא לצלן?!. ועוד קשה, הרי רבותינו ביארו (אסת"ר ז' י"ד) שמרדכי הצדיק הזהיר את העם שלא לילך אל המשתה, ואיך יתכן שלא שמעו לקולו? ואת זה בא הכתוב לתרץ: שהיה להם פחד גדול מהמלך. שכולם ראו שהיה מלך גדול וחזק, וידעו שהוא שונא יהודים מאד, וחששו שאם לא יבואו להזמנתו – יענישם. ואפילו שהמלך לא חייב אותם לבוא, פחדו שלא להגיע למשתה, שהרי אם לא יבואו אולי המלך יכעס על שלא נענו להזמנתו לבוא אל המשתה שערך לכבודם, שנראה שהם מזלזלים בכבודו. ועוד, שידעו על רשעותו של אחשורוש, כמו שאמרו רבותינו (מגילה י"א ע"ב), שכל הנזכר בו אומר 'אח (וַי) לראשו', ובכך שילכו למשתה חשבו אולי ימצאו חן בעיניו, ויתנהג עמהם ברכות. ובודאי שאין בזה הצדקה על הליכתם למשתה, להֵרַאות כמשתתפים בבגידה בקב"ה, ושעברו על פקודת מרדכי הצדיק, רק זה מסביר כיצד בכל זאת נכשלו - משום שלא הצליחו להתגבר על פחדם.
והיו עוד סיבות שבגינם הלכו היהודים אל המשתה, ואת כל זאת מבאר הכתוב בפרטות:
"ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". מבואר בגמרא שאחשורוש לא היה מזרע המלוכה, ועמד ונשתלט על כולם ונעשה מלך מעצמו (מגילה י"א ע"א). ובכך ראו כולם את שליטתו האדירה, והיה בזה בכדי להפחיד את כל שומעיו. ולא עוד, אלא שמלך על מאה עשרים ושבע מדינות! וזה מראה על טיבו. והפחד הזה היה סיבה חזקה לילך אל המשתה.
פרק א' - פסוק ב
בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:
"כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו". אומר רש"י: "משנתקימה המלכות בידו". שהרי מלך חדש חושש בתחילה לראות מי הם מתנגדיו ומי הם מעריציו, ואלו מדינות עימו בשלום, ומי עומד לעשות בו מלחמה וכו', אבל כאן אחשורוש כבר התיישב לגמרי על ממלכתו, ולא היה טרוד בענייני המלוכה, והיה מופנה כולו אל המשתה. ולכן היה שׂם לב מי מגיע למשתה ומי לא, ואיזה עם יותר מחבבים ומוקירים אותו ומגיעים למשתה שהכין. ומי שלא יגיע, יזכרהו המלך בעתיד ובודאי שלא יטיב לו בעבור זאת, ואם אותו אדם יצטרך עזרה או חנינה מהמלך, לא יעזור לו המלך. וזה באדם יחיד, וכל שכן באומה שלמה שאם ימנעו מלפקוד את המשתה שערך, שנראה הדבר כפגיעה במלכות. ויתכן עוד, שיחשוב המלך שאותה אומה זוממים מלחמה נגדו.
ומחמת זה חשבו היהודים שטוב להם ללכת את המשתה. ובכך יטיבו לעם היהודי שבכל העולם, וכולם ימצאו חן בעיני המלך ע"י שיראה שגם היהודים באים אל המשתה שהכין.
פרק א' - פסוק ג
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו:
כאן בא הכתוב לספר שאחשורוש עשה משתה. ולפי האמור לעיל, שהיה מלך גדול וחזק, הרי כולם היו מוכרחים לשמוע לו ולבוא אל המשתה. ולקמן מבואר שהזמין את כל העמים שבשושן ובכללם היהודים, ואם כן הוכרחו גם היהודים להגיע אל המשתה.
לעיל (בפסוק א) נתבאר שהמשתה שערך אחשורוש הראה על מרידה בהקדוש ברוך הוא, ואכן מרדכי הצדיק ציוה את היהודים שלא ילכו למשתה זה, אלא שהיהודים פחדו מרוגזו של המלך והלכו. אבל יש כאן עדיין שאלה עצומה, הרי ידוע שישנן ג' עבירות שאם גוי פוקד על יהודי לעשות אחת מהן ואם לא - יהרגהו, התורה מצווה את היהודי להרג ולא לחטוא. ושנים מג' עבירות אלו הם עבודה זרה וגילוי עריות. ואם כן קשה, איך היהודים לא מסרו את נפשם בשביל שלא לילך למשתה שהיו בו ב' עבירות אלו, על אף הפחד מעונשו של אחשורוש. וכל זה יתבאר בהרחבה בפסוקים הבאים:
הנה, כשמלך גוי עושה משתה, ברור לכל מבין שמשתה כזה אינו על טהרת הקודש כלל, וסכנה עצומה טמונה שם, וכל ההולך לשם מפיל את עצמו בפח יוקשים: הן מצד הצניעות – שודאי אין לה מקום שם, והן מצד הכשרות, שאין מי שידאג לסדר את הדבר הזה (ואף שבגמרא (מגילה י"ב ע"ב) מבואר שמרדכי היה א' השרים במשתה, מרדכי לא היה אלא שר המשקים (כמו שביאר שם רש"י), ודאג שלא ישתו היהודים יין נסך, אבל לא היה לו גישה לכשרות המאכלים, שהרי לא היה מהטבחים). ועוד כמה מכשולות גדולות אשר שם מקומן. כגון ע"ז, שהרי דרך הגוים לתלות בחדריהם צלמים. וכל שכן כשאותו מלך גוי הינו רשע המרע ליהודים, והוא מזמינם לסעודתו, הרי ודאי שהסכנה כפולה פי כמה, מפני שאותו גוי ינסה בדוקא להכשיל את אורחו היהודי. וכן היה אחשורוש הרשע, ששנא יהודים מאז ומתמיד (מגילה י"א ע"א "הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו"), וכעת הזמינם לסעודתו, הרי הסכנה עצומה. שהם היו גרים בשושן, והיהודים היו בכלל המוזמנים, וכל אנשי שושן הוזמנו לסעודה ואם כן היו מוכרחים לבוא. ובזה ניתנה לו היכולת לנסות להכשילם ח"ו.
ולמה באמת הלכו לשם היהודים, וכי לא חששו לכל זה. אלא שמצאו להם הוראות היתר להכשיר את ההליכה למשתה. ואת זה באים הפסוקים דלהלן לבאר:
פרק א' - פסוק ד
בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם:
במשתה שהכין אחשורוש, הראה לכלם את עושרו וכבודו. ואמרו רבותינו שכל יום ויום היה מראה להם כמה אוצרות חדשים (אסת"ר ז' י"ד). ועוד הראה להם את חשבונות הוצאותיו (שם). והיה נראה, שעיקר המשתה אינו רק לכבוד מלכותו של אחשורוש. אלא עיקר המשתה נועד בשביל להראות להם את עושרו ואת כליו המיוחדים. שהרי אם עיקר המשתה היה בשביל המלכתו, למה הראה להם את חשבונותיו וכל כך הרבה אוצרות. שאת הכלים היפים מובן למה הראם, כדי שישתמשו בהם בסעודה. אבל את החשבונות וגנזי האוצרות למה לו להראותם. אלא ודאי שרצה להזמינם בעיקר בשביל לגלות להם את עושרו וכבודו. ואת זה ידעו היהודים. ולכן חשבו, שכיון שאין זה משתה ככל משתה הנעשה לשם שמחה, אם כן אין לחשוש כל כך מהמכשולים הנמצאים שם בגלל שחשוב למלך להראות להם את כבודו כמה שיותר, ולכן לא יבוא להכשילם. (שבכל משתה שכזה, כשיושבים בטלים בין סעודה לסעודה, אפשר להעמידם בנסיונות של עבודה זרה, וכדומה. אבל כשהולכים לצורך מטרה מסוימת, הרי יהיו עסוקים באותו העניין. ובמשתה שהכין אחשורוש ודאי שהיה עסוק להראות להם את אוצרותיו, והדבר לקח הרבה זמן, ולא ניתן רווח זמן בין סעודה לסעודה להעמידם בנסיונות. ולכן לא חששו שמא יבואו לנסותם).
