מגילת אסתר על ספר המצוות· רבי יצחק ליאון אבן צור
שכחת הלאוין
מצוה ה
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שלא מנה בזה ארבע מצות כאשר כתב הרמב"ן. (א) וזה לפי שבכלל לאו של לא תשתחוה שמנה יש כל שאר עבודות שבפנים, וכמו שבארבמצותו, ובכלל לאו של לא תעבדם שמנה יש כל עבודה בין כדרכה ובין שלא כדרכה, וכמו שבאר בחבורו הגדול בפ"ג מהלכות ע"ז וחקות העכו"ם.
ומה שהקשה עוד (ב) שלדבריו שמנה ארבעה לאוין בפרשת לא יהיה לך אם כן יהיו מפי הגבורה חמש, כבר השבתי על זה במצוה הראשונה שלדעת הרב שגם כי בדבור לא יהיה לך יהיו ארבע מניעות על זה לא יתחייב שארבעתם אמר הקב"ה רק נאמר שפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני בלבד אמר, וגם כי כל הדבור גם כן בא בלשון מדבר על עצמו שנראה כמו הקב"ה ממש ידבר, הרי פעמים רבות מצינו השליח ידבר בלשון שולחו,
ומה שאמר עוד (ג) כי לא יהיה לך אינו לאו בעשיית הצלמים כאשר היה דעת המכילתא, זהו ג"כ דעת הרב שכן פירשו מניעה מהאמין לאל אחר זולתו וכמו שכתב בסמ"ק שלו בלאו ראשון,
ומה שאמר עוד (ד) כי כל הלאוין שנאמרו בדבור לא יהיה לך הם לאוין בעבודתם, אני אומר כי לא תעשה פסל היא אזהרה על העשייה וכן פסוק שהביא מפן תשחיתון ועשיתם לכם פסל הוא אזהרה על העשייה אפילו בלא עבודה וכן נראה מפשטיה דקרא,
ומה שהביא ראיה (ה) מפרק כל הצלמים להוכיח כי לא תעשה לך פסל נאמר בעבודת הצלמים ולא בעשייתם ממה דמסיק התם כי תניא ההיא לעבדם, נ"ל כי ממקום שבא אוכיח כי פסוק זה על העשייה נאמר ולא על העבודה, וזה כי לשון לעבדם לא משמע שיעבוד אותם רק שיעשה אותם על מנת לעבדם. ומצאתי אח"כ כי גם התוספות בפרק הוציאו לו (דף נ"ד) סבירא להו כי לשון זה אין פירושו שיעבוד אותם אלא שאחרים עשו לו על מנת לעבדם, ולא תטעה במה ששאלו שם אח"כ בגמרא ועשייה גרידתא מי שרי שנראה כי לעבדם שאמרו לעיל יהיה פירושו בעבודה ממש, דה"ק ועשיה גרידתא בלי כוונה לעבוד אותם מי שרי.
ומ"ש עוד (ו) שפסוק לא יהיה לך הוא לאו בע"ז והביא ראיה מסנהדרין ומגיטין, אמת הוא זה אין הרב חולק עליו כאשר גם הוא יודע, אבל דע כי הביא כל זה כדי להוכיח שאין הלכה כר' יוסי שסובר שלא יהיה לך הוא לאו בעשיית הצלמים.
ומ"ש עוד (ז) כי פסוק אל תפנו אל האלילים הוא אזהרה על עשיית הצלמים, זה אינו רק מצוה אחרת היא כאשר כתב הרב בלאו עשרים בסמ"ק שלו,
ח אבל ופסל ומצבה לא תקימו שמא כי הוא גם כן יהיה אזהרה בעשיית הצלמים כמו לא תעשה לך פסל שכתבנו:
מצוה ט
סימן א
נראה לי (ט) שהנכון כדברי הרב שאין זו לאו שבכללות ואף שהלכה כר' יוחנן שאמר שחלק הכתוב בעונש לא יספיק לחייבו שתי חטאות בשוגג בשתיהן בהעלם אחת מ"מ הרי החלוק ההוא די לפי דעתי לחייבו שתים כשאינו בהעלם אחת דעד כאן לא אמרו התם דמיתה לאו שמה חלוקה אלא לחייבו שתים בהעלם אחת אבל בשתי העלמות יתחייב שתים וא"כ אין זה לאו שבכללות מאחר שחייב על כל אחד ואחד. וראיתי כי גם הסמ"ג מנאם שתים בלאו ל"ח ובלאו ל"ט:
מצוה כח
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שלאו זה הוא אזהרה משמוע למתנבא בשם ע"ז ומהאמין לדבריו גם אם לא יעשה בפועל את אשר צוה עליו. ומה שאמר הרמב"ן (א) שאונקלוס תרגם לא תקבל שמשמע שהיא אזהרה מעשות כדבריו, נ"ל שלשון לא תקבל אינו מורה כן רק משמעו הוא קבלת הלב בהאמנה בלבד כמו הקבצו ושמעו בני יעקב שתרגם קבילו אולפן, והנה אין שם קבלה לעשות רק קבלת דברים בלב כי מה שתרגם אולפן אין פירושו תורה שיצוה לעשות רק למוד שרצה ללמדם את אשר יהיה באחרית הימים.
ומה שאמר עוד (ב) כי אולי תבא במנין ותהיה אזהרה למתנבא בשם יתברך לעקור דבר מן התורה, נ"ל כי אין צריך על זה לפי שכבר הוזהרנו מגרוע בתורה מפסוק ולא תגרעו ממנו וכמו שכתב הרב בלאו שי"ד.
ומה שהביא עוד ראיה (ג) ממה שדרשו בגמ' בלא תאבה לו ולא תשמע אליו האמור במסית הא אבה ושמע חייב, הנה מכאן ממש ראיה שלשון זה אין משמעו שיעשה מעשה שהרי במסית נאמר לא תשמע ובהודאתו לדבריו בלבד שיאמר אלך ואעבוד ע"ז חייב גם שלא הלך:
מצוה נח
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב, שהיא אזהרה מלירא מהאויבים בעת המלחמה, שאי אפשר שתהיה הבטחה, כמו שאמר הרמב"ן דמנין לו לכהן להבטיחם שלא ייראו ולא יערצו מפניהם כי שמא יפלו ביד אויביהם, ואי אפשר לומר שהתורה צותם להבטיחם כן, שהרי בכל מלחמה היו מעבירים הכרוז הזה ולפעמים היו נופלים ביד אויביהם ואז מה מקום להבטחה הזאת, ולכן נאמר בודאי שהיא מצוה לבל ייראו מפניהם, כי באופן זה יתגברו על אויביהם וינצחום. ומה שהיו מוסיפים השוטרים לכל הירא שיפרסם חטאו בחזרתו היה כדי שלא יפול לב העם אח"כ במלחמה, בראות רכות לבב קצתם:
מצוה סט
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שפסוק זה בא למנוע לבעל מום אפילו הכניסה בלבד, וראיה מפרק הנשרפין (דף פ"ב:) דקאמר היוצק והבולל וכו' עד המסדר את השלחן והמטיב את הנרות אין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום רחוץ ידים ורגלים, ומדלא קאמר משום בעל מום נמי ש"מ בעל מום המטיב את הנרות שהיה בהיכל חייב וזה משום שאסור להכנס שם אפילו בלא עבודה. ומ"ש שם התוספות (פ"ג.) דאביאה ריקנית לא מיחייב היינו בלא רחוץ ידים ורגלים כמו שמפורש שם מלשונם, וגם בזה יש מחלוקת כמו שהביאו מהתוספתא דכלים שמחייבת אף אותו אביאה ריקנית שאמר התם אמר שמעון הצנוע לפני ר' אליעזר אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים אמר לו העבודה אפילו כהן גדול פוצעין את מוחו בגיזרין אלא שלא מצאך בעל הפול, ופירשו התוספות בעל הפול כמו אין פולין, איש הר הבית הממונה ובודק. ומה שפירש הרמב"ן (א) פסוק זה דאך אל הפרוכת לענין עבודה ואמר כי בספרא הצריכו שניהם, נ"ל כי ממאמר הספרא יש להבין שאין במשמע פסוק זה עבודה רק כניסה בלבד מדקאמר התם וז"ל אילו נאמר מזבח הייתי אומר אל המזבח שהוא כשר לעבודה יהיה אסור אל הפרוכת שאינו כשר לעבודה לא יהיה אסור וכו', ואילו היה האיסור דוקא בעבודה היה לו לומר אילו נאמר מזבח הייתי אומר לעבודה דוקא אבל לפרוכת שאינו מקריב כי אם מזה וכו' ולא לומר מפני שהוא כשר לעבודה או אינו כשר לעבודה כי מה לנו בהכשר המקום מאחר שהדבר תלוי במעשה ממש.
והראיה האחרת שהביא מהספרי (ב) שאומר ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא עבודה, נ"ל שהוא הפך כונתו שהרי לא אמר לא הזהיר בו אלא עבודה דהוה משמע שאין איסור רק בעבודה אבל אמר לא ענש בו דמשמע דעונש מיתה אין בו עד שיעבוד אבל לאו אכניסה בלבד קא עבר.
ומה שאמר עוד (ג) כי איסור הכניסה ששנינו בפ"ק דכלים הוי דרבנן. אני אומר שהוא מן התורה, ומה שהתירו להכנס שם בעל מום משום מצות ערבה הוא לפי שמצות ערבה במקדש היא הלכה למשה מסיני כדאיתא בגמרא ואם כן אתי עשה דערבה ודחי לאו דבעל מום כדקי"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה שאין בו כרת כדאיתא בריש פ"ק דיבמות (דף ה':).
ד וגם מה שהיו נכנסים לתקון הבית הוא לפי שתקון הבית הוי מצות עשה מן התורה שהיא לבנות בית הבחירה שאם אין הבית מתוקן אין כאן בית רק חורבה.
ה ומה שלא אסרו להכנס עד נ"ד אמה סמוך להיכל, נראה לי שזהו המקובל אצלם בכוונת התורה והם מה שקבלו אסרו ולא יותר, וראיתי שגם הסמ"ג מנאו בלאו ש"ז:
מצוה עא
סימן א
עא נראה לי שהנכון כדברי הרב שמנאם שתים וזה כי לאו הראשון שכתבנו הוא מניעה על הכניסה וזה הלאו הוא מניעה על העבודה. אמנם הרמב"ן הולך לשיטתו שסובר כי הלאו הראשון שכתבנו הוא לאו על העבודה כי בכניסה בלבד לא יתחייב, וכבר הכרעתי כדעת הרב:
מצוה עג
סימן א
עג נראה לי שהנכון כדברי הרב במה שאמר שאף על הכניסה בלבד הוזהר השתוי שכן כתוב יין ושכר אל תשת בבואכם וגו', אמנם במה שפסק כרבי יהודה שאומר שעל שאר המשכרים במלקות לא ידעתי טעמו שהרי בגמרא פסקו כר"א כמו שכתב הרמב"ן,
א ומה שהקשה הרמב"ן (ב) שאם זה הלאו נאמר אף על ביאה ריקנית אם כן יתחייב מיתה גם עליה, ואם אינו אמור אלא בביאה עם עבודה ביאה בלא עבודה היכן היא אזהרתה, נ"ל שבודאי זה הפסוק כלל שתיהם כי לשון בבאכם כולל שני מיני ביאה בין בעבודה בין בלי עבודה ומסתמא יש לנו לומר שעל האיסור החמור שבשתיהם שהוא הביאה בעבודה ענש עונש מיתה ועל האיסור הקל שהוא הביאה בלא עבודה ענש עונש מלקות או אזהרה בלבד.
ומ"ש עוד (ג) שהרב תפס לו זה הדרך גם בפרועי ראש וקרועי בגדים לחייב אכניסה בלבד, נראה לי שגם זה הוא דעת הסמ"ג כמו שכתב בלאו ש' ובלאו ש"א וש"ב.
ומה שאמר עוד (ד) כי מאמר הספרא שאין מחייב אלא בשעת עבודה לפי דברי הרב יהיה בעת הראוי לעבוד דהיינו ביום, אני אומר שלדעתו לא יתפרש באופן זה רק כדרך שאר מקומות שנזכרו בגמרא לשונות כאלה שפירושם בעת המעשה ממש, כי מה שכתב שם בספרא אינו חייב אלא בשעת העבודה החיוב הזה מחיוב מיתה מדבר והוא ודאי אינו רק בעבודה ממש.
ומה שהביא עוד ראיה לדעתו (ה) מספרא שאומר רבי אומר נאמר כאן בבאכם כו' עד דאמר אינו חייב אלא בשעת עבודה, גם זה הוא דוקא בחיוב מיתה שהוא בשעת העבודה.
ומה שפירש עוד (ו) ההיא דספרא שאמר אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים וכו' ואמר דמשמע בעבודה ממש ומכל מקום הם פטורים לפי שעבודתם מחוללת היא, נראה לי שכל זה מדבר בחיוב מיתה שהוא בשעת העבודה.
ומה שאמר עוד (ז) כי מה ששנו חלוק קדושת המקומות בפרק קמא דכלים שכלם מעלות מדרבנן, נראה לי שהם מדאורייתא שאם היו מדרבנן למה החמירו יותר בלא רחוץ ידים ורגלים אחר שלמידים בג"ש זה מזה.
ח ומה שנחלקו ביומא אם המעלות דאורייתא או דרבנן לא נחלקו אלא לדעת אם הוא מן התורה יש במקום מקודש מחבירו אבל חומרת הנכנסים הללו לכ"ע הם מן התורה, וזהו שכשאמרו בגמרא התם מעלות דאורייתא לא הביא רש"י הנכנסים רק המקומות בלבד לפי שעליהם הוא המחלוקת, שכתב וז"ל מעלות דאורייתא מעלות שמנו חכמים במשנה במסכת כלים בפרק קמא דקאמר התם הר הבית מקודש מירושלים והחיל מהר הבית ועזרת נשים מן החיל ועזרת ישראל משל נשים ושל כהנים משל ישראל ובין האולם ולמזבח מן העזרה וההיכל מבין האולם ולמזבח דאורייתא נינהו הלכה למשה מסיני עכ"ל. ואין לומר שמה שהביא רש"י המקומות בלבד הוא לפי שסובר שבנכנסין אין בהם מחלוקת שהם מדרבנן, כי ממה שכתב אחר כך רש"י שם אינו נראה כן שכתב וז"ל. ואי ס"ד מעלות דקתני דרבנן נינהו אבל מדאורייתא בין האולם ולמזבח וכל העזרה חדא קדושה היא מ"ש וכו' עכ"ל. ומדקאמר דמאן דסבר דמעלות דרבנן סבירא ליה דמדאורייתא קדושה אחת היא ש"מ שעל המקומות קאמר שאם על הנכנסין היאך אפשר שיקלו חכמים במקום אחד מהבית להתיר לשלא רחוץ ידים ורגלים להכנס שם מאחר שמן התורה כל הבית קדושה אחת היא אלא בודאי הפירוש הנכון בזה המאמר הוא כמו שכתבתי.