וכן מצד בעית הכשרות, אמרו היהודים, כיון שהמלך רוצה מאוד להראות להם את עושרו הרב, אם כן בודאי שלא יצוום לאכול, שהוא מחכה רק שיגמרו לאכול ותיכף יוכל להמשיך להראותם את גנזיו.
ועוד, כיון שהיה שם עושר גדול מאוד בתוך המשתה עצמו, כלי זהב, מיטות זהב וכסף, רְצַפוֹת מיוחדות, כמבואר בפסוק ו' (ועיין מגילה י"ב א' ואסת"ר פ"ב סימן ז' – י"ג, ותרגום בפסוקים ה' – ו' בבאור העושר המופלג שהיה שם), אם כן עצם מה שכולם באים ורואים את העושר הרב של אחשורוש, זה כבר מספיק לו, ולא יקפיד אם לא יאכלו. והאכילה במשתה שכזה היא טפלה לעניין העושר הנמצא שם, והעיקר שם הוא הכלים והרצפות, השתיה והמטות, ושאר הכיבודים שהכין להם אחשורוש.
ועוד, כיון שחשבו שעשה את כל המשתה הזה בשביל להתגאות ולהראות עושרו וכבודו, אם יאמרו לו שיש דברים האסורים עליהם מצד דתם, ישמע להם ודאי, שהרי רוצה שכולם יכבדו אותו, ואם יכפה משהו לעשות דבר בעל כורחו, הוא יראה כמלך רע, ואת זה לא רצה המלך. וכמו שראינו לקמן במגילה (פס' ח'), שהמלך יסד שאין להכריח לשתות את מי שלא ירצה. ובזה יש כבוד למלך, שמכבד את אורחיו. וכן בשאר דברים, בודאי שלא יכפה אותם לעשות דבר שלא לרצונם, שאין זה מוסיף לכבודו.
ומצד מה שהיה שם צלמים, אמרו שכיון שאינם עוברים עבירה, ורק נכנסים למקום כזה, ויש בדבר משום שלום מלכות, שיוכלו להנצל מרוגזו של אחשורוש, לכך יש להם לילך לשם. ובכך חיפו על האיסורים שהיו יכולים להמצא שם.
וגם מצד התערובת לא חששו, שכיון שהיה מקום מיוחד לנשים (תרגום פס' ח') לא ראו היהודים בעיה מצד זה [אמנם אחשורוש הרשע רצה להתחכם בזממה נרשעת, ואמר להביא לשם את ושתי הרשעה בכתר מלכות, וכדלקמן במגילה. אמנם היהודים לא העלו על דעתם שהמלך יהיה מסוגל לחשוב על דבר כל כך טפשי], והלכו אל המשתה.
גם אמרו היהודים, כיון שלכל השרים הוצרך המלך למאה ושמונים יום בשביל להראות אוצרותיו, שזה זמן עצום, אם כן ודאי שבשבעת ימים לא יספיק להראות להם אפילו עשירית מעושרו, וכיון שירצה להראות להם כמה שיותר, הרי יהיה טרוד בזה, ולא יהיה לו פנאי להכשילם באיזה עוון. כך חשבו, והלכו את המשתה.
פרק א' - פסוק ה
וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ:
"ובמלואת הימים האלה". לאחר שעשה המלך משתה לכל שריו ועבדיו, אז ערך משתה לבני העיר שושן, בשבעת ימים נוספים, ובכך הראה חשיבות מיוחדת להם, שהרי עשה להם משתה ניפרד וטרח עבורם בצורה פרטית ומיוחדת. וכיון שכן הוא, הרי אם לא ילכו אל המשתה הרי המלך יפגע יותר. ואז יכול להיות שיכעס עליהם הרבה. שהוא מכין משתה מיוחד עבורם, והם לא מגיעים. ופחדו מכך היהודים. וגם זה היה סיבה ליהודים לילך למשתה.
ועוד, מה שהמלך עשה משתה מיוחד עבור בני עירו, בזה היה ניכר מאד מי החסיר בואו אל המשתה, שאילו היה עושה משתה לבני עירו ביחד עם כל השרים והעמים, לא היה המלך שם לב כל כך לראות מי חסר, כיון שהיו נבלעים בין כל אלה שבאו. אבל כיון שהזמינם במשתה ניפרד, היה מורגש מי הגיע ומי לא הגיע והיה רואה שעם שלם נמנע מלבוא אל המשתה, וכשהיה רואה שהיהודים לא הגיעו, היה כועס עליהם. ולכן החליטו היהודים לילך.
"עשה המלך". המלך בעצמו ערך את המשתה. ואילו עורכי המשתה היו שרי המלך ולא המלך בעצמו, לא היה כל כך קשה ליהודים לסרב לבוא אל המשתה. והיו מסתפקים במשלוח דורון מאת היהודים לכבוד המלך, והיו נמנעים מלילך אל המשתה. אבל עכשיו שהמלך בעצמו עשה את המשתה, והוא מזמין את כל האזרחים לבוא, מי שמסרב לבוא אל המשתה, הרי הוא ממאן בהזמנת המלך. וגם זה הקשה על היהודים לסרב לבוא אל המשתה.
"בשושן הבירה". גם היות מה שהמשתה היה בשושן הבירה שהיא עיר המלוכה, כל אנשי העיר נקראים קרובים אל המלוכה. ובכך, האזרחים שבאותה העיר הם המייצגים את אנשי שאר המדינות, כל אחד את אומתו. אומה שאנשיה הגיעו אל המשתה, נחשב שכל אותה האומה מכבדת את המלך. אבל אומה שאנשיה לא הגיעו אל המשתה, נחשב שכל אותה האומה מורדת במלך. ולא יעלה על דעת המלך לומר שרק אנשי אותה העיר מאומה זו אינם מכבדים אותו ואילו שאר אנשי האומה שנמצאים במדינות אחרות כן מכבדים אותו. כי אנשי עירו הם המייצגים. וכמו שאלו שבמדינתו לא הגיעו, ודאי שאם היה מזמין את אנשי אותה האומה משאר המדינות לא היו מגיעים. ובכך הבינו היהודים שבשושן, שאם לא יגיעו למשתה, יחשוב המלך שכל היהודים, גם אלו שבמדינות האחרות, כולם שונאים אותו. ואז כל היהודים יוכלו להסתכן. ולכן החליטו אותם יהודים שהלכו אל המשתה, שעדיף להם לילך בשביל להועיל לכל היהודים.
פרק א' - פסוק ו
חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת:
מבואר בפסוק שהכין להם אחשורוש דברים מיוחדים, שגם במשתה רגיל לא עושים כן. [והראיה לזה מה שהפסוק מספר על מה שהיה שם, שאם אינם דברים מיוחדים, למה הכתוב מספר זאת, כבר נדע לבד מה היה שם כפי מה שרגילים לעשות במשתה המלכים אלא ודאי שהיה שם פאר מיוחד]. וזה גרם להם לבוא, מכמה פנים:
א. כנזכר לעיל, משום שראו שהעיקר בסעודת אחשורוש אינו האוכל והמסיבה, אלא עיקר הזמנתו היא בכדי להראותם את גודל עושרו, ולהתכבד בבואם אליו, ולכן לא יקפיד אם לא יאכלו מאכליו, שעצם מה שבאים אליו ומכבדים הזמנתו, די לו בזה. ועוד, שודאי ישמע להם להניחם מלאכול מה שאסור להם מצד דתם, מפני שעל ידי זה יכבדוהו.
ב. כששמעו שיש שם כל הכלים המיוחדים האלה ומצעים משובחים ומיטות מכובדות ורצפה מפוארת, הסתקרנו לראות כל זאת בעיניהם, שאינה דוֹמָה שמיעה לראיה.
ג. גם חפצו להתכבד בעצמם בכזה כבוד גדול, ורצו להרגיש כמה ימים כמו שרים ועשירים. אמנם בשביל שתי סיבות אלו האחרונות לא היו הולכים למשתה רע כזה, אך זה גם כן שיחד אותם לילך לאותו מקום.
פרק א' - פסוק ז
וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ:
עוד הוסיף אחשורוש לכבד את קרואיו, שנתן להם להשתמש בכלים חשובים ויקרים. והנה, בפסוק הקודם התבאר שהיה שם מראה חיצוני כבד מאד בעושר וביופי. ובפסוק זה מבואר שאף הכלים שהשתמשו בהם בידיהם, היו מכובדים. ולא רק הכלים אלא גם השתיה שנתן להם היתה מכובדת מאוד, והביא להם לא סתם יָיִן, אלא יֵין מלכות, ובלי קצבה אלא "כיד המלך" כמה שרצו ניתן להם. וכאמור, כל אלו היו פיתויים ללכת אל המשתה, כדלעיל (פס' ו').