ומה שאמר עוד (ט) שהרבה מעלות של דבריהם נשנו שם, נ"ל שעל זה לא יחוייב שכל השנויים שם יהיו מדרבנן, ועוד שהרי על כרחך יש מעלה שם גם כן דאורייתא והיא אותה שאמרו עליה חייב חטאת.
ומה שאמר עוד (י) שגזרו על אנשי בית אב מלשתות יין שמא תכבד העבודה ולא אמרו משום שלא יכנסו שתויי יין, נ"ל משום דמילתא דשכיחא היא יותר שתכבד העבודה ויצטרכו לסייע לעבוד ממה שיכנסו שתויי יין ובפרט כי אז לא היה זמנם להקריב.
ומה שאמר עוד (יא) כי הם שתי מצות, נ"ל שמאחר שבלאו אחד נאמרו הוי לאו שבכללות ושתיהם נמנין אחת וגם כי העונש חלוק ביניהם אין החלוקה הזאת מוציאו מהיות לאו שבכללות כמו שכתב בעל זוהר הרקיע בלאו שס"ה וז"ל. נראה שאין הרמב"ם ז"ל מחלק הלאוין לשנים אלא כשהם חלוקים בעונש בידי אדם זה במלקות וזה במיתה אבל אם חלוקים בכרת או במיתה בידי שמים אינו מונה אותן שנים לפי שכלן הם במלקות עכ"ל. ונ"ל כי זה שאמר שכשהם בכרת או במיתה בידי שמים שהם במלקות פירושו הוא מה שמקובל אצלנו שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן.
ומה שאמר עוד (יב) כי ולהורות את בני ישראל הוא עשה, נ"ל שפשוטו הנכון הוא שיהא דבוק עם לאו דיין ושכר אל תשת וגם הוא יהא לאו.
ומה שהביא ראיה מספרא (יג) שאין לאו בהוראה ממה שלא אמרו בלשון המורגל להם ואין ישראל בהוראתם במיתה אלא באזהרה, נ"ל שאין זו ראיה לפי שלשון החכמים משונה זה מזה, וכמו שכתבו התוספות בריש פרק קמא דכתובות (דף ב':) גבי פריך רב אחאי ולכן יש לנו לומר שזה התנא דעתו היה שאינם במיתה אלא באזהרה ולשון קצרה דבר:
מצוה צה
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שזאת היא מצוה בפני עצמה. כי גם שחזרו ולמדו מפסוק שבשופטים כל המומין הרי כבר למדו מפסוק שבאמור מום קבוע בלבד ואם כן יהיו כאן שני לאוין אחד על מום קבוע ואחד על מום עובר וגם אם בלאו האחר נכלל גם מום קבוע על זה לא יגרע מהיות כאן שני לאוין. ומה שאמר הרמב"ן שיש למנותם אחד לפי שהכל הוא תשלום איסור בעלי מומין, נראה לי דמאחר שהם מומין מוחלקין ימנו שתים:
מצוה צח
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שהוא לאו שבכללות (א) כי גם שיש לאו בפני עצמו על החמץ על זה לא נאמר שלאו זה על הדבש לבדו נאמר רק על שניהם אזהרה כמו שנראה מפשוטו של פסוק שאומר כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ומה שכתב לאו בפני עצמו על החמץ היה להכפל בו לאוין רבים.
ומה שאמר הרמב"ן (ב) שילקה שתים אפי' אם הוא לאו שבכללות, נ"ל שאינו לוקה אלא אחת וזהו על כל שאור וכל דבש לא תקטירו אמנם הלאו הראשון בא לכפל.
ומה שאמר עוד (ג) שהרב כתב שעל לחם וקלי וכרמל חייב על כל אחד ואחד מפני שבא בו יתור קלי ואם כן כ"ש כאן, נ"ל שאין מכאן קושיא עליו שכבר הורה לנו בשורש הט' כי המין השלישי של לאו שבכללות הוא כאשר יאמרו לנו החכמים שלוקה על כל אחד ואחד מהאיסורים שנזכרו בלאו אחד כמו בלחם וקלי וכרמל שכך קבלו שלוקה על כל אחד ואחד, אמנם בשאור ודבש לא בא לנו בקבלה להלקות על כל אחד ואחד ולכן אינו לוקה שתים.
ד ומאמרם פרק ה' דמנחות אינו כפירוש הרמב"ן רק בא לחלוק על הלקותו שתים בשאור ודבש שמן הדין אינו לוקה אלא אחת משום דהוי לאו שבכללות.
ה ומה שהרב מנה שתי מצות מפסוק לא יהיה לכהנים הלוים וגו' גם כי בלאו אחד נאמרו, נ"ל דהיינו משום שחזר הפסוק ופרטם בשני לאוין כל אחד ואחד בפני עצמו, וכן כתב שם במצותו, אבל כאן גם כי פרט הכתוב חמץ בפ"ע אחר שלא פרט גם כן שאור בלאו אחד נחשב לאו שבכללות:
מצוה קסג
סימן א
נראה לי שאיני צריך יותר להאריך בענין הכניסה למקדש פרוע ראש או שתוי יין שכבר השיבותי בזה למעלה במצוה ע"ג די ספוקו. ומה שאמר עוד (א) הרמב"ן שדברי הרב סותרים זה את זה, נ"ל שגם בזה איני צריך להאריך לפי שהוא בעצמו הורה לנו במה בנה הרב סברתו ובעיני היא סברא נבחרת.
ומה שאמר עוד (ב) שאין להביא ראיה לפרועי ראש וקרועי בגדים מן הפסוקים שנאמרו על נדב ואביהוא, הנה הסמ"ג גם הוא הביא ראיתם מאלו הפסוקים.
ומה שאמר (ג) כי מצות פרועי ראש היא הלכה למשה מסיני רק שיהא עונשו במיתה כמו שמבואר בפרק ב' דתענית (דף י"ז:) שאמרו כי גמירי הלכה למיתה אבל אזהרתם היא כתובה בתורה והיא ראשיכם אל תפרעו,
וגם מה שאמר (ד) כי קרועי בגדים לא בא בהם פסוק, כל זה הוא לפי שיטתו שסובר שהפסוקים שנאמרו בנדב ואביהוא אין ללמד מהם, אמנם דעת הרב וגם הסמ"ג אינו כן:
מצוה קצד
סימן א
נראה לי שכן הוא כאשר הורה הרמב"ן בעצמו (א) שלא הבין דברי הרב כי ראיתו אינו על שיין נסך אוסר במשהו רק על אמרם כל איסורים שבתורה שמשמע שהוא מן התורה, ואף אם נאמר שראיתו היא משום שהוא במשהו גם זה יתכן שהרי לא מצינו איסורים דרבנן במשהו.
ב ומה שאמרו ביין נסך בפ"ב דע"ז כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אינו על שיעור משהו רק הביאו זה כדי שנאסור כלים של חרס שנשתמש בהם יין נסך משום שאינו יוצא מידי דופיו לעולם.
ומה שהביא מהתוספתא (ג) שאומר שהוא במשהו, זה ביין נסך ממש.
ומ"ש (ד) שהרב ג"כ כתב כן בחבורו הגדול, אני לא ראיתי לו זה הדעת שם אבל אדרבה כתב בריש פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות השותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות, הרי שלא כתב שסתם יינם במשהו.
ומ"ש עוד (ה) שהמאמר שהביא הרב מספרי ומפרק חלק שאומר ועדיין לא נאסר להם יין של נכרים שהוא בסתם יינם, נ"ל שביין נסך ממש הוא, וראיה ממ"ש בזה המאמר ועדיין לא נאסר יין עמוני ולא סתם יינם ומה היה צריך להזכיר יין עמוני והלא יין של כל הנכרים היה בכלל סתם יינם אלא בודאי יין עמוני היה יין נסך ממש, ועוד אני אומר שאז כל יינם היה יין נסך ממש שכן אמרו בפרקי ר"א פרק מ"ז בענין פנחס כשהחרים על שתיית יינם אמר שכל יינם של עכו"ם לע"ז, ולא עוד אלא שהן לוקחים ראשית תירושם לע"ז.
ומה שהביא מהתנחומא (ו) שהנשים הללו היו מפתות אותם בדבר היתר, נ"ל שהמאכל בלבד היה דבר מותר שהיה משלהם ואחרי התחילם בהיתר היו נותנות להם דבר אסור והוא היין.
ומה שאמר (ז) שאם זה המאמר יתפרש ביין נסך ממש אם כן יהיה מדרבנן מאחר שנאסר אחר כך, נ"ל כי גם שנאסר אח"כ על זה לא נאמר היותו דרבנן שמשה אסרו לנו מעצמו, כי מה שאמרו כל התורה כלה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אין פירושו שבסיני נתן למשה את התורה כלה שהרי לא נזכר כי שמענו שם רק עשרת הדברות, אבל פירוש המאמר הוא כי משה שמעה כלה בסיני ואח"כ נתנה לנו מעט מעט כל מצוה ומצוה עד כי בשנת הארבעים השלים לצוות לנו את כל מצותיה, ואף משה רבינו לא שמע כל התורה בפעם אחת בסיני רק במשך כל הארבעים שנה כדמשמע בגיטין בפרק הניזקין (דף ס"א) בענין פלוגתא אי תורה מגילה מגילה ניתנה או חתומה ניתנה.
ח ומה שאמר עוד שבפרקי ר"א אומר שבמעשה הזה עמד פנחס וגזר שלא ישתו סתם יינם וא"כ זהו שנאסר להם אח"כ, הנה בפרקי ר"א שלי אין כתוב סתם יינם רק יינם של עכו"ם והיינו יין נסך ממש כמו שמסיים שם שכל יינם הוא לע"ז ואף אם תמצא לומר שאין חילוק באלו הלשונות וכשסתם יינם לא היה בכלל ע"ז ועליו היתה גזרת פנחס מ"מ נ"ל שכשאמר ועדיין לא נאסר יין של עכו"ם לאו בגזרת פנחס קא מיירי אלא באיסורו מן התורה כי גם שבמעשה הזה גזר פנחס זאת הגזרה נאמר שאז ג"כ צוה משה על היין נסך ממש ועליו הוא שאמר ועדיין לא נאסר יין של עכו"ם.
ט ומה שאמר עוד כי התימה מהרב לבקש לאו אחר ליין נסך שהרי הוא בכלל תקרובת ע"ז ונכלל בולא תביא תועבה ובולא ידבק, נ"ל שבודאי כונת הרב היא להלקותו שלש כמו שחייב ג"כ במבשל בעצי אשרה שתים בלאו כ"ה בסמ"ק שלו. ומה שכתב בעל זוהר הרקיע בלאו ע"ד שאין כונת הרב למנות לאו של יין נסך בפני עצמו שכבר כללו עם שאר איסורי ע"ז אבל רצה לחזור להביא לנו איסורו בהלכות מאכלות אסורות כי שם הוא ענינו, נ"ל שאינו אמת שהרי בסימני מצותיו כתבו לאו מיוחד בפני עצמו מלבד הלאוין שמנה בענין ע"ז.
י ומה שאמר עוד שבפסוק ישתו יין נסיכם אין בו לאו, אני אומר שכבר הקדים לנו הרב הקדמה בסוף הי"ד שרשים כי כשיזכיר העונש אע"פ שלא יזכיר האזהרה יש לנו למנותו על העיקר שאצלנו לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר.
ומה שאמר עוד (יא) שאצל הרב רבוי הלאוין לא ירבו מלקיות, זהו כשאינו עובר רק איסור אחד כמו אם יאכל דם לא ילקה כי אם אחת גם כי נאמרו בו לאוין רבים מפני שאינו עושה רק פועל אחד והיא האכילה, אמנם בשתיית יין נסך שהוא עושה פעולות חלוקות שעובר על ישתו יין נסיכם ועל ולא תביא ועל ולא ידבק שכלם פעולות משונות זו מזו פשוט שלוקה בכלם, וזהו הטעם ג"כ שחייב בחבורו הגדול בפ"ז מהלכות ע"ז הנהנה מע"ז לוקה שתים משום ולא תביא ומשום ולא ידבק.
ומה שאמר (יב) היאך יכול הרב ללמוד איסור יין נסך מפסוק ישתו יין נסיכם שהרי דבר הנלמד בהיקש לא יבא במנין אצל הרב, נ"ל שאין מכאן טענה עליו שכבר כתב לנו בשורש השני כי כשהדבר הנלמד בשלש עשרה מדות אמרו החכמים היותו דאורייתא יבא במנין ובזה כבר גלה לנו שהוא מן התורה באמרם כל איסורים שבתורה וכו', כמו שהביא הרב במצותו.
ומה שאמר עוד (יג) כי איסור יין נסך הוא מפסוק וקרא לך ואכלת מזבחו שנכלל בו כל תקרובת ע"ז, אנא שמעתתא ידענא דבפרק אין מעמידין (דף כ"ט:) שאלו יין מנ"ל אמר רבה בר אבהו אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה, וכתבו שם התוספות וז"ל וא"ת ויין שנתנסך ל"ל קרא מי נפיק מכלל שאר זבח וי"ל דאין ה"נ דזביחה ונסוך שני עניינים הם ומרבה להו לקמן לאיסור בפרק ר' ישמעאל (דף נ"א) מזבח כל כעין זביחה ומנסוך זריקה המשתברת כגון שבר מקל לפניה עכ"ל, הרי בבירור שיין נסך אינו בכלל פסוק ואכלת מזבחו.
ומה שאמר עוד (יד) כי משמשי ע"ז הם בלאו לא תחמוד ולקחת לך, נ"ל שנויי ע"ז דוקא הם בכלל זה הלאו וכדמשמע מסוגיא דפרק ר' ישמעאל שהביא וממשנה דפרק כל הצלמים (דף מ"ה) ששנו הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרים ומה שעליהן אסורים שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם.
ומה שאמר עוד (טו) שהמשמשים אינו בכלל ולא תביא תועבה שאילו היה כן היה לוקה עליהם שלש, נ"ל כי זה לפי שיטתו שסובר שלא תחמוד בא למשמשין, אמנם לפי דרכנו אי אפשר להלקותו ג' מאחר שלא תחמוד אמרנו שנדרש לנוי ע"ז.
טז ומה שפירש ההיא דפרק ר' עקיבא שמיירי בע"ז ובכל תשמישיה ועל הע"ז הביא לאו דלא ידבק, נראה לי שפסוק לא ידבק נאמר על כלן דאלת"ה מנ"ל שהתשמישים אסורים במשהו דילמא ע"ז דוקא היא במשהו אלא על כרחך יש לנו לומר שפסוק לא ידבק כולל ע"ז ותשמישיה.