פרק א' - פסוק ח
וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ:
במשתה שנעשה לכל השרים והפרתמים במשך מאה ושמונים יום, הספיקו היהודים שבשושן לשמוע מה שקורה במשתה. ונאמר להם שהמלך לא מכריח לשתות הרבה מי שאינו רוצה, ואף מי שלא רוצה לשתות כלל, רשאי. וכן עשה המלך חוק כזה שגם שרי המשקים והמלצרים לא יכריחו לשתות את מי שלא רוצה (תרגום).
ובזה הִתאמֵת אצל היהודים כל מה שחשבו – שהעיקר הוא הכבוד שבסעודה ולא האכילה בעצמה, ומה שיגיעו וישבו שם ויכבדו את המלך, די בזה למלך. ואם כן ודאי שלא יכריחם לאכול ולשתות, וינצלו מאכילת דברים אסורים. [וכמו כן, כיון שהעיקר שם הוא הכבוד, בודאי שלא יכריחם המלך להשתחוות לצלמים, שאז לא יכבדוהו, כאמור לעיל].
עד כאן מבואר במגילה הסיבות שבגללם חשבו היהודים שיש להם לילך למשתה. אמנם ודאי שהיה אסור להם לילך, וכמו שהזהירם מרדכי (אסת"ר ז' י"ד) שלא ישימו רגלם באותו מקום רע, אך הם טעו וחשבו שמוכרחים ללכת, והלכו. ועל ידי הליכתם גרמו לגזירה נוראה על כל העם כולו. אלא שמרדכי הצדיק והסנהדרין כל שבעת ימי המשתה התפללו לה' שיבטל את רוע הגזירה, לא אכלו לחם ולא שתו מים, ועלתה תפילתם לשמים (תרגום), ובתוך המשתה כבר הכין הקב"ה את הצלתם של ישראל, כמבואר בהמשך הפסוקים.
והנה עד עתה נתבארו הפסוקים על דרך מה היתה סיבת היהודים לילך אל המשתה. אך כיון שכוונת ספר זה להראות ולגלות את הנס שבכל פסוק ופסוק, נִלמד גם את הניסים שבאו ללמדנו ח' פסוקים דלעיל:
הנה בהמשך המגילה מתואר באריכות פרטי המעשה - איך שנגזרה גזירת כליה על היהודים ח"ו, ובד בבד הגבהת קרנו של שונא ישראל - המן, קירובו העצום אל המלך, ושבשביל מאמר פיו הרג המלך את אשתו המלכה, וממילא מובן גודל הסכנה שהיו נתונים בה העם בעת הוצאת הרשע חוק להשמידם. ופתאום חל מהפך עצום, פלאי: המלך מקרב את שנואיו, ומרחיק את מקורבו. מקרב את שנואיו היהודים ודואג לטובתם, ומרחק את מקורבו האישי הוא המן, עד כדי תלייתו על העץ. והיהודים נצלו מכליון, ולא עוד אלא שזכו לכבוד וגדולה. ובעצם כבר בתוך המשתה היה מהפך בדעת אחשורוש, שהרי כל המשתה היה לתכלית מילוי משאלת לב כל אחד (וכפי שיפורט להלן), ואחשורוש עצמו בתוך המשתה הזה נתכעס על רצון אשתו, עד כדי שהרגה! וכדי שלא נחשוב שאחשורוש היה סתם מלך טיפש, או שהיה משועבד למניעים שונים למטרת ביסוס מעמדו, נראה שלא כן הוא, אלא היה מלך אדיר ופיקח, שמלך על כל העולם כולו, וגם בעת ההיא כבר היה יושב חזק על ממלכתו, ומעשיו היו כפי רצונו החופשי בלי שום מניע; ומה שרואים כאלו תהפוכות באדם אחד, ועוד במלך נשגב כזה, אין זה כי אם מאת השם היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו. והכל כדי לראות את אהבת השם אלינו, ותשועתו לנו בכל עת ובכל זמן; גם נגד הטבע. וכל זה נעשה אמנם בנס, אבל תחת מסוה של פעולות טבעיות. וזהו תכלית מטרת המגילה - ללמד שבתוך הטבע נמצא הקב"ה, ושהוא יתברך מנהיג את ברואיו כרצונו, ושומר על עמו ומכוון את הבריאה כולה לטובתנו. ובכל פסוק מהמגילה לומדים נס מיוחד. וכפי שיתבאר בעזה"י.
(א) וַיְהִי נס הצלה נפלא בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שנגזרה על העם כליה ולבסוף נצלו באורח פלא, והכל נעשה בגזירת עליון - דרך המלך אחשורוש, על ידי הפיכת רצונו וכפיית דעתו מפעם לפעם, כפי החלטת שמים. ולבל נחשוב שאחשורוש היה מלך חסר חשיבות ולכן היה קל בעיניו לשנות את דעתו כי לא יועיל בזה ולא יזיק מפני שמלכותו קטנה ואין השפעה למעשיו כל כך, אלא הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה - מלך על כל העולם, והחלטותיו עולמִיים וגדולי השלכות:
(ב) ואולי נאמר שהיה המעשה בתחילת מלכותו כשעוד לא הכיר את נתיניו וניסה לראות מי אוהבו באמת ועל כן שינה מעשיו מקצה לקצה לבחון את הלך רוחם של אזרחיו, ולכך פעל בצורה הופכית מפעם לפעם; לא כן הוא, אלא היה זה כבר בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, (ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ - זמן רב למלכותו וידע לאן נוטה רוח כל אחד.
וגם לא נאמר שהיה מלך טיפש, אלא פעל בחכמה רבה, והאות לכך שתחילה עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו שבכל העולם ובכללם חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי כל הַמְּדִינוֹת שהביאם לְפָנָיו אל המשתה, ורק אחר משתה זה עשה סעודה לבני עירו וכפי שיסופר בהמשך, וזאת מתוך עצה עמוקה שאם יום אחד יקום בעולם מרד נגדו, שׂרי המדינות שבכל מקום ישקיטו את המרד בעבור הכבוד שקבלו מהמלך שהקדימם למשתה, ואילו את בני מדינתו שאחרם הרי הם מצויים בקרבתו וכבר המלך בעצמו ישקיטם (מגילה י"ב), הרי שהיה מלך פיקח.
(ד) בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ ומזה נשמע על עוצם יכולתו הכלכלית - שלא היה חסר ממון, ולא עשה את מעשיו המשונים בשביל מטרה כזו כדי למלאת את כיסו.
ועשה את המשתה משך יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם - וזה ראיה שהיה לפניו כל זמן שבעולם, שכבר נתחזק במלכותו, ולא חשש לסדר את שאר ענייני המדינות, שלא פחד מאויבים, ובכל זאת שינה טעמו מפעם לפעם, לאות שהכל נעשה משמים:
(ה) עתה יספר על המשתה השני שנעשה בעיר בירתו לאנשי מדינתו, והתכלית בסיפור דבר זה להראות איך שהיה חשוב בעיניו לספק רצון כולם ולבל יהיה בניהם קנאה ושנאה, וכפי שיפורט, וללמדנו מה שקרה לבסוף באמת, כי הקב"ה רצה אחרת. וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה - אחר המאה ושמונים יום עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן כדי להראות שכולם שוים לפניו ואין משוא פנים, מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ - פירשו חז"ל (מגילה יב.) מי שראוי לשבת בחצר הושיבו המלך בחצר, ואת הראוי לגינה בגינה ואת הראוי לביתן בביתן, הכל כדי לכבד כל אחד לפי מעמדו הראוי לו:
(ו) ובתוך המשתה עצמו הכל היה ערוך בעושר רב, כדי לספק רצון מוזמניו, ולמלאת תאות איש ואיש - מִכסה השולחן אשר עליו סעדו היה עשוי מבד מסוג חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת - מיני בדים יפים אָחוּז (מרוקם) בְּחַבְלֵי (בפתילי) בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף - הבדים הנ"ל היו מסובבים פתילי כסף - להוסיף יופי, וְעַמּוּדֵי השולחן היו מכורכים בבגד שֵׁשׁ, מִטּוֹת לישיבה מזָהָב וָכֶסֶף, והכל הועמד עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת - ריצוף נאה ונחמד למראה (כל פס' זה ע"פ פי' אבן יחיא), (ז) וגם כלי השתיה היו משובחים - וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב.