ומה שאמר עוד (יז) שלא ראה בגמרא שלוקה על יין נסך ואם ילקה יהיה על וקרא לך ואכלת מזבחו, כבר הוכחתי שאין זה הלאו של יין נסך רק הוא ישתו יין נסיכם כדברי הרב:
מצוה קצה
סימן א
מצוה קצ"ה נ"ל שהנכון כדברי הרב שלא מנה כ"א אזהרה אחת בבן סורר ומורה וזה לפי שפועל האכילה אחת היא. ומה שמנה הרב חמץ ותערובת לשתים הוא להיותם שני דברים חלוקים:
מצוה קצח
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שהחמץ ע"י תערובת אפילו כזית בכדי אכילת פרס אין בו כרת, והראיה שהביא הרמב"ן (א) ממאמרם שאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הוא, אין פירוש זה המאמר שיהיה חייב עליו כרת כאילו היה חמץ גמור בעינו רק שהוא במלקות שכן הוא הלכה למשה מסיני, וכן משמע מפירוש רש"י התם בגמרא בזה המאמר והראיה שזהו פירושו מדקא בעי התם ואמר וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא ומשני אין והדר מקשי אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי, ואם בכזית בכדי אכילת פרס היה בו חיוב כרת למה תמה יותר על רבנן שפטרוהו אפילו מלקות ולא תמה גם מר"א שלא חייבו רק מלקות, ואין לומר דה"ה דהוה מצי לאקשויי גם על ר"א אלא שרצה להקשות הקושיא הגדולה שבשתיהם שהיא לרבנן איך פטרוהו מכלום, כי זה אינו דמדקאמר אמאי פליגי רבנן עליה דר"א משמע שסברת ר"א היא נכונה מכל הצדדים שאם לא כן בלשון אחר היה לו לומר והוא אי הכי אמאי קא פטרי רבנן בכותח הבבלי בולא כלום.
ומ"ש עוד (ב) שאין הלכה כר"א בחמץ ע"י תערובת שיתחייב מלקות כשאין בו כזית, נ"ל שהלכה כמותו מאחר שסתם לן תנא כוותיה ר"פ אלו עוברים (דף מ"ג).
ומ"ש (ג) כי דין כזית בכדי אכילת פרס נוהג בכל האיסורים אף לענין כרת ממה שאמר בע"ז כל שטעמו וממשו כו', נ"ל שמשם ממש ראיה שבכזית בכדי אכילת פרס אין בו חיוב כרת לעולם, מדלא קאמר אלא אסור ולוקין עליו ולא אמר ג"כ וחייבים עליו כרת אלמא שאין שייך בו חיוב כרת.
ומה שאמר (ד) שבשאר איסורים שלא בא בהם פסוק למעט הכרת כמו שבא בחמץ יתחייב כרת בכדי אכילת פרס, נראה לי שאין צריך לשום פסוק שיבא למעט כרת בכדי אכילת פרס לפי שמן הדין היה לו לפוטרו גם ממלקות שאין זה אכילה אלא שכן קבלנו ממשה בסיני שלוקה אבל ודאי כרת לא מיחייב, והכלל אם כן שלא נסלק זה הלאו מן המנין כי לא בא לתשלום דיני החמץ כדרשת רבנן רק בא לאסור לנו חמץ ע"י תערובת בהיות בו כזית כר"א דסתם לן תנא כוותיה. וגם הסמ"ג דרך בזה דרך הרב בלאו ע"ט ופ"א. ובהלכות חמץ ומצה של הרב המגיד משנה השיג גם הוא ההשגה הזאת של הרמב"ן על הרב ולא תירצה, וברוך ה' אשר פקח את עיני לדעת במופלא מרבותי:
מצוה קצט
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב לפסוק כדברי ר' יהודה שאומר שלאו זה בא לאסור חמץ מו' שעות ולמעלה דהא קי"ל בעירובין (דף מ"ו:) בפרק מי שהוציאוהו רבי יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה, וגם שבפרק כל שעה (דף ל') פסק רבא בזה כרבי שמעון זהו דוקא בחמץ לאחר זמנו שאינו בולא כלום אבל בלפני זמנו הלכה כרבי יהודה שהוא בלאו. וכבר האריך בזה המגיד משנה בפ"א מהלכות חמץ ומצה של הרב שכתב על מה שכתב שם הרב שהאוכל חמץ ביום י"ד מחצות היום ולמעלה שלוקה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ כתב וז"ל, ומה שכתב רבינו שיש בו מלקות הוא לדעת רבי יהודה דאמר בפרק כל שעה ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שעה שאסור באכילה אסור בהנאה, וכן דעתו בלאחר זמנו כנזכר שם, ור"ש חולק בזה ואומר שחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו, וכבר כתבתי למעלה שהלכה כר' שמעון בלאחר זמנו ודעת רבים שאין הלכה כמותו אלא לאחר זמנו דסתם מתניתין אתיא כוותיה, אבל לפני זמנו הדרין לכללין דקיימא לן כר' יהודה דר' יהודה ור"ש הלכה כרבי יהודה דשתי מחלוקות הן ומתרי קראי נפקא ליה לר' יהודה חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו הילכך קי"ל כרבי שמעון בחדא דהיינו לאחר וכרבי יהודה בלפני, וזהו שאמרו בפסחים פ"ק (דף ה') דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל ושקלו וטרו בהא ואמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ורבא גופיה הוא דפסק כרבי שמעון בפרק כל שעה וש"מ דהלכה כרבי שמעון דוקא בלאחר אבל בלפני הלכה כר"י וכדאמרן עכ"ל. ומה שאמר עוד הרמב"ן שהתימה בדברי הרב שהביא ראיה במאמר דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, גם בעיני יפלא שהרי על המאמר הזה שאלו מנ"ל והביאו פסוק תשביתו כמו שכתב הרמב"ן ולא לאו דלא תאכל עליו חמץ ואין מי שיחלוק לומר שלא יהא איסורו מן התורה בעשה. אמנם קשיא לי למה לא הביאו איסורו מלאו של לא תאכל עליו חמץ שהרי הוא דעת ר"י שהוא תנא, וי"ל שמה שלא הביאו לא תאכל עליו חמץ הוא לפי שאינו דעת כולם שלאו זה יבא לאסור חמץ משש שעות ולמעלה שהרי ר"ש חולק עליו אבל תשביתו אתיא אפילו כר"ש שכן הוכיחו התוס' בפרק כל שעה (דף כ"ח:) גבי מחלוקת ר' יהודה ור"ש בחמץ בערב הפסח דאפילו ר"ש דאמר חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום מודה הוא דאסור באכילה מתשביתו ומאך חלק. ונשוב לדברינו ונאמר שזה הלאו יבא במנין משום שהלכה כר' יהודה:
מצוה רכז
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שלאו זה הוא מניעה על המוכר שלא יתנה בשעת מכירה למכרה לו לעולם אף כי אין בדבריו כלום. ומה שהקשה הרמב"ן (א) על זה הפירוש ממה שלא הוזכר לאו זה בתמורה במחלוקת כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו', נ"ל שאינו מן ההכרח להקשות על איזה דעת מכל המקומות שבעולם.
ומה שאמר עוד (ב) שראה לרב שכתב שמתנין ביובל ע"מ שלא תחזירנו ביובל, הנה אנכי לא מצאתיו כתוב בספרו ולפי דעתי כי הוא טעות נפל בספר אשר הגיע ליד הרמב"ן, כי מאחר שכתב שלאו זה הוא מניעה שלא ימכור לצמיתות היאך אפשר שיחזור ויסתור דבריו באמרו שמתנין ביובל שלא תחזור אליו ביובל והרי קא עבר על לאו זה.
ומה שהביא עוד (ג) ראיה מהירושלמי שאמר אין קנין לנכרי בארץ, נ"ל שאין משם ראיה שהרי כשרצו להוכיח שאין קנין לנכרי בארץ הביאוהו מוהתנחלתם אותם וגו' ולא מוהארץ לא תמכר לצמיתות, ומה שהביאו שם אח"כ פסוק זה נ"ל שלא הביאוהו רק לסמך וסיוע והכי פירושו דמדכתב רחמנא שלא תמכר הארץ לצמיתות גבי ישראל א"כ בודאי הנכרי אין לו בה קנין להפקיע מידי מעשר שאם היה לו בה קנין להפקיע וכו' הנה תיכף שמכרה לו היה נקרא לצמיתות מאחר שמפקיעה אפילו שעה אחת ממעשר שנראה כאילו הארץ איננה של ישראל רק של אחרים, ועוד שלפי פירוש הרמב"ן בזה המאמר שאמר שכוונתם היא שאסור למכור לנכרי בהחלט א"כ לדברי האומר יש קנין לנכרי בארץ יסבור שמותר למכור לנכרי לצמיתות, ותימה גדול הוא זה דלישראל אזהרה להשיבה לבעליה ביובל ולנכרי הותר למכרה בהחלט, ועוד שלא באו שם בזה המחלוקת אם יכולין למכור לנכרי בהחלט או לא רק אם קנה הנכרי קרקע בארץ אם הלוקח מפירותיו חייב לעשר או לא ועל זה הביאו פסוק והארץ לא תמכר לצמיתות ופירושו כאשר כתבתי. וגם בגמרא שלנו לא הזכירו אם יש קנין לנכרי בארץ רק לענין הפקעת מעשר ומשמע אפילו מכירה דיום אחד, וכן אמר ג"כ בסוף פ"ק דע"ז (דף כ"א) במתני' אין משכירין להם שדות ופירש בגמרא משום חניית קרקע ומשום דקא מפקע לה ממעשר, לכן נאמר שלאו זה הוא אזהרה לישראל שלא יתנה בשעת המכירה למכור לצמיתות אפילו לישראל אחר או שמא הוא לאו על הלוקח שלא יכבוש הקרקע תחת ידו מלהשיבה לבעליו כדעת רש"י והכי איתא בתורת כהנים.
ומה שהקשה הרמב"ן עליו (ד) שפסוק זה נאמר על המוכר ולא על הלוקח, נ"ל שגם על הלוקח מתפרש יפה מאחר שלא כתוב לא תמכור לנוכח רק לא תמכר שפירושו לא תעשה באופן שתהיה נמכרת לצמיתות וזה בכובשך הקרקע ותמאן להחזירה, וגם הסמ"ג מנאו בלאו ער"ה בענין הזה:
מצוה רנו
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שאין למנותו כי אם לאו אחד. ומה שאמר הרמב"ן דמאחר שחלקם יש למנותם שתים, נ"ל שאם היה כותב לאו בפני עצמו לכל אחד ואחד אז ימנו שתים אבל כשיצא אחד מהם בלבד בלאו בפני עצמו עדיין לאו שבכללות הוא ולא ימנה כי אם לאחת, וכבר העירותיך על זה למעלה בלאו צ"ח:
מצוה רצ
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שאין למנות מפסוק זה כי אם מצוה אחת, כי עדות ראוהו רודף אחר חבירו להרגו וכו' ועדות אחד מעידו שעבד לחמה וכו' הכל ענין אחד ששניהם הם להורות לנו שלא נהרוג את האדם כאשר נוכל לחשוב היותו נקי בצד מן הצדדים ואף אם יהיו שני ענינים כבר ידענו שאין למנות כל האיסורים הבאים בלאו אחד רק למצוה אחת כאשר עשה ג"כ ביתום ואלמנה ושאור ודבש ואתנן ומחיר ואחרים זולתם. ומה שאמר (א) כי בגמרא דרשו זה הפסוק בענין אחר והוא העיקר וההיא דמכילתא אסמכתא בעלמא היא, נ"ל אדרבה כי המדרש שדרשו בו בגמרא הוא אסמכתא ואינו פשט הפסוק כלל, וזה לפי שחזרת הנדון לזכות הוא מבואר בעצמו שנצטרך להחזירו שאם לא נחזירהו שמא הב"ד יעברו על לא תרצח מאחר שזה אמר שיש לו ללמד עליו זכות ומי יודע כי אפשר ממש בדבריו. אבל מה שדרשו בו במכילתא הוא פשט הפסוק ממש.
ומה שאמר עוד (ב) כי הדרשה של המכילתא היא אסמכתא שהרי כבר נודע אצלנו שחצי עדות אינו כלום ואפילו בדיני ממונות, נ"ל שאם ידענו ענין עד אחד מעידו שעבד לחמה וכו' שאינו כלום מפני שהוא חצי עדות הנה לא ידענו ענין הרודף אחר חבירו להרגו וכו' לומר שאין הורגים אותו מאומד והדרשה הזאת בודאי היא עיקר ולא אסמכתא מפני שלא ידענו אותה ממקום אחר וגם במה שדרשו בו אחד אומר עבד לחמה וכו' נוכל לומר שהיא דרשה גמורה גם שזה הדין כבר נודע אצלנו אפילו בדיני ממונות על הכלל שאצלנו מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, והכלל שנמנה זה הפסוק ללאו אחד, וכן מנאו ג"כ הסמ"ג בלאו ר' והוא כלל בו מדרש הגמרא וההיא דמכילתא שגם הוא רמז בגמרא וכמו שהביא בספרו:
מצוה רצד
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב (א) שזה הלאו הוא מניעה כי השלילות הוא אין לנערה חטא מות, אבל לנערה לא תעשה דבר אינו שלילה רק אזהרה לבלתי הרגה על היותה אנוסה. ומה שאמר הרמב"ן כי מאמרם פטור הוא ראיה שאינו אזהרה, נ"ל שמאחר שהתורה פטרתו בודאי הוא צווי לנו לפטור שאם באנו לחייבו הנה סתרנו דעת התורה א"כ מצוה היא עלינו לפטרו, וכבר זכרתי גם אני למעלה, וגם הסמ"ג מנאו בלאו ר"א:
מצוה שז
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב למנותן שתים, וזה כי על כרחך שני דברים הם חלוקים זה מזה שהנתק אינו צרעת והצרעת אינה נתק. ומה שאמר הרמב"ן (א) שאם היו שתי מניעות היה להם לחכמים לאמר בתולש סימני טומאה מתוך הנתק שילקה שתים, נ"ל כי אף שהם שתי מניעות אינו לוקה על הנתק שתים מן הטעם שאמרתי שהאחד אינו בכלל חבירו.
ומה שאמר עוד (ב) שבכלל לאו דנתק יש כל סימני טומאת נגעים, נ"ל שזה אי אפשר משום דלא ראי זה כראי זה.