ובכעין מאמר המוסגר סיפר הכתוב - וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים, מכאן דרשו רבותינו (מגילה יא: יב.) שהשתמש הרשע בכלי בית המקדש בסעודתו, והתעורר עליו קטרוג בשמים, ובא שטן לסעודה וגרם להריגת ושתי. וזה היה תחילת ההצלה, שבמקום ושתי באה אסתר, והושיעה את עם ישראל. נמצא שכבר בתוך המשתה שגרם את הגזירה בגין השתתפות היהודים בו, בתוכו עצמו הכין הקב"ה את הצלתם של ישראל, במידה ויעשו תשובה. וזהו נס נפלא שהקב"ה מקדים רפואה למכה עוד מתוך החטא עצמו, ברחמיו העצומים.
ועתה ממשיך הכתוב בתאור שבח הסעודה שעשה אחשורוש כדי למלאות רצון הסועדים בשלמות, ובשתיה - וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ, (ח) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת - אֵין אֹנֵס להכריח השותה לשתות בעל כורחו, שלא כנהוג בימים ההם להשקות הרבה יין כל אחד מהמסובים ואפילו נפשו קצה בזה, כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ - הכל לרצות כל אחד ואחד. כ"כ היה חשוב למלך להשביע רצון כל אחד ואחד אף נגד הנוהַג. והוזיל מעות כמים בשביל להשביע את מאוויים. ולבסוף, בתוך משתה זה שנעשה להשביע רצון בני האדם, נתעוררה חמתו על אשתו - על הליכתה כפי רצונה, עד שהרגה! והיכן רצונו להטיב לנתוניו, כל שכן לקרובתו המלכה זו אשתו?! והתשובה - כך היה רצון השם יתברך, ורבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום. היא בלבד תקום.
והכל נעשה לטובת עם ישראל, באהבת השם את בניו אהוביו.
פרק א' - פסוק ט
גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
בספר "טעמא דקרא" (בפסוק "אמר למהומן") מבואר שאחשורוש שלח אל ושתי את שבעת הסריסים שהיו ממונים על המהומות וההפגנות, ולכך נתבזתה ושתי ולא באה (עד כאן). ולפי זה היה נס שגם ושתי עשתה משתה נשים, וכשאחשורוש שלח אליה את הסריסים היתה יושבת בפני כולן, וכך נתבזתה, שהרי אם היתה לבדה, לא היתה כל כך מתבזית, ואז לא היתה שולחת לו דברי גנאי, ולא היה הורגה. ורק על ידי מה שגם היא עשתה משתה נשים והיתה בפני כולם, התבזתה בסריסים, כי נשלחו להביאה אל המלך כאילו היא אחד האסירים, ושלחה למלך דברי גנאי.
ועוד מבואר בפסוק, שושתי עשתה משתה בבית המלכות – באותו בנין של אחשורוש. ולכן חשב אחשורוש להביאה, שהיתה קרובה אליו. אבל אם היתה עושה את המשתה במקום מיוחד, כמו שהיתה צריכה לעשות [וכן משמע מדברי רבותינו (מגילה י"ב ב') שדייקו מזה שלא עשתה המשתה במקום אחר, שאף היא נתכונה לדבר עבירה להיות קרובה לאנשים], וכיון שהיתה בקרבתו, ההין אחשורוש להזמינה לשם כשרק כתר מלכות לראשה. אבל אם היתה בבנין אחר, אין זה כבוד למלכה לעבור כך בחוץ, כי זה דבר נבזה ומאוס, ולא היה קורא לה. אבל משמים רצו שיקרא לה, ולכן סיבבו שתִמַצֵא באותו בנין - לידו.
פרק א' - פסוק י
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
מתוך שהמלך היה שיכור, לא שלח את השרים הראוים לשולחם אל ושתי, והתבזתה בכך ושתי מאד, ושלחה לו דברי גנאי, והתקצף עליה אחשורוש והרגה. יוצא שהיה נס במה ששלח את הסריסים בעת שהיה טוב ליבו ביין, כשהיה יותר צלול במחשבתו, שאז היה יודע איזה משרתים לשלוח אל ושתי, כראוי למלכה, ולא היתה מתבזית לעין כל, ולא היתה שולחת לו דברי גנאי ולא היה הורגה. אלא שכאמור, משמים רצו שתתבזה ותמאן לבוא, והמלך התקצף עליה.
פרק א' - פסוק יא
לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:
עצם מה שאחשורוש שלח לקרוא לושתי כשרק כתר מלכות בראשה, להביאה לפני כל השרים, זהו שגעון נורא שלא נשמע כמוהו מעולם. וכל זה היה משמים בידי ההשגחה, בכדי שושתי תמאן לבוא בגלל שפרחה בה צרעת ולא רצתה להתבזות לפני כולם. ואז, כשראתה שאינה יכולה להגיע, הצטערה. וכשראתה גם שנשלחו אליה סריסים כאלה שממונים על המהומות וההפגנות, כעסה מאוד, ולא רק שמיאנה לבוא, אלא גם שלחה לאחשורוש דברי גנאי, ולכן נתקצף עליה ביותר. כלומר, היו שני דברים בסיפור של הזמנת ושתי. א. ששלח אליה סריסים הראוים להביא אסירים, ולא את מי שראוי לשלוח למלכה. ב. שפרחה בה צרעת. ואם רק היה שולח אליה סריסים שאינם ראוים לה (אבל לא היתה פורחת בה צרעת), אמנם היתה כועסת על כך, אבל היתה באה, כיון שגם היא היתה מרשעת גדולה, ורצתה להחטיא את היהודים. רק כיון שהצטרעה, לא רצתה להתבזות לפני כל השרים, ולא באה. ומאידך, אם רק היתה מצטרעת, אבל לא היה שולח אליה סריסים כאלו, בודאי שלא היתה שולחת לו דברי גנאי, והיתה רק ממאנת לבוא, אבל לא היתה כועסת עליו, והיתה רומזת לו שלא העת להגיע עכשיו. אבל כיון שגם שלח אליה סריסים לא ראויים, נתבזתה לעיני כל נשות המשתה, מפני ששלח להביא אותה כאילו היא אסירה. וזה הקציף אותה מאוד, ולכן שלחה לו דברי גנאי, והזכירה לו שהוא היה שומר הסוסים של אביה, ועוד אמרה לו שאבא שלה היה שותה יין בשיעור ששותים אלף בני אדם ולא היה משתכר, ואחשורוש שתה רק את יינו והשתכר (מגילה י"ב ב'). ובזה רצתה להראות לו שהיא יותר חשובה ממנו, ואין לו מעלה אלא רק מצידה, שהיא מזרע המלוכה, ולכן אין לו להתגאות עליה. ואם אינה רוצה לבוא להזמנתו, לא תבוא, ולא יוכל לכפות עליה, מכיון שחשבה במה ששלח אליה סריסים אלו, שרוצֵה להראות לה לפני כולם איך שהוא יכול לכפותה בעל כורחה לבוא אליו, ולכן השיבה לו שהוא לא כלום לעומתה, שכל גדולתו זה בזכותה – שאביה היה מלך, ואחשורוש לא בא מזרע מלוכה (מגילה י"א ב' ורש"י שם ד"ה שמלך). וכששמע אחשורוש איך שביזתה אותו נתקצף מאוד, עד שלבסוף הרגה. ומשמים סיבבו כל זה, בשביל שתבוא אסתר ותמלוך במקומה, ותושיע את עם ישראל בעתיד.
פרק א' - פסוק יב
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצף הַמֶּלֶךְ מְאד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ:
ב' עבירות היו בידיה של ושתי: א. שמאנה לבוא אל המלך כשהזמינה לפניו. ב. ששלחה לו דברי גנאי. והנה, אם היתה רק שולחת לו דברי גנאי (בלא מה שלא באה), עוונה היה גדול, והמלך היה עולה רוחו באפו, אבל לא היה הורגה, ורק היה מענישה עונש אחר על חוצפתה. וכן אם היתה ממאנת לבוא אל המלך אבל לא היתה שולחת לו דברי גנאי, המלך לא היה מתקצף הרבה, והיה ממתין וחושב מה לעשות עימה. עד שלבסוף היה נרגע, וגם היה מתפכח משכרותו, ולא היה הורגה. שכל ההפסד בהריגת ושתי הוא לאחשורוש, לא לזולתו. והיה מבין מה שעושה, ואין טפשות גדולה לאחשורוש מלהרוג את ושתי. אלא שמשמים סיבבו שושתי גם תמאן לבוא [על ידי שפרחה בגופה צרעת], וגם שתישלח לו דברי גנאי [על ידי שאחשורוש טעה ושלח אליה את הסריסים הממונים על ההפגנות] ועל ידי זה, קצף אחשורוש מאוד, ולא המתין עד לאחר זמן לכשיתפכח משכרותו אלא מיד התיעץ עם חכמיו ויועציו, ופסקו את דינה, וחרץ בו במקום את משפטה. ועל ידי זה התפנה מקום המלכה, והובאה אסתר במקומה, בשביל הצלת עם ישראל.
והנס הגדול המבואר בפסוק זה הוא, שהמלכה לא היתה צריכה לעשות כן (שמיאנה ולא צייתה), אלא היתה צריכה לרמוז לסריסים שאינה יכולה לבוא כעת אל המלך, והם היו מבינים את הרמז, והיו רומזים למלך שלא זהו העת להביאה. ובפרט שידעה שאחשורוש באמצע המשתה ונמצא בשכרות גבוהה וידעה שכעת מסוכן לסרב לו, שיכול לשפוט אותה במצבו העַכְשָׁוִי, ומי יודע מה יעלה על רוחו לעשות לה, ומתוך שהיא אשתו בודאי שהכירה את הלך רוחו, וידעה שמסוגל לכל דבר רע, ואיך לא פחדה. ועוד, כיון שיש לו יועצים שאיתם מתיעץ בענייניו, הרי יכול להיות שבין אותם יועצים יש מי שמחפש בנפילתה. [ובאמת היה כזה, הוא ממוכן, שרצה שושתי תרד מכסאה (אסת"ר ד' ו')]. ואיך לא חששה מכך ושתי. ועוד, הרי היא מלכה, ומיאונה לצווי המלך בפני אנשים רבים גורם למלך בזיון עצום, ובפרט שהיו אלו אנשי מדינתו המכירים את המלך והמלכה יותר משאר אנשי המדינות. ועל ידי המעשה הזה, נתבזה המלך בזיון גדול. ואיך עשתה כך. ולא עוד אלא ששלחה לו דברי גנאי! הרי שאחר כל זה, בודאי שיתקצף עליה. וגם אם לא חשבה שיהרגה, שזה באמת דבר טפשי למלך לעשותו, מכל מקום היה לה לחשוש מעונש אחר. שהרי השרים נשמעים למלך, ומה שיאמר המלך לעשות, אפילו שהנאשם זה המלכה, כולם יתחייבו לעשות. ואיך לא פחדה מכל זה. אלא שמשמים סיבבו כן, בשביל שהמלך יעבירה ממקומה, ותוכל לבוא אסתר במקומה.
פרק א' - פסוק יג
וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין:
"כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין". מבואר בפסוק שלמלך אחשוורוש היה מנהג מיוחד שבכל שאלה שבאה לפניו הוא מתייעץ עם שריו ואינו מחליט את הדבר בעצמו.
והנה אם המלך בעצמו היה מתבונן במה שעשתה לו ושתי והיה מחליט לפי שיפוטו מה לעשות לה, ודאי שלא היה מחליט להורגה. שהרי אין שום צד לעשות כן בהבנה נכונה מצד המלך. שהרי היה לו לראות את ההפסד הגדול שיֵצא לו מזה. ואיך יהין לעשות מעשה כזה. אך בגלל המנהג המיוחד הנ"ל שאל את יועציו, וממוכן שהיה מתוך יועציו ענה לו שכדאי להורגה, וגם הוסיף לו סיבות מטעות, (כמו שיתבאר לקמן), ולכן עשה כך המלך. אבל בלא שהיה מתייעץ עם יועציו, לא היה עושה כן. ומשמים היה דבר זה – שהמלך יתנהג תמיד לשאול את יועציו, וכך שמע מה שיעצוהו נגד ושתי.
פרק א' - פסוק יד
וְהַקָּרב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת:
רואים איך שהיה מסובב משמים שממוכן יהיה אחד מהשרים הרואים את פני המלך. וזאת כדי שהמלך ישאל גם אותו בכלל שאר השרים מה לעשות בושתי, ודוקא הוא ייעץ לו להרוג את ושתי. ומצינו בדברי רבותינו ב' שיטות מי היה ממוכן. לדעה אחת ממוכן זה המן (מגילה י"ב:), ולדעה שניה ממוכן זה דניאל (תרגום שני).
ונבאר בס"ד לפי כל דעה את הסיבה שהיה בה צורך שדוקא ממוכן יהיה משבעת השרים: לפי השיטה שממוכן זה המן, הרי ידוע שהמן אהב להתנשא על כולם ולכן קפץ לענות לפני כולם אע"פ שהיה הקטן שבהם (מגילה י"ב:), וחיפש עצות שיעשו כמו שיעץ, כמו מה שאמר 'שיש לחוש שמא ינהגו כן בכל מדינות המלך' כמבואר לקמן, ואמר עוד כמה דברים – כולם דברים שאינם נוגעים כל כך לאחשורוש. הוא רצה רק שיעשו כדבריו, ולא אבה לראות מה יקרהו בעתיד, שאולי תיגרם לו רעה לבסוף על ידי ושתי, שודאי תירצה להנקם בו קודם שאחשורוש יבצע את גזר דינו בה. ועוד יותר, היה לו לחוש שמא אחשורוש לא יקבל כלל את עצתו, ואז כשושתי תשמע שכך וכך יעץ עליה המן, תהרגהו. ואיך לא פחד מכך המן. ועוד יותר, הרי היה לו לחוש מאחשורוש בעצמו, שלאחר שיתפכח משכרותו יתקומם עליו איך יעצו עצה שאינו לטובתו באמת ויענישו עונש גדול. אלא שאהבת הכבוד של המן דחתה את כל החששות. ולכן נבחר הוא משמים לייעץ עצה שכזו.
ועוד ביארו רבותינו (אסת"ר ד' ו') ג' באורים למה יעץ המן מה שיעץ, יש מי שאומר שוַשְׁתי פעם אחת סטרה בנעליה על לחיו של המן, והמן זכר לה מעשה זה, וחיכה להזדמנות להשיב נקם, ועכשיו מצא את העת להנקם בה. ויש מי שאומר טעם אחר, שושתי הזמינה למשתה את כל הנשים חוץ מאשת המן, ולכן רצה להענישה. ויש אומרים, כיון שלהמן היתה בת, שרצה המן שתהיה מלכה, לכן יעץ להעביר את ושתי מכסאה כדי שבתו תבוא להיות מלכה תחתיה. ואמנם נעשתה עצתו להעביר את ושתי, וזה היה משמים, אבל לא עלתה לו מחשבתו לעשות את בתו למלכה. ובמשתה שעשתה אסתר (לקמן פרק ז'), כשאמרה לפני המלך איש צר ואויב המן הרע הזה וסיפרה לו שרוצה המן להורגה, הוכיחה אסתר לאחשורוש שהמן לא חפץ בטובת המלך כלל. שכבר בפעם הראשונה שייעץ להרוג את ושתי, יַעץ זאת בשביל שהיו לו כוונות פרטיות, ואף עתה רוצה להוריד את אסתר מכסאה לצורכו. והמלך הרגיש בכך, והתאמת אצלו הידיעה הזו על המן, שראה שהמן מנסה להעביר כל מלכה מכיסאה, והתקצף מאד על המן, עד שלבסוף צוה לתלותו (בסיבת דברים נוספים, כדלקמן). ורק אז נרגע מכעסו, שכעס גם על מה שרצה המן להרוג את אסתר וגם על מה שהרג את ושתי, שידע אז שיעץ לטובתו שלו ולא לטובת המלך כלל. וכיון שרק המן היה מוכן ליעץ כך, סיבבו משמים שהמן יהיה אחד מן שבעת המשרתים הרואים פני המלך אחשורוש, ואחשורוש יתיעץ עמו בדבר ושתי. וזה בא הכתוב כאן להגיד, שמשמים גלגלו שיהיה המן אחד מן אותם המשרתים, לסבב את דבר הריגת ושתי.
ולפי השיטה שממוכן זהו דניאל, כתבו רבותינו (ע' תר' שני פ"א פס' ט"ז) שאשתו היתה עשירה, ומיאנה לדבר עמו כלשונו, ודיברה בשפתה. ודניאל רצה שהיא תדבר בשפתו. לכך יעץ לאחשורוש "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", שהיא תדבר כלשונו, ולא הוא יצטרך לדבר כלשונה. ובשביל שיתקבל הדבר, יש צורך להרוג את ושתי. להראות את תוקף הגזירה על הכל, שמי שלא יעשה כדבר הגזירה, סכנתו גדולה. ובכך הרויח דניאל רווח אישי. והנה, היה נס שדניאל יהיה דוקא הוא משבעת השרים הרואים את פני המלך, בשביל שהמלך יתייעץ גם עמו, ועל ידי כך באה המפלה לושתי.
ואפשר עוד להוסיף ולבאר, שהפסוק מונה את שבעת הסריסים, ואת ממוכן הזכיר אחרון. וזאת כדי להשמיענו שממוכן היה הקטן שבסריסים (כמבואר בגמרא (מגילה י"ב:)). ואף על פי כן קפץ לדבר ראשונה לפני כולם. וזהו נס, שבדרך כלל השרים עונים לפי הסדר, ומי שמעז לענות לפני חברו שגדול ממנו, הרי הוא מורד במלכות, כיון שאינו מתנהג לפי הראוי, ובבית המלוכה כל פעולה שאינה מן הדין, הרי היא מרידה במלך. וכיצד העז ממוכן שהיה קטן השרים לענות לפני חבריו הגדולים. אלא כאמור, היה זה נס בשביל שלא ייעץ שר שגדול ממנו עצה אחרת ויסכים לו אחשורוש, ולא היתה נהרגת ושתי. אלא דוקא ממוכן ענה, בשביל שעל ידו ראוי שתסבב הריגת ושתי.
ועוד, היה נס גדול במה שממוכן היה דוקא קטן השרים האלו, שהרי אילו היה מהשרים היותר חשובים, היה מפחד ליעץ עצה כזו לאחשורוש. אבל עכשיו שהיה קטן השרים, סמך על מה שהם ישקלו אם העצה טובה או לא, ולכן לא פחד לייעץ עצה זו.
פרק א' - פסוק טו
כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים:
היה לממוכן פתחון פה נוסף לטעון לאחשורוש, [שהרי נשאלת השאלה איך יעצו עצה כזאת, שאינה לטובתו של אחשורוש כלל אלא בעיקר לטובת השרים והעמים, בכדי שלא ישתררו עליהם נשותיהם, ואיך ממוכן לא פחד מעונש אחשורוש. התשובה היא] שהרי אחשורוש בעצמו, כשביקש מהם ליתן לו עצה, לא שאל אותם סתם מה כדאי לעשות, דהיינו כיצד להעניש את ושתי כדי ללמדה לקח שלא תתנהג כך שוב. אלא הוסיף בדבריו תיבת כדת. כלומר, הוא שאל אותם מה הדין לפי החוקים. ואילו היה שואל סתם, מה מייעצים לו לעשות לושתי (שלא על פי החוקים), בשביל שלא תחטא לפניו פעם נוספת, באמת אז ממוכן לא היה מייעץ להורגה, שאין זה לתועלת המלך, ותועלתו בעיקר היא לשאר השרים והעמים, כדי שלא תתנהגנה הנשים כושתי.
לא כן עתה, שאחשורוש שאל מיועציו - "כדת מה לעשות", כלומר מה ראוי לעשות על פי חוקי המלכות, בזה ניתן לממוכן אפשרות ליַיעץ לרעת אחשורוש, כיון שעכשיו כשישאלהו המלך לאחר שיתפכח - איך אמרת לעשות דבר שאינו לטובתי?! יאמר לו ממוכן - אתה שאלת מה צריך לעשות על פי החוקים המדיניים, וזה מה ששפטתי לך. שלא ביקשת מאתנו עצה טובה בשבילך, אלא שאלת רק מה לעשות על פי חוקי המלוכה.
וזה היה משמים שאחשורוש ביקש באופן כזה, שעל ידי זה יכל ממוכן לפתוח פיו ככל אשר רצה, והביא לנפילת ושתי מכסאה.
פרק א' - פסוק טז
וַיּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
"ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים". היות וממוכן היה הקטן שבשרים האלו (כמבואר לעיל בפס' י"ד), ואמר דבריו לפני המלך והשרים, הרשה לעצמו ליעץ למלך דבר שלא כל כך הגון למלך ולא לטובתו, וכאמור לעיל (שם), כיון שיוכל אחר כך לתרץ את עצמו, שסמך על המלך שלא ימהר לקבל את העצה הזו, ויבחן בעצמו את העצה ויראה אם הוגנת היא או לא. וגם שאר השרים יוכלו לעזור למלך לבחון את העצה אם טובה היא או לא, ובפרט שהם יותר חשובים ממנו, בודאי שעליהם מוטל להחליט אם העצה ראויה למלך או לא. וכיון שהסכימו כולם לעצה, עליהם מוטלת האשמה, ולא על ממוכן. שהוא רק העלה אפשרות מה לעשות, ולא קבע בצורה החלטית, והם הם אלו שקבעו. כך חשב ממוכן.
ועוד חשב, שיוכל לטעון, שמה שהמלך והשרים קיבלו את העצה, זה ראיה שהעצה נכונה, שאם לא כן למה קבלוה, ומה שהמלך מתחרט על מה שעשה, אין זה בגלל שהעצה לא טובה, שאם כן למה קיבל בתחילה עצה זו. אלא שהמלך מתחרט על מה שעשה (אף על פי שזה מה שהיה צריך לעשות), כיון שסוף סוף גרם לעצמו רעה במה שעשה, ולכן מתחרט. אבל אין לו להאשים את יועציו, כי עצתם נכונה היא - לפי מה שביקש מהם שיפסקו לו את הדין האמיתי בלא להתחשב בנתונים המיוחדים שמדובר באשת המלך, והם שפטו לו לפי מה שביקש מהם, וכאמור לעיל (בפסוק הקודם).
את כל זה חשב ממוכן, ולכן לא פחד לייעץ למלך להרוג את ושתי.
[ובאמת מצינו בדברי רבותינו (תרגום ב' א') שאחשורוש הרג את שאר השרים על כך שהסכימו לעצה. אבל את ממוכן (הוא המן) לא הרג עתה, (וגם למי שאומר ממוכן זה דניאל, הלא לקמן (ד' ה') ניזכר 'התך' והוא דניאל (מגילה ט"ו א'), ורואים שאחשורוש לא הרג אותו). ואפשר לבאר שהסיבה שלא הרגו אחשורוש היא בגלל שממוכן הטיל את האשמה על שאר השרים, שלא היה להם להסכים לעצה, ועוד, שהם גדולים וחשובים יותר ממנו, והיה עליהם להחליט, וכאמור, ולכן הניח לו אחשורוש ולא הרגו. ולמי שאומר שממוכן זה המן, היתה עוד סיבה שאחשורוש לא הרג את המן, שהמן היה עשיר גדול (כמבואר בפסוק (ג' ט') ועשרת אלפים ככר כסף וגו') ובגלל זה אהבו אחשורוש, וכמו שראינו איך שגידלו מעל כל השרים (ג' א'), וזה בגלל חמדת הממון שבערה בו, ורצה להשיג על ידי המן יותר, ואף על פי שאחשורוש היה עשיר גדול, רצה עוד, שבעל המנה רוצה כפלים. ולכן אהב אותו מאוד, והשאירו].
לעיל בפסוק י"ד מבואר שהיה נס במה שממוכן היה מתוך השבעת השרים הרואים פני המלך אחשורוש, ואותם שבעת השרים היו נמצאים לפני אחשורוש דוקא באותו זמן, כך שיכל להתייעץ איתם, (וממוכן שהיה מתוכם יעץ להעניש את ושתי). וגם מבואר שם שממוכן היה קטן השרים. ומה היה הנס בכל זה, בא הפסוק שלנו ואומר שהנס הוא שרק ממוכן הסכים לייעץ כזו עצה, כיון שהיו לו רצונות פרטיים במה שייעץ, [כמבואר לעיל]. וכאן גם כן מבואר שבגלל שהיה עומד לפני המלך והשרים, לא פחד לייעץ כן, שהרי לבסוף כשיתברר שהעצה לא טובה לאחשורוש יטיל ממוכן את האשמה על אחשורוש ועל שאר היועצים למה הסכימו לעצה (וכדלעיל).
וגם בפסוק זה רואים בבירור איך שממוכן חיפש רק את טובת עצמו – שרצה להתנקם במלכה ושתי, שהרי בתחילה לא דיבר מהתחצפותה למלך (שזוהי עיקר עבירתה), אלא פתח ואמר - לא על המלך לבדו עותה ושתי כי על כל השרים וגו'. ורק אחר כך הוסיף להגדיל את עוונה של ושתי (במה שיהיה גם בזיון למלך), בשביל שהמלך יתקצף הרבה, וישיב לה כגמולה.
פרק א' - פסוק יז
כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעֲלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה:
ממוכן לא דואג כלל למלך אחשורוש. הוא דואג לכל העמים, לכל השרים, חוץ מלאחשורוש. [ורק אחר כך הוסיף גם כן לטעון "וכדי בזיון וקצף", שזה היה לטובת אחשורוש. אבל זה לא היה עיקר הטענה בשביל להרוג את ושתי. ועיקר הטענה היתה מצד מה שיגרם לכל העמים לבעלי הנשים]. ובאמת, אילו היה מחפש רק את טובתו של אחשורוש, היה מציע להעניש אותה באיזה עונש שתילמד לקח ולא תישנה בְּאִוַלְתהּ, ותו לא. אבל ממוכן לא רצה לייעץ כן, אלא רצה בדוקא להענישה עונש גדול שתרד מכסאה, בגלל הסיבות המבוארות לעיל (פסוק י"ד). ואפשר לומר, שהוסיף ממוכן להכעיס את אחשורוש על ושתי, בשביל שתתקבל עצתו להורגה, כיון שפחד מנקמתה של ושתי, שאם לא תתקבל עצתו, ודאי שושתי תחפש להשיב לו גמולו בראשו על מה שרצה להורגה (ותהיה לה אפשרות לעשות מה שתירצה, שהרי היא מלכה). ולכן נתן עצה להורגה, ושוב אין לו לפחד ממנה. וכל זה היה משמים, לסבב דבר הריגת ושתי, וכך תמלוך אסתר.
פרק א' - פסוק יח
וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף:
"וכדי בזיון וקצף". רק לאחר שטען ממוכן את הסיבות העקריות שיש להעניש את ושתי, הזכיר טענה נוספת, שיגרם בזיון וקצף לאחשורוש. כיון שאם לא היה מוסיף טענה זו, היה ניכר שהוא לא מבקש את טובת אחשורוש אלא רק את טובת האזרחים. ויש חשש שאחשורוש לא יקבל דבריו. ולא עוד, אלא כשיראה אחשורוש שממוכן מחפש רק את טובת עצמו, ובשביל זה מייעץ להרוג את ושתי, ודאי שיעניש אותו עונש קשה על עצתו. ולכן ממוכן הוסיף עוד טענה, להראות שהוא מתכוון בעצותיו רק לטובת אחשורוש ולטובת המלכות, ונגע בנקודה שהטרידה את אחשורוש: שיתבזה לעיני כל. וזה באמת סימא את עיני אחשורוש, ולכן נטה לקבל את דבריו בלא לבחון אם הם לטובתו או לא, ונעלמה ממנו הרעה אשר טמונה בעצת ממוכן.
והוסיף ממוכן לומר "והיום הזה תאמרנה" וכו'. שהרי הטענה הראשונה - שמעשה ושתי יגרום להבזות את הבעלים בעיני הנשים, זה דבר עתידי, שיעבור זמן עד שיתרגלו במנהג הרע הזה. ויש תקנה לזה, שבניתים אפשר להעניש את ושתי באיזה עונש קטן, ולא ילמדו ממעשיה, ע"י שיראו כולם שושתי נענשה על שביזתה את בעלה, ולא יעשו כך. אבל זה עוד לא היה סיבה להורגה. ולכן ממוכן הוסיף לומר, שחוץ ממה שיגרם בעתיד, גם היום הזה יורגשו השפעותיו של מעשה ושתי, שיִרבה הבזיון של אחשורוש בעיני השרים, ולכן, לא יועיל מה שרק יעניש את ושתי עונש כל שהוא, אלא צריך לשרש אותה מן העולם. שאם רק יעניש אותה, ועל ידי כך לא יתרגלו לעשות כמעשיה, לא די בזה, שמכל מקום יהיה לו בזיון וקצף. וכנגד זה אמר ממוכן שאין עצה אלא רק להרוג את ושתי, שכך יהיה חיפוי על הבזיון הרב שיהיה לאחשורוש, ורק זה הוא העונש האמיתי שאפשר לתת על דבר כזה.
ועוד היתה כוונתו במה שאמר "והיום הזה", שדבר שהוא עתידי, לא כל כך היה מרגיזו, שהבזיון לא מורגש כעת. אבל כשאמר לו ממוכן - הנה היום הזה אתה מתבזה לעיני כולם – זה עורר מאד את רגשותיו של אחשורוש שמיד החל להרגיש את הבזיון על גופו, ומיהר לקבל את מה שייעץ ממוכן בלא להמתין כלל, ובלא שחשב מספיק האם עצתו טובה בשבילו באמת או לא. [וזה גם הסיבה שאמר ממוכן (בפסוק שאחרי זה) "אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש", שלא היה צריך לומר אחשורוש, שהרי מדבר לפניו, ועוד שהוא המלך וכבר אמר "המלך". אלא כוונתו להדגיש לאחשורוש איך שיתבזה, שבאומרו "אחשורוש" יתעורר קצפו של אחשורוש ביותר, ולא כמו שיאמר "המלך" בלבד].
גם הוסיף ממוכן לומר "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (שדי היה לו לומר ומלכותה יתן לרעותה הטובה ממנה. שהרי מדבר על המלך אחשורוש, ולמה הוסיף "המלך". אלא) שרצה לפתות את אחשורוש שיסכים לעצתו, שעל ידי כך יתרומם אחשורוש בעיני העם, שיראו שהוא מחליט למי לתת את כסא המלכה. שלאחר שביזתה אותו ושתי ואמרה לו שהוא היה שומר הסוסים של אביה וכל מעלתו הוא מצידה (כמו שהבאנו לעיל (פסוק י"א) מדברי רבותינו), כבודו הושפל, ועל ידי הריגת ושתי יראה לכולם שהוא המלך ומחליט מה שרוצה, ובכך יתרומם כבודו בחזרה. כך יעץ לו המן.
פרק א' - פסוק יט
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה:
בכדי שהריגת ושתי תהא דבר מוחלט, ואחשורוש לא יוכל לחזור בו, הציע ממוכן לחוקק את כל זה בדתי פרס ומדי. ושם יהא כתוב מה שעשתה ושתי, והעונש שקיבלה. וכך אחשורוש לא יוכל לחזור בו, שהרי כְּתב אשר נכתב בדתי פרס ומדי בשם המלך אין להשיב. וגם אם ירצה המלך לחזור מהחלטתו קודם ביצוע גזר דינה של ושתי, [שיכול להיות שעד אז יתפכח משכרותו], מכל מקום לא יוכל לעשות כן. שהרי כבר נרשם בספרי המלכות שושתי עברה על ציווי המלך, והוחלט לתת את מלכותה לרעותה הטובה ממנה.
גם היה נס, שכל המעשה הזה היה בעת שאחשורוש היה שיכור. שאילו היה פיכח באותו זמן, ברור הדבר שלא היה מסכים לעשות כמו שיעץ לו ממוכן, לא רק בגלל שהעצה לא טובה לו אלא גם בגלל שזה דבר מוטעה לעשות כדבריו, שהרי ממוכן הוסיף לומר שיש לכתוב מה שעשתה ושתי בספרי החוקים. ובאמת זו בושה גדולה לאחשורוש שיכתבו לחוק עולם שאמר דבר וזלזלו בו, ולא שמעו לקולו. מצד אחד הציע ממוכן להרוג את ושתי לכפר על מה שביזתה את אחשורוש, ומצד שני הוא בעצמו מייעץ דבר שיהיה בו בושה גדולה לאחשורוש! ואיך הסכים לכתוב דבר זה. אלא היות והיה אותו זמן שתוי, לא חשב מה שעושֵה. וראה את הדבר מצד אחד בלבד, שעל ידי שיכתבו מה שעשתה ושתי, יהיה בושה לושתי, וגם העם לא יעשו כמעשיה. אבל לא שם לב לבושה שתיגרם לו בכך, ולכן הסכים לעצה.
ועוד, עצם הדבר תמוה שהמלך חוקק כזה חוק אוילי - "להיות כל איש שורר בביתו", שהרי אפילו האיש הפשוט ביותר הוא שר בביתו, ומה צריך לחוקק חוק זה [כמו שאמרו רבותינו (מגילה י"ב ב') שאלמלא האגרות הראשונות לא נשתייר מ"שונאיהם של ישראל" (בלשון סגי נהור) שריד ופליט, שעל ידי האגרות האלו ראו כולם שאחשורוש הוא מלך טיפש ולכן לא הרגו את ישראל מיד כשקיבלו את האגרות השניות (כמבואר לקמן)]. ואילו אחשורוש היה מפוכח מיינו אותו זמן, ודאי שלא היה מחוקק חוק זה.
ובזה הוכנה הבאתה של אסתר אל בית המלכות.
פרק א' - פסוק כ
וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעֲלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן:
צריך לדעת מה התכוון ממוכן שאמר "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא", מה זה שייך לעונש ושתי, [או לתועלת שתצמח על ידי פרסום החוק החדש]. ובאמת כוונת ממוכן היתה כזו. שהרי היה ידוע שאחשורוש מאד אהב כבוד [וכמבואר בתחילת המגילה – "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" וגו' שהראה לכולם שהוא עשיר גדול]. וממוכן נתן לאחשורוש עצה שתיתן לו כבוד. שעל ידי שישמעו כולם איך שנהג במי שהמרה את דבריו, יתפחדו כולם ממנו. ועל ידי שימציא חוק חדש, יתהדר לעיני כל העמים, ובפרט שחוק כזה אינו סתם דבר השייך לכלל המדינה, אלא הוא חוק ששייך בכל בית ובית בפרטות. ויתפרסם שמו בכל מקום, וזה משך את ליבו מאד. ובפרט בגלל שמלכותו גדולה ביותר (מאה ועשרים ושבע מדינה), ואם כן כבודו יהיה גדול הרבה, שיתפרסם בתקיפותו אצל כולם. ומובן למה הוסיף ממוכן לומר "כי רבה היא" (מקום ממלכתו), שזה חלק מהתועלת שתהיה לאחשורוש, שיתפרסם בהרבה מקומות. וזה מה שאמר עוד: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן" דהיינו, שכולם יכבדו את בעליהן ויזכירו את אחשורוש בפיהם, שיאמרו, למה התחילו להתנהג כך: "בגלל שאחשורוש אמר", ויזכר בפי כל אחד ואחד. וכל זה שִׁיחד את אחשורוש להסכים לעצת ממוכן אף על פי שכמעט אינה לתועלתו, ואינה עשויה לטובתו באמת. וזה היה משמים, בשביל שתמלוך אסתר.
פרק א' - פסוק כא
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן:
וזה היה הנס, שהמלך קיבל את עצתו של ממוכן (ולא רק שהסכים לחשוב שהיא טובה), אפילו שלא היתה לטובתו. וגם פלא שהשרים הסכימו לעצה הזו. ובאמת הם לא חשבו שהעצה טובה, רק שידעו שזה לטובתם: מפני א. בשביל שנשותיהן יתייחסו אליהן יפה. ב. בכדי שיתפרסם שמם בתוך פרסום אחשורוש בכל העולם, שאף הם מקורבים למלכות. ולכך הסכימו, אף על פי שאינה עצה ישרה, ועוד יותר שגם טמון בה סכנה, שלכשיתפכח המלך משכרותו, ודאי שירצה להענישם. ואף על פי כן הסכימו לעצתו, וכנראה שהם סמכו על כך שיטילו את האשמה על ממוכן, שהוא בעל העצה. וגם יטענו שבאמת עצה זו טובה היא, וכך ראוי לעשות, [אף על פי שהדבר לא כל כך רצוי למלך], שהרי זה העונש המגיע לממרה פי המלך. ועוד יטענו שהמלך ביקש מהם שיאמרו לו "כדת מה לעשות במלכה ושתי", שלא שאל אותם מה העצה ההוגנת לטובתו. אלא שאל אותם מה מגיע לושתי לפי החוקים (כמבואר לעיל). ולכן הוכרחו לייעץ כן, שזה מה שמגיע לושתי, וכמו שהסביר להם ממוכן, את כל זה יוכלו לטעון. כך חשבו עתה. מכל מקום, ברור הדבר מאד איך שהכל נעשה משמים בשביל שתעבור ושתי ממקומה, ותבוא אסתר לישב בכסאה.
פרק א' - פסוק כב
וַיִּשְׁלַח סְפָרים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ:
מבואר בגמרא (הובא בפסוק י"ט) שאלמלא איגרות הראשונות ששלח אחשורוש על פי עצת ממוכן, היו עם ישראל בסכנה. שלכאורה יש תמיהה רבה, כיון שעשָו שונא ליעקב והגוים מחכים תמיד לכלות את עם ישראל, אם כן למה כשהעמים קבלו את האיגרות שהיה בהם הצווי להשמיד את עם ישראל (ח"ו) לאחר י"א חודש, לא עשו זאת כבר קודם לכן, שמיד כשראו שיש היתר מהמלך לעשות כרצונם ביהודים, ידעו שהיהודים נקלים בעיניו, ולא חשובים אצלו כלל, ואם ילחמו ביהודים קודם התאריך שנקבע באגרות, אין בכך כלום, ולא יֵענשו. [שמה שקבע יום מיוחד להשמידם, זה מפני שאותו יום היה מוכן לכך על פי המזלות, שהרי בשביל להרוג עם שלם, צריך להסתדר עם המזלות (כך זה לפי מחשבתם). ובודאי שמי שיקדים לעשות מהנאמר באגרות, הרי זה משובח, ולא יענישנו המלך ולא כל אחד אחר]. ואם כן, כיון שהיהודים היו לצנינים בעיניהם ושנאום, למה לא קפצו מיד על ההזדמנות שניתנה להם.
והסיבה היא, שעל ידי האגרות שנשלחו בתחילה, אמרו כולם: "אחשורוש מלך שוטה - שמצוה צוויים ומחוקק חוקות מיותרות, וכי איזה בעל לא שורר בביתו?!" ומה צריך לתקן כזו תקנה. ולכן, פחדו שמא אחשורוש יתחרט ממה שנתן אז רשות להרוג את היהודים, ויוציא אחר כך צו חדש הפוך מהקודם, שמי שישלח ידו ביהודים, ינקם. שהרי מלך שאינו יציב בדעתו הוא, ומסוגל לכל תהפוכות, היום אומר כך, ומחר יאמר כך, וכמו שכעת אוהב את המן ושומע לעצותיו (שבאגרות היה כתוב שהמן הוא בעל עצה זו להלחם בעם ישראל (אסת"ר ז' י"ג)), כמו כן למחר ימצא אחשורוש אוהבים חדשים, ויניאו אותו להתחרט ממה ששלח באגרות הקודמות, וישמע להם, ויצוה שאסור לשלוח יד ביהודים ומי שיגע או מי שנגע בהם כבר, יענש. ולכן פחדו להרע ליהודים לפני הזמן.
ועוד, לאחר שראו כולם איך שאחשורוש קצף על ושתי והרגה, וכל זה רק בגלל שמיאנה לציית לו, ואפילו שהיתה אשתו, (ולא הסתפק להענישה בעונש אחר), פחדו מאוד לעבור על דבריו להקדים את הזמן הכתוב באגרות. ואף על פי שהיה נראה מהאגרות (ששלח המן) שנוח לאחשורוש בהשמדת עם ישראל, מכל מקום כיון שלא אמר לעשות זאת אלא בתאריך מסוים, לבסוף יבוא עליהם בעלילה, ויאמר להם: "איך עברתם על הצווי ועשיתם כן קודם התאריך שנקבע לכך?" ויתקצף עליהם ויבוא להורגם. ולכך נשתהו זמן רב וחיכו ליום המיועד. ובניתים נתבטלה הגזירה. יוצא איפה שהיה נס גדול באיגרות האלו המוזכרות בפסוק זה, שבשביל כך לא הרגו את היהודים מיד כשקיבלו את האגרות ששלח המן. ולבסוף ניצלו היהודים.