ומה שאמר עוד (ג) כי בלאו השני כלל כלם, נ"ל שאין בכלל אלא נגעים מכל המינים שיהיו אבל נתק יצא מן הכלל ולכן ימנו שתים, וגם הסמ"ג מנאם שתים בלאו שס"ב ובלאו שס"ג:
מצוה שיא
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שאין למנות שני הלאוין האלה רק לאחד, שכן נראה מפשט הגמרא בסוטה שלעולם עובר בשני לאוין ואפילו אם יצא לספק מים ומזון שהרי בסתם אמרו לעבור עליו בשני לאוין ומשמע בכל אחד משני אלו הדברים שיעשה עובר בשני לאוין. ומה שאמר הרמב"ן שהמוציא חתן לספק מים או מזון אי אפשר שיעבור על לאו דצבא רק על לא יעבור לפי שזה אינו בכלל צבא, נ"ל שגם זה הוא בכלל צבא שהרי מה שאסרו עליו לספק מים ומזון היינו דוקא כשהוא לצורך הצבא אבל כשאינו לצורך הצבא לא הוזהר עליו, וכן משמע מלשון הסמ"ג בלאו ר"ל וגם הוא מנאו ללאו אחד:
מצוה שיח
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב למנות אזהרת קללת האבות והכאתם לאוין מיוחדים בפני עצמן כי גם שלא באה אזהרה מיוחדת עליהם מ"מ כבר קדם לנו לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר וא"כ צריך להביא לו אזהרה ממקום אחר ואף כי נוציאנה מאזהרה שנאמרה בדבר אחר לא נקפיד בזה ונמנה אותה אזהרה גם על זה, וכן עשה ג"כ בלאו דאלהים לא תקלל שאמר כי בא להזהיר על ברכת ה' ועשאו לאו ג"כ למקלל דיין. וכבר הזכיר זה הרב בסוף שרשיו בהקדמה, ונאמר א"כ שבדין חייבה המכילתא בבן נשיא ארבע גם כי לא בא מיוחד לאביו. ומה שאמר עוד הרמב"ן (א) כי המקלל הנשיא אינו חייב רק שתים מפני שקללת כל אדם לא יצא לנו מלאו בפני עצמו רק מבנין אב כמו שנתבאר בסנהדרין, נ"ל שזה לא נתבאר גם לא נרמז שם כלל רק על אביו אמרו שיבא משניהם. ושמא כונתו לומר שכשם שמן הסוגיא דסנהדרין משמע שאי אפשר לרבות אביו רק משניהם כן יהיה בחבירו וזהו ג"כ דעת התוס' שם, וגם זה אינו נכון בעיני כי דוקא אביו צריך לרבות אותו משניהם משום שלא באה בו אזהרה, אמנם בחבירו שבא בו פסוק לא תקלל חרש אין להקשות ולומר מה לחרש שהרי אמר בספרי אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם ת"ל ונשיא בעמך לא תאור.
ומה שאמר עוד (ב) שכשהזכירו פסוק לא תקלל חרש בגמרא ואמרו שהוא אזהרה לכל אדם כונתם היא שעם פסוק ונשיא בעמך לא תאור יצא לנו אזהרה לכל אדם, נ"ל שהדברים ככתבן ואין להוסיף בהם כלל ומאחר שלא הביאו פסוק אחר עם לא תקלל חרש א"כ בודאי משם בלבד יצא לנו האזהרה. ומה שהזכירו בהזהב ונשיא בעמך לא תאור ולא פסוק ולא תקלל חרש, י"ל שהאמורא הוא סובר כדעת המכילתא דנפקא ליה משם אבל לא שדעתו היא כי יצטרכו שני אלו הפסוקים לאזהרת כל אדם.
ומ"ש עוד (ג) שהרב בעצמו כתב שאזהרת האב נלמד מבנין אב, כל זה אמת ומכל מקום לוקה על לאו על הכלל שבידינו לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר כאשר כתבתי.
ומ"ש עוד (ד) שבגמרא לא עשו ונשיא בעמך לא תאור לאו, נ"ל שמאחר שבגמרא לא אמרו בו שאינו לאו יוכל לסמוך על המכילתא שעשאו לאו, וגם כי יש שם חולק, הרב פסק כמאן דאמר שהוא לאו ולכן כתב שהמקלל הנשיא לוקה ג' ואחד מהם הוא משום ונשיא בעמך לא תאר.
ומה שאמר עוד (ה) שפירוש הברייתא שאמר שחייב ד' רוצה לומר כשהתרו בו למלקות, נ"ל שהוא פירוש נכון.
אמנם הפירוש השני שאמר (ו) שבעל הברייתא מנה האיסורים ולא הלאוין אינו נראה בעיני לפי שגם באב יש לאו גם שהוציאוהו מבנין אב מאחר שענש עליו. ושמא כי דעת הרב גם כן במה שכתב בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין שהבן שקלל אביו נשיא חייב משום ארבעה שמות שלשה של כל אדם ואחד משום האב כונתו היא כפירוש הראשון.
ומה שאמר עוד (ז) שהרב מנה כאן הלאוין כפי העונשים מה שלא עשה כן בשאר המקומות, כבר השיב בזה בעל זוהר הרקיע בלאו שכ"א שכתב וז"ל במכה ומקלל אפשר למנותן כן ואינו דומה לנואף ונואפת ששם כללם המיתה ואמר מות יומת הנואף והנואפת וכשפרט זו בסקילה וזו בשריפה וזו בחנק אין ראוי להכניס הפרטים ההם במספר שאינם אלא פירוש הכלל ההוא וכלם הם במיתה ואין שנוי המיתה חלוק באזהרה אבל אם זה באזהרה וזה במיתה חלוקין הם לגמרי וראוי למנותן שתי אזהרות עכ"ל. נחזור לדברינו ונאמר שהכלל בזה שיש במקלל אביו נשיא ארבעה לאוין כמו שמשמע מהמכילתא וגם הסמ"ג מנה לאו למקלל ודמכה האבות לאוין בפני עצמן בלאו רי"ח ובלאו רי"ט:
מצוה שכא
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שכתב בחבורו הגדול שי"ב מיל הוי דאורייתא שכן הוא בירושלמי. ומה שאמר (א) הרמב"ן שבגמרא שלנו לא הוזכר זה השיעור, נ"ל שמכל מקום נוכל ללמד ממנו כי מה שאמר דהלכתא כגמרת בבלי הוא במה שיחלוק הירושלמי עליו, אמנם בדבר שלא הוזכר בבבלי ואיתא בירושלמי בודאי נוכל ללמוד ממנו. ואל יקשה עליך מה שהזכירו בגמרא שלנו דתחומין דרבנן לומר שהרי לפי הגמרא שלנו כל תחומין הוי מדרבנן מדקאמר סתם תחומין דרבנן, כי זה אינו לפי שבכל המקומות שהזכירו בגמרא תחומין דרבנן, לא קא מיירי אלא באלפים אמה כההיא דפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ו) א"ל אביי מכדי עירובין דרבנן והתם באלפים קא מיירי כדמשמע מתוך הסוגיא, וכן בפרק כיצד מעברין (דף נ"ט) ותחומין דרבנן. אמנם קשיא לי אם אמת הוא זה שי"ב מיל הוא דאורייתא א"כ כשאמרו בפ' משילין (דף ל"ה) אין רוכבין ע"ג בהמה בשבת גזרה שמא יצא חוץ לתחום ומקשי ש"מ תחומין דאורייתא והדר ומשני אלא גזרה שמא יחתוך זמורה למה לא השיב שמא יצא חוץ לי"ב מיל דהוי דאורייתא. ומיהו יש לומר שרצה למצוא צד לאסור הרכיבה אפילו בתוך התחום. וכן כתב בהגהות של המרדכי דפ"ק דעירובין. אכן עדיין קשיא לי ממה שאמר בפרק כלל גדול (דף ס"ט) כששואל הגמרא דידע ליה לשבת במאי ומשני דידע ליה בתחומין ואליבא דר"ע למה לא השיב דידע ליה בתחומין די"ב מיל שזהו ככולי עלמא. ואין דחוי הסמ"ג שעשה בזאת הקושיא בלאו ס"ו מתישב בעיני שאמר שה"ה דהוה מצי לתרץ הכי, שא"כ למה לא תירץ כך, שהרי אין לומר בזה דעדיפא מינה קא משני שיותר טוב לתרץ תירוץ אחד שיהא ככולי עלמא ממה שיתרץ תירוץ שהוא דברי יחיד בלבד, והנה גם הרא"ש מפני זאת הקושיא סבירא ליה שכל תחומין דרבנן, וכן כתב בסוף פ"ק דעירובין.
ומה שאמר עוד הרמב"ן (ב) שגם ההיא דירושלמי במסקנא לא קאי הכי, נראה לי שאין שם גמגום בזה כלל והלכה ברורה היא לפי אותה השיטה שי"ב מיל הוי דאורייתא:
מצוה שנג
סימן א
נראה לי שהנכון כדברי הרב שהקירוב לעריות בלבד הוא בלאו כדמשמע מההיא דספרא שהביא הרב. ומה שאמר הרמב"ן (א) שהדרשה דספרא היא אסמכתא בזה הפסוק שאם לא כן היו מקשין ממנה לר' פדת, אני אומר שדרשה גמורה היא מן התורה, ואין מקום להקשות ממנה לרבי פדת שאינה סותרת כלל דעתו, וזה ששם שאלו נדה מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה והשיבו שהוא אסור משום דאתקש לאשת איש ועל זה אמרו ופליגא דרבי פדת היינו שיהא אסור הוא בבגדו וכו' שהוא סובר שלא אסרה תורה רק קירוב של גלוי עריות דהיינו הקירוב שרגילים לעשות כאשר ירצו לגלות ערוה שהוא בקירוב בשר, הרי א"כ שאין הברייתא חולקת עליו רק אדרבה דעתם שוה והשתא אתיא שפיר כל אותה הסוגיא ותתישב למה לא הביאו איסור קירוב לנדה מפסוק לא תקרב האמור בה, וזה כי הם היו שואלים כשהוא בבגדו וכו' וזה הפסוק אינו מדבר אלא בקירוב בשר דוקא. וגם דברי ר' פדת יתפרשו כפשוטם שאמר לא אסרה תורה אלא קריבה וכו' שפירש מן התורה אין אסור אלא בקירוב בשר אבל מדרבנן ודאי אסור.
ומ"ש עוד (ב) כי לשון קריבה אצל עריות נאמר על הביאה הנה קריבה זו נאמרת על הקירוב בלבד ששמענו מן הברייתא דספרא.
ומה שאמר עוד (ג) שגם כל החכמים החולקים על ר' פדת סוברים שאין בלאו זה של לא תקרבו אזהרה לקריבה בלבד ממה שלא הביאו איסור קריבה רק מההיקש דיחזקאל, כבר אמרתי ששאלתם שם היתה כשהוא בבגדו וכו' ואם כן לא היו יכולין להביא איסורו מלא תקרבו לפי שלאו זה על קירוב בשר דוקא נאמר.
ומה שאמר עוד (ד) שהברייתא דספרא היא אסמכתא, כבר אמרתי שהיא דרשה גמורה.
ומה שהביא עוד (ה) ראיה שאין בקירוב בשר לאו מן התורה ממה שאמר באותו תלמיד שלא נשא פנים לתורה, אני אומר שמאמר זה לא קאי על התלמיד רק להקב"ה שלא נשא פנים לתורתו של זה התלמיד והרגו כאחד העם, שאם כפירוש הרמב"ן דקאי לתלמיד שלא עשה גדר לתורה לאסור בקירוב בשר מה זה שאומר שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב והלא זה הפסוק בגלוי ערוה ממש נאמר והיה לו לומר שלא גזר על מה שאמרה תורה ואל אשה בנדת וגו'.
ו והברייתא דאבות דר' נתן ראיה גמורה שהקירוב בלבד אסור מה"ת שאמר עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו וגו' והיא דרשה גמורה.
ומה שאמר עוד (ז) שבאותה ברייתא אסרו דברים רבים שלפי הגמרא שלנו הם מותרים שא"כ נראה שכל אלה אינם אלא חומרות מדרבנן, גם בגמרא שלנו בפרק במה אשה (דף ס"ד:) יש מי שאוסר שכן אמרו שם והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים עד שבא ר' עקיבא ואמר א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת"ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים.
ומה שהביא עוד ראיה (ח) ממה שלא הקשו על אותו חכם שהיה מחבק את בתו הנשואה מלאו של לא תקרבו רק מאיסור אשת איש, נ"ל שלא היה יכול להקשות עליו מזה הלאו כי זה הלאו משמע דוקא כשהוא עושה חבוק ונשוק דרך חיבת ביאה והוא לא היה עושה כי אם דרך אהבת קורבה, ודעת המקשה הוא שאף זה אסור באשת איש כמאמר הראשון דשמואל והוא השיב שכאידך דשמואל סבירא ליה שאמר הכל לשם שמים מותר. ומה שאמר שאילו היה בקריבה בלבד לאו לא הותר לחכמים לנשק בנותיהם, כבר השבתי שזה הלאו אינו רק בנשוק וחבוק בחבת ביאה.
ומה שהביא עוד (ט) ראיה מההיא דיבמות שאמר מכאן ואילך אינה אלא נשיקה ופטור עליהם, כבר השיב המגיד משנה בפרק כ"א מהלכות אסורי ביאה כי רצונם פטור מכרת או מיתת ב"ד שאין זו ביאה אבל יש בו מלקות ובחייבי לאוין פטור גם ממלקות אבל יש בו איסור.
ומה שאמר עוד (י) שבגמרא למדו העראה בחייבי לאוין מחייבי כריתות וא"כ שוים הם, אני אומר שהעראה למדו מהם אבל לא נשיקה, ולכן נוכל לומר שבחייבי כריתות חייב מלקות ובחייבי לאוין פטור ממנו לפי שהקריבה שאסרה תורה אינה אלא בחייבי כריתות או מיתת בית דין הכתובים בפרשה שהם נקראים עריות, וכן כתב שם המגיד משנה שזהו דעת הרב. ונ"ל להביא ראיה עוד לזה ממה שאמרו בפרק ד' מיתות (דף ס"ו ע"ב) ומתו גם שניהם למעוטי מעשה חדודים, משמע שדוקא ממיתה מעטינהו ולא ממלקות.
ומה שהביא עוד (יא) מאמר הירושלמי שאומר היא בל תקרב היא בל תגלה, אתה תשמע ממני פירוש אותה הסוגיא, וזה כי שם שאלו למה נחלקו ר' ישמעאל ור"ע בבהמה וזכור במחלוקת המוזכר שם יותר מכל שאר העריות והשיבו משום שבכל העריות כתוב בהן שאר בשר ובאלו אין כתוב בהן שאר בשר, והקשו הרי נדה שאין כתוב בה שאר בשר ונחלקו עליה והשיב רבי ירמיה מכיון דכתיב קריבה קריבה כמי שכלם כאן וכלם כאן. ור"ח בר"א השיב באופן אחר ואמר כי מבלי זאת הג"ש יש בנדה לשון שאר בשר ממה שאמר ר' יוסי היא בל תקרב היא בל תגלה כלומר דמאחר שכתוב בה בל תקרב ה"ל כמי שכתוב בה בל תגלה שלשון קירוב הוא בקירוב בשר כמו בל תגלה: