אור ברסלב

מגילת אסתר על ספר המצוות· רבי יצחק ליאון אבן צור

מצוות עשה

שורשים

מצוה א

סימן ב

נראה לי שהנכון כדברי הרב כי דבור אנכי ה' אלהיך הוא מן המנין כמו שהוכיח מההיא דמכות, וראיה עוד ממה שאמרו בהוריות פרק הורה הכהן משיח (דף ח':) איזו היא מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"א, ופירש"י התם וז"ל שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"א דכתיב בתחלת עשרת הדברים אנכי ולא יהיה לך דהיינו ע"א עכ"ל. ויש לשאול על רש"י מה היה לו לזכור כאן אנכי. אלא בודאי לכך כתב אנכי משום דקשיא ליה מה שאמר בגמרא כי ע"א נאמרה בתחלה שהרי אנכי שהיא מצות האמנה באלהים נאמרה בתחלה ולכן כתב אנכי לומר שגם כי האמנה באלהות שיצאה לנו מאנכי היא המצוה הראשונה מכל מקום בו נכלל גם כן ענין הע"א שמי שאינו מאמין באלהות היינו כעובד ע"א, או נאמר גם כן כי ממה שאמר הגמרא איזו היא מצוה שנאמרה בתחלה ולא אמר שנאמרה בראשונה יורה היינו שאין ע"א מצוה ראשונה, וזהו שפירש"י שנאמרה בתחלה דכתיב בתחלת עשרת הדברים אנכי ולא יהיה לך דהיינו ע"א ולכן הביא רש"י גם אנכי שלא תטעה שע"א היא מצוה ראשונה כי אינה ראשונה רק נאמרה בתחלת עשרת הדברות היינו אחר אנכי ומ"מ נקראת תחלה לגבי שאר הדברות הבאות אחריה. אח"כ עיינתי שם בגמרא וראיתי כי אין חלוק בלשון תחלה ללשון ראשונה. ומה שכתב כי מזאת הסוגיא יש ראיה על היות אנכי מכלל התרי"ג, הוא הפך סברת בעל זוהר הרקיע שהוא כתב במצות עשה הראשונה שהביא המשורר שמשם ראיה שאנכי אינו במנין המצות ממה שקראו לע"ז מצוה שנאמרה בתחלה, ונראה שלא דק בלשון רש"י. ומה שאמר עוד כי דעת בה"ג שלא מנאו היה לפי שאנכי הוא יסוד המצות, נ"ל שגם כי הוא יסוד לא יגרע מהיות גם כן מצוה שהרי מצוה להאמין ביסוד הזה. (א) ומאמר המכילתא שנראה משם שאין קבלת המלכות בכלל הגזירות, זהו קודם שיקבלוהו עליהם למלך אבל אחר קבלתם למלך הרי מצוה היא להאמין במלכות.

ומה שאמר עוד (ב) כי תמה מהרב שמנה ד' מניעות בדבור לא יהיה לך שאם כן יהיו מפי הגבורה חמש ומפי משה תר"ח, לא ידעתי איך יוציא זאת התולדה כי גם שבדבור לא יהיה לך יהיו ד' מניעות לא יתחייב שארבעתם אמר הקב"ה כי אנכי ולא יהיה לך דוקא אמר ולא כל פרשת לא יהיה לך.

ומה שאמר עוד (ג) כי מה שאמרו אנכי ולא יהיה לך שמעו מפי הגבורה פירושו ששמעום בלשון המדבר על עצמו אבל לא באו לומר ששניהם יבאו במנין, נ"ל כי זה אי אפשר לפי שמאמר זה לא נאמר רק על מה שהקשו בגמרא תורה תרי"א הוי והשיבו אנכי ולא יהיה לך שמעו מפי הגבורה לומר שהם משלימות המנין שאם לא כן מה להם להזכיר אנכי ואי משום שהיו צריכים לומר בלא יהיה לך שנאמר מפי הגבורה כלומר בלשון מדבר על עצמו לפי פירושו ואם לא היו מביאים גם כן אנכי היה נראה שהוא לא בא בלשון מדבר על עצמו. שזהו מן השקר אם כן היה להם לומר אנכי ולא יהיה לך ולא תשתחוה להם שמעו מפי הגבורה שאלו השני לאוין הם המשלימים החשבון לפי דרכו.

ומה שאמר (ד) שבה"ג מנה לא יהיה לך על מניעת קיום הצלמים ושכן נראה גם כן מהמכילתא, אני בהליצי על הרב בלאוין שהשיג עליו הרמב"ן אכתוב דעת הרב שמנאו אזהרה מלהאמין לאל אחר זולתו יתברך ושם יתברר בעז"ה:

מצוה ה

סימן א

נראה לי שהנכון כדברי הרב שהתפלה היא מן התורה כאשר הביא מההיא דספרי. ומה שאמר הרמב"ן (א) כי מה שהקלו בה במקומות רבים נראה שהיא דרבנן, אני אומר שבכל מקום שהזכירו תפלה דרבנן רצונם הוא על נוסח התפלה שתקנו לנו, שמן התורה כל אחד יכול להתפלל כפי דעתו בבקשת צרכיו ולשפוך שיחו לפני ה' בדרך שייטב בעיניו והם תקנו לנו נוסח הזה מי"ח ברכות. ואם כן יצדק מה שכתב הרב בחבורו הגדול שחייב אדם מן התורה להתפלל בכל יום אבל שאין מנין התפלות ולא משנה התפלות מן התורה, פירוש משנה נוסח ע"כ. וגם מה שאמרו בספק התפלל שאינו חוזר ומתפלל זהו נוסח תפלתם אמנם חייב הוא להתפלל תפלה אחרת כפי דעתו.

ב ומה שתמה עוד על דברי הרב שכתב בחבורו הגדול כי זמני התפלה אינן מן התורה ואמר שא"כ שאין חיוב מן התורה להתפלל בכל יום מתי יהיה החיוב, נ"ל שלא השגיח על דברי הרב שהרי הוא כתב בבירור מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' הרי שהמצוה בכל יום, ואם כתב אחר כך שזמני התפלה אינם מן התורה פירושו שאין זמנה קבוע באיזו שעה מן היום יתפלל כי מן התורה הרשות בידו להתפלל באיזו שעה שירצה אלא שחכמים תקנו לה זמנים בזמני הקרבת התמידים וזהו פירוש תפלות כנגד תמידים תקנום לפי מה שכתב המגדל עוז בתחלת הלכות תפלה בחבור הרב ונכון הוא.

גם מה שאמר (ג) שרב יהודה לא היה מתפלל אלא בכל ל' יום, זהו נוסח תפלתם אבל תפלה אחרת בודאי היה מתפלל בכל יום והיה מקצר בה מפני הלמוד.

ומה שאמר עוד (ד) כי דרשת הספרי היא אסמכתא, אני אומר שאין לו שום ראיה לומר שתהא אסמכתא כי מאמרי הגמ' שדחקוהו יישבנו כלם לפי עניותנו.

ומה שאמר עוד (ה) שאם היא דרשה גמורה לא תהיה רק בעת צרה, אני אומר שעל זה כבר נצטוינו בתרועת החצוצרות, ועוד כי בזה הפסוק לא הוזכרו חצוצרות ומנא ליה ליתן את האמור של זה בזה.

ומה שאמר עוד (ו) כי כבר דרשו בספרי בזה הפסוק דרשה אחרת שהיא לעבוד ה' בכל לבבנו בלמוד תורתו ובעשיית מצותיו, הנה אין מכאן תשובה על הרב שלא לקח זאת הדרשה כי כל אחד תפש הדרשה המתישבת בעיניו יותר בפשט הפסוק.

ומה שאמר עוד (ז) כי מה שאמרו עבדוהו במקדשו אין פירושו בתפלה, הנה אין לו שום ראיה בזה ודעת הרב שפירושו בתפלה. וראיתי למהר"ר דוד ויטל שאמר בכתר תורה שלו בעשה של תפלה סימן ז' שנראה לו להביא עוד ראיה שמצות התפלה הוי דאורייתא ממה שאמרו בפרק מי שמתו (דף כ':) דמה שהנשים חייבות בתפלה הוא לפי שהיא מ"ע שאין הזמן גרמא ואמר שפירושו הוא שאין לה זמן קבוע דאורייתא דאי מדרבנן יש לה זמן קבוע וכדתנן תפלת השחר עד חצות וכו' ואמר שאם מצות התפלה היא מדרבנן היאך חייבו בה הנשים מטעם דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא הרי היא מצוה שהזמן גרמא מדרבנן שהם תקנו לה זמן אלא ודאי ממה שאמרו דנשים חייבות בה מפני שאין לה זמן קבוע אנו מבינים שהיא מן התורה ע"כ כונתו. ונ"ל שאין משם ראיה כלל כי גם שהתפלה היא מצוה דרבנן מ"מ נוכל לומר בה שאין הזמן גרמא לפי שמה שתקנו אלו הזמנים אינם לעכובא רק למצוה דהא תפלה רחמי נינהו ובכל עת הוא זמן רחמים וראיה ממה שאמרו שם וחייבים בתפלה דרחמי נינהו מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל. הנה שאפילו שאמר בה הכתוב ערב ובקר וצהרים לא חשבוה למצוה שהזמן גרמא אחרי היותה רחמים וכ"ש שלא יחשבנה למצוה שהזמן גרמא על תקנתם שתקנו תפלת השחר עד חצות וכו', דאלת"ה היה להם להזכיר שם גם את תקנתם ששנינו במשנה ולומר מהו דתימא הואיל וכתיב ערב ובקר וצהרים ותנן נמי תפלת השחר עד חצות וכו':

מצוה ז

סימן א

עיינתי במזרחי פרשת ואתחנן וראיתי כי סתר דברי הרב במשלים שהביא, שכתב וכי אם יאמר רופא לחולה אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בזמן שאתה חולה ותאכל צונן ותשכב בטחב בזמן שאתה בבריאות יהיו שני אלו הדברים חיוביים והלא הראשון בלבד יהיה חיוביי והשני רשותיי שאם ירצה בהיותו בריא שיאכל צונן הרשות בידו אף כאן אמרה תורה אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה ואתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שצריכה לא שהיא חובה לישבע, עד כאן דעתו וקצת לשונו. ואתה המעיין שמעני ואתה דע לך איזה דרך ישכון אור. אני אומר כי המשל שהביא המזרחי הוא רחוק מן הנמשל כרחוק מזרח ממערב, כי כשאמר הרופא לאדם אחד אל תאכל צונן וכו' ותאכל צונן וכו' התנה בהיותו בשתי איכיות חלוקות זו מזו כי בפעם אחת הוא חולה ואחרת הוא בריא, אמנם בכאן כשאמרה התורה אל תשבע והשבע אין שתי איכיות באדם כי לעולם הוא אדם בענין אחד וא"כ יש לנו לפרש שניהם באופן אחד כי כמו שלא תשבע הוא דרך חיוב כך תשבע הוא דרך חיוב. ואף את"ל שגם בכאן הוא בשתי איכיות שהאחד הוא שלא בעת הצורך והשני הוא בעת הצורך מ"מ אין הנדון דומה לראיה כי עת החולי נקרא כאן בעת שצריך לישבע לקיים דבר או להכחיש וא"כ יהיה חיוביי ועת הצורך בשבועה הרי היא כמצוה לחולה אכול דבר פלוני לרפואתך או שתה סם פלוני שהוא חיובי בודאי. ומה שהוסיף עוד משל אחר שם באמרו ואם אמר לא תאכל תאנים ותאכל רמונים לא יחוייב שיהיה מחוייב לאכול רמונים כמו שמחוייב שלא לאכול תאנים, אני אומר כי גם זה אינו לעולם כי לפעמים שני הצוויים יהיו שוים שיצוה עליו לבלתי אכול תאנים ויאכל על כל פנים רמונים וזה יתברר ברמזי פני המצוה. ומה שהוסיף עוד שם שהתורה ממש צותה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והא' הוא חיוביי והוא לא תאכל עליו חמץ ותאכל עליו מצות הוא רשותיי, מה שהוא רשות הוא מפני שהתורה התירתו במקום אחר כדכתיב בערב תאכלו מצות קבעו הכתוב חובה בליל ט"ו: ונראה לי שהנכון כדברי הרב שהשבועה בשמו בעת הצורך היא מצוה כאשר הביא ממה שאמרו אמרה תורה השבע בשמו והסוגיא שהביא הרמב"ן מתמורה (א) דמשמע משם שהפסוק הזה לא בא רק להתירה לנו, נ"ל כי חלוק גרסאות יש כאן ובילקוט פרשת ואתחנן הביא שתיהם וגרסת הרב בגמרא שלו לא היתה כאותה שהבאתי לעיל בשם הרמב"ן רק כמו שמצאתי בגמרות שלנו וז"ל אימא אפילו שבועת אמת בהדיא כתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אימא ה"מ לפייס את חבירו אבל מילקא לילקי לא מצית אמרת דהא כתיב ובשמו תשבע ההוא מבעי ליה לכדרב גידל דאמר רב גידל מנין שנשבעים לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך הא כתיב קרא אחרינא ובו תדבק ובשמו תשבע עכ"ל. וכך יש לנו לפרשה לפי דעת הרב שסובר שהשבועה בעת הצורך מצוה אימא אפילו שבועת אמת פירוש שילקה מפני שהרי הוא כמוציא שם שמים לבטלה ומשני בהדיא כתיב ששבועת אמת מותרת שכך נאמרה שבועת ה' תהיה בין שניהם וחוזר ושואל אימא ה"מ לפייס את חבירו אבל מילקא לילקי, פירוש גם כי הורשו בזה הפסוק להשבע לא היה רק להפיס את חבירו על טענתו אבל מילקא לילקי, והשיב שזה אי אפשר דהא כתיב ובשמו תשבע, פירוש וממשמעו הוא שמצוה להשבע בעת הצורך א"כ מאחר שהיא מצוה אינו לוקה עליה. ואין לפרש שכשמשיב הא כתיב ובשמו תשבע שרצונו שיהא מותר בלבד שא"כ הדרא קושיא לדוכתא, לפי שבודאי יש לנו לומר שגם כשהותר מזה הפסוק לישבע לא הותר רק בעת הצורך או לפייס חבירו או לשאר צרכיו שיצטרך להשבע עליהם וא"כ גם שם יש מקום לשאול ואימא ה"מ לפייס את חבירו או לשאר צרכיו אבל מילקא לילקי לכן יש לנו לומר שפירושו הוא שמצוה להשבע בשמו. אמנם גירסת הרמב"ן נראה בעיני שאינה נכונה וזה כי איך אומר על ובשמו תשבע אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא ליה משבועת ה' תנהו ענין לשבועתא דעלמא דהא על כרחך איצטריך פסוק זה לשבועת הדיינין לומר שאינו לוקה דסד"א דמה שהתירתו התורה לישבע הוא לפייס את חבירו אבל מילקא לילקי. וכפירוש שפירש הרמב"ן בו ואימא לפייס את חבירו אבל מילקא לילקי שאמר דמבעיא ליה דדוקא בשבועת השומרים יהא מותר כדי לפייס את חבירו אבל הנשבע מעצמו שבועת בטוי ילקה, איננו נכון שא"כ לא הוה ליה למימר בזה הלשון רק ואימא דוקא בשבועת השומרים או ה"מ בשבועת השומרים אבל שבועה אחרת לא.

ומה שאמר עוד (ב) כי מובו תדבק נפקא לן בזאת הסוגיא שהיא מצוה להשבע בשמו לקיים המצות, זאת הגירסא משובשת מראשה ועד סופה והגירסא הנכונה היא אותה שלנו שאומרת דנפקא ליה מובשמו תשבע האחר ובו תדבק נדרש להדבק בחכמים וגם נכפל בו הצווי שהוא ולדבקה בו ואין בהם מדרשים חלוקים ויבאו לעשה אחר כאשר כתבם הרב בסמ"ק שלו במצות עשה ששית.

ומה שהקשה לעצמו (ג) שסובר שהשבועה רשות ממה שבא בו הכפל שאינה מן הראוי לדברי הרשות. כל זה נמשך לפי גירסתו שגורס כי ובו תדבק בא לצוות על השבועה בקיום המצות. אמנם לפי גרסתנו מובו תשבע נפקא ואין כאן כפל שאחד בא לשבועה בעת הצורך והשני לשבועת קיום המצות.

ומה שאמר עוד (ד) שהרב חזר וראה שפסוק ובשמו תשבע לא נאמר רק לאיסור עשה בשבועת הע"ז ממה שכתב בסוף המצוה כי ובשמו תשבע פירושו שאליו לבדו תאמין, אני איני רואה בו שום חזרה ממה שכתב בראשונה כי פירוש לשון זה שאמר שאתה אליו לבדו תאמין פירושו שמצוה עליך להשבע בשמו בעת הצורך וכן מסיים שם אשר ראוי לאדם להשבע בשמו ולא אמר ולא באלהים אחרים לומר שיבוא לאיסור עשה בע"ז, ועוד שאם זה היה דעתו א"כ לא היה למנותה במצות עשה רק היה לו לכלול אותה בלאוין של ע"ז כי כן מנהגו לכלול איסורי עשה בלאוין כי שם מקומם כאשר עשה בלאו בהמה טמאה וחיה טמאה שמנה עמהם שם גם האיסור עשה שבהם בסמ"ק שלו בלאו קע"ב.

ומה שהביא עוד (ה) ממדרש תנחומא שמשמע ממנו שאינה מצוה רק רשות ועם כל התנאים ההמה, נ"ל דהיינו דוקא כשאין כל כך צורך לישבע אלא שנשבע הוא לחבירו לעשות דבר אחד והוא אינו מבקש ממנו שישבע וזהו שסמך למדרש הזה בבמדבר רבה פרשת מטות מעשה בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות וכלן נחרבו על שבועת אמת כיצד אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני וכו', אבל בהיות עם הצורך להשבע מצוה יש בה. ואל תשיבני ממה שאמרו בריש פרק שבועת הדיינים (דף ל"ט) ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה שנראה מכאן שאינה מצוה להשבע אפילו בעת הצורך ששם עת הצורך הוא בב"ד, די"ל שמיראתם פן ישבע לשקר היו אומרים כך. גם אל תטעה במה שאמר שם אחר כך בגמרא על זה שאמרנו שהיו אומרים סורו נא וגו' כשאמר להשבע דקאמר בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא, שאין פירושו כי הוא חוטא לישבע רק אם ישבע לשקר, וגירסת רבינו ניסים היא בשלמא האי דקא משתבע בשקרא קאי באיסורא:

מצוה לג

סימן א

נראה לי שהתנצלות הרמב"ן על בה"ג שאמר (א) שמה שלא מנה הלבשת בגדים במצות עשה היה לפי שחשבה להכשר מצוה והוא אם כן חלק מהמצוה ולא יבא במנין, אינו כלום, וזהו כי חלוק גדול יש בין הכשר מצוה ובין חלק המצוה, כי באמרך הכשר מצוה הנה אתה אומר כי בזה תכשר המצוה לעשותה כהלכתה וא"כ ההכשר הזה אינו חלק ממנה וראוי למנותו שהרי כמה הכשר מצות באין במנין כמו שחיטת הפסח שאינו אלא הכשר לאכלו בערב ושריפת פרה אדומה שהוא ג"כ הכשר להיות האפר ההוא מוכן לטהר בו את הטמאים ורבים כאלה, אבל חלק המצוה בודאי הוא שאין ראוי למנות, כי הוא דבר מועט נפרד מהכל ואינו עומד בפני עצמו. ואל תשיבני על מה שכתבתי שהלבשת בגדים אינו חלק העבודה ממה שכתב הרב בשורש י"א וז"ל, כל מה שהתבאר לך שתכלית המבוקש לא יגיע לחלק אחד מאותן החלקים הנה הוא מבואר שקבוצם הוא ענין הנמנה, עכ"ל. פירוש שכל החלקים ימנו למצוה אחת ע"כ. והנה מצאנו שהקרבן לא יכשר רק בלבישת הבגדים כדאיתא סוף פרק אלו הן הנשרפין (פ"ג:) שאמר מניין למחוסר בגדים שאם עבד חלל וכו' ואם כן יהיה ההלבשה חלק ממנו. אני אומר שאינה קושיא למדייק לשון הרב לפי שהוא כתב כל מה שתכלית המבוקש לא יגיע לחלק אחד מאותן החלקים משמע שכבר ידענו שהם חלקים ממנו ולא כתב שלא יגיע תכליתו עד העשות בו דברים רבים שיהיה משמע בין אם יהיו חלקים ממנו או לא, וא"כ מאחר שהלבשת בגדים אינו חלק מגוף הקרבן כי הוא דבר נפרד ממנו בודאי יש לנו למנותו.

ומה שאמר עוד (ב) שאם באנו למנות הלבשת בגדים צריך שנמנה בהם מצות רבות כגון מצות בגדי לבן וכו'. נ"ל שמצות הלבשה לכהנים אינה אלא אחת, ולכן לא מנאם הרב למצות רבות כמו שעשה גם כן בלאו קס"ה בענין איסור יציאת כהנים מן המקדש בשעת עבודה שכלל כ"ג וכהן הדיוט הכל במצוה אחת, וזה מפני שגם שנצטוו בה אנשים חלוקים מכל מקום אינה כי אם פעולה אחת והיא היציאה וכן יהיה גם כן ההלבשה בבגדים.

ומה שאמר עוד (ג) כי עשיית השלחן והמנורה והמזבח לא יבאו במנין לפי שהם הכשר מצות, אני אומר דאי משום הא היה להם לבא במנין, לפי שהכשר המצות באו במנין כאשר כתבתי למעלה. אמנם הטעם הוא כאשר כתב הרב כי הם חלק ממצות בנין הבית, ואף שהם אינם מעכבים העבודה בבית המקדש על זה לא ימנע מהיותם חלקים שהרי כמה דברים יש שאינם מעכבים דבר אחר והם חלקים כמו התכלת והלבן שאינם מעכבים זה את זה וכל אחד מהם הוא חלק ממצות ציצית.

ומה שאמר עוד (ד) כי גם עשיית הארון יש להביא במנין, נ"ל כי המצוה אינה נוהגת לדורות לפי שלעולם לא נצטרך לעשות אחר כי אותו שעשה בצלאל קיים הוא לדורות ולא אבד מן העולם כי גנוז הוא גם בשובו אלינו לא יאבד לעולם, וא"כ אין מציאות בעולם שנעשה ארון אחר. ומה שאמר בעל זוהר הרקיע במ"ע ק"כ שיש להביא ראיה שתהא נוהגת לדורות ממה שאמרו דרך תימה במנחות פ"ג (כ"ח:) אלא מעתה הא דכתיב ועשית לך ארון עץ הכי נמי דלך ולא לדורות, נראה בעיני שלא מן השם הוא זה, שפירוש מה שאמר לך ולא לדורות אינו לומר וכי זאת המצוה אינה נוהגת לדורות רק פירושו הוא וכי הארון שנעשה בימי משה היה ראוי להשתמש בו משה ולא הדורות, שהרי זאת הקושיא הקשוה על מה שאמר שם ת"ר כל הכלים שעשה משה כשרים לו וכשרים לדורות חצוצרות כשרות לו ופסולות לדורות חצוצרות מ"ט אילימא דא"ק עשה לך לך ולא לדורות אלא מעתה ועשית לך ארון עץ הכי נמי דלך ולא לדורות.

ומה שאמר עוד הרמב"ן (ה) כי כמו שמנה הרב משאו כן יש לנו למנות עשייתו, זה אינו, שמה שמנה הרב משאו יהיה פירושו במשא הארון שנעשה בימי משה אשר לא נעשה יותר ולא תעשה.

ומה שאמר עוד (ו) כי היה לו למנות גם כן עשיית העבודה הראויה מעומד שיעשנה מעומד, נ"ל שהיא חלק מהמצוה ולכן לא מנאה כאשר חשב הוא בעצמו עליו, ואף אם לא יהיה חלק לא יבא במנין אחרי כי יצא לנו מכלל עשה שלא בא לנו בו אזהרה מיוחדת:

מצוה לו

סימן א

נראה לי שהנכון כדברי הרב שהעבודה דרך משמרות נצטוינו בה בתורה שנאמר ובא בכל אות נפשו, ודרשו בספרי יכול לעולם וכו' כאשר הביא במצותו. ומה שאמר הרמב"ן (א) כי לבד ממכריו על האבות הוא שלילות ולא מניעה, גם זה דעת הרב שהרי לא הוכיח חלוק המשמרות ממנו רק מרישיה דקרא שאמר ובא הלוי בכל אות נפשו ושרת ובא בקבלה יכול לעולם ת"ל באחד שעריך לא אמרתי אלא בזמן שכל ישראל נכנסים בשער אחד דמשמע מכאן שבשאר ימות השנה אינו יכול לעבוד בכל עת שירצה וא"כ צריך לעבוד דרך משמרות. והרי זאת המצוה דומה בקצת למצות לא אכלתי באוני ממנו שמנאה הרב גם שלא בא בה צווי מפורש, מכל מקום אמר שמאחר שנתחייב להודות בפיו שלא עשה כך וכך מכלל שהוא מוזהר ממנו כאשר כתב בסוף שורש ח', ובכאן ג"כ נאמר שמאחר שהתורה אמרה וכי יבא הלוי מאחד שעריך משמע דוקא בשעת הרגלים ולא בימים אחרים כי אז יצטרך לעבוד דרך משמרות, וא"כ ממדרש דספרי וגם דסוכה משמע שיש מצוה לעבוד בשאר הימים מלבד הרגלים דרך משמרות.

ומה שאמר עוד (ב) כי הרב חזר בו בחבורו הגדול, נ"ל שאין שם חזרה מעבודתם דרך משמרות, שהרי כתב בתחלת הפרק וז"ל, הכהנים הובדלו וכו' עד אמרו ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך וגו', וכתב אחר כך שם וז"ל צריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד וכתב עוד וז"ל משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות וכו'. ונ"ל כי פירוש דבריו כך הוא, בראשונה אמר שמצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם, רצונו כמו שמפרש אח"כ שינהגו בהן כבוד, וכשאמר עוד ולהכינם לקרבן רצונו לחלקם למשמרות שיעבדו בהם, וזהו שכתב אח"כ שם משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות וכו', אבל אמת הוא שלא הביאו מפסוק וכי יבא הלוי כאשר עשה כאן רק מפסוק וקדשתו ושמא כי הוא מבורר יותר ולכך סמך עליו.

ומה שאמר עוד (ג) כי המדרש דסוכה היא אסמכתא, אני אומר שהיא דרשה גמורה ועליו להביא ראיה.

ומה שאמר עוד (ד) כי מההיא דתענית שאמר משה תקן להם לישראל ח' משמרות יש ראיה שהם תקון הנביאים, אני אומר כי משם ראיה ממש היותה מצוה מן התורה, שהרי מאותו מאמר משמע שמשה תקן מנין המשמרות שיהיו ח' שאם דעתם היה שמשה תקן להם גם מצות המשמרות היה להם לומר משה תקן להם לישראל משמרות וחלקם לשמונה, ומדלא קאמר הכי ש"מ שכבר היה מצווה על מצות המשמרות אך לא על מניינם והוא חלקם לח' כפי רצונו, או לפי שהיו מועטים

ומה שאמר עוד (ה) שגם הלוים חלקו לכ"ד משמרות ולא בא בזה פסוק, הנה זה לא יזיק לאותם שבא בהם פסוק, ומה שחלקום לפי דעתי היה כי הם היו צריכים לשרת לכהנים ולהקל מעליהם חלקו אותם גם כן.

ומה שאמר עוד (ו) שיש מהכהנים שלא היו קבועים שאם כן נראה לו שאינה מצוה, נ"ל שאין זו קושיא שהרי הרב לא אמר שחלוק המשמרות יהיה מצוה רק העבודה דרך משמרות, ואם כן אינו מן ההכרח שכלם יחלקו למשמרות רק אותם הבאים לעבוד כדי שלא יעבדו בערבוביא, וזהו שאמר בזה המאמר שכל מי שאינו יודע שבתי אבותיו קבועים מותר לשתות יין בזמן הזה לפי שמאחר שהוא מסופק אם אבותיו היו מן הקבועים אינו ראוי להקריב.

ומה שהביא עוד (ז) מן התוספתא שנראה שיש מהם שהיו באים להקריב במשמרות של אחרים לפי שלא היו קבועים, נ"ל דמאחר שכבר יש שם משמרה קבועה אף אם יבאו אחרים להקריב עמהם אין זה דרך ערבוביא, כי הבאים הם טפלים לגבי המשמרה הקבועה.

ומה שאמר עוד (ח) למנות בזה הענין שלשה מצות, אינו נכון בעיני, אמנם בסוף הסכים אל האמת למנות הכל למצוה אחת, אבל תהיה מן התורה:

מצוה צד

סימן א

נראה לי שהנכון כדברי הרב להכניסה במנין. וזה כי חלוק יש בין מצות שמה תביאו לזאת המצוה, כי שמה תביאו בא לצוות על אותם שבארץ שלא יקריבו קרבן רק בבהמ"ק שכן כתוב למעלה ממנו ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו'. אמנם פסוק תשא ובאת בא לצוות על יושבי ח"ל שגם הם יביאום להקריב בבהמ"ק ודרשת הספרי משמע כדברי הרב ממש לפי שאין זה בכלל שמה תביאו כאשר פירשתי. ומה שאמר עוד כי ממדרש הגמרא נראה שלא בא על קרבן ח"ל, נ"ל כי מה שדרשו בו בגמרא אינו סותר כלל למה שדרשו בו בספרי. וזה כי כשדרשו בגמרא תשא ובאת יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון ת"ל וכו' לא נחיתו לפרושי מאיזה מקום מיירי רק מאיזה מין מקרבן מיירי ופשיטא שגם הם יסברו שקרבנות ח"ל מיירי שלא ימנה מהם מים ומזון וקרבנות הארץ ילמדו ממנו במדה ממדות התורה, לכן אני אומר כי צדק מנין הרב וגם הסמ"ג מנאו לב' מצות עשה בסימן קפ"ח קפ"ט: נראה לי שהנכון כדברי הרב ששני עניני נדרים הללו יצאו לנו מפסוק מוצא שפתיך תשמור כאשר הוכיח מאמרם מוצא שפתיך זו מצות עשה שעל כרחך דרשו פשט כל הפסוק לומר שהוא מצות עשה כן נדרש פשט כל הפסוק ונאמר שמדבר מכל עניני נדרים והוכפל זה הצווי בככל היוצא מפיו יעשה כאשר כתב הרב. ומה שאמר הרמב"ן (א) כי ממה שהזהיר עליו בבל תאחר והוצרך ג"כ להעירנו שאין בהמנע מהנדרים חטא נראה א"כ שבנדרי גבוה מדבר, נ"ל שאין מכאן ראיה כלל כי לעולם אימא לך שפסוק זה כולל שניהם אמנם לא תאחר וכי תחדל לנדור אינו מדבר כי אם מנדרי גבוה.

ומה שהביא עוד (ב) כי הרבה חלוקים יש בין שני עניני נדרים הללו, אמת הוא אבל מ"מ כלם יצאו לנו מפסוק אחד.

ומה שפירש עוד (ג) ההיא דספרי שאמר שעובר על בל תאחר דזהו בנדרי גבוה אבל לא בדבר הרשות, זהו גם כן דעת הרב בלאו קנ"ז שפירשו כבנדר קרבן.

ומה שאמר עוד (ד) כי דברי הרב בכאן מעורבבים, נ"ל שאין בהם ערבוב כלל שבודאי מפסוק אחד יצאו לנו שתיהם, שהרי פשט הפסוק הזה שכל מוצא שפתיו יקיים ולא חלק בין נדרי גבוה לנדרי הדיוט ואף כי דרשוהו בגמרא לענין קרבנות מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכבר הורה לנו הרב בשורש ב' כי הבא מפשט הפסוק יש לנו למנות, וממה שדרשו לא יחל האמור בפרשת נדרים לענין קרבן נ"ל שיש להביא ראיה שכל אחד ואחד משני הפסוקים הללו מדבר משני עניני נדרים, דאי לא תימא הכי איך דרשו בפסוק לא יחל האמור בענין נדרי רשות אזהרה לנדרי גבוה אלא בודאי יש לנו לומר ששני הפסוקים הללו על כל עניני נדרים נאמרו.

ומה שאמר עוד (ה) כי הרב טעה במה שכתב כי הוא עובר על בל יחל גם כן בשלשה רגלים, נ"ל שעל כרחך זהו המובן מן המאמר ההוא בספרי שאומר לא יחל מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר דאי לא תימא הכי אלא כפירושו שאמר שבא לומר לנו כי כשעבר על הנדר באופן שאינו יכול לקיימו עוד עובר על בל יחל פשיטא ומה חדוש הוא זה הא זיל קרי בי רב הוא, אלא בודאי בא לומר לנו כי גם שהיה נראה שבאחרו הנדר לא יעבור על בל יחל לפי שלא הסכים בדעתו לבלתי שלם אותו לעולם, קמ"ל דמאחר שעבר הזמן הקבוע דהיינו ג' רגלים הרי חלל דבריו וקא עבר גם על בל יחל. וכלל דבריו כי אין למנות קיום נדרי גבוה ונדרי הדיוט רק למצוה אחת. וכן עשה גם כן הסמ"ג במצות עשה קכ"ד:

מצוה קנג

סימן ב

נראה לי שהנכון כדברי הרב שיבואו במנין, ואופן מצותם שכתב הרב נראה בעיני שהרמב"ן לא ירד לסוף דעתו ואני אפרש. נראה בעיני כי כונתו היא למנותם מצוה יען כי מצוה היא עליהם להתנהג בכל דין הטומאה שנאמר בדבר ההוא שנטמא בה כגון לעמוד כך וכך זמן בטומאה או שיצא חוץ למחנה ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו ודברים אחרים הכל לפי הדבר שנטמא בו. וגם כי היינו צריכים לדעת דברים מטמאים ודברים שאינם מטמאים הנה לא היינו צריכים שיצוה עליהם דרך הנהגתם בימי טומאתם אלא ודאי מצות הן. ואינן דומים למומים שפירש הכתוב אחר המניעה מהקרבת בעל מום כי שם אין מקום לומר שהם מצוה. ומה שאמר ג"כ כי התרת נדרים אין להכניסה במנין כי היא שלילה, כבר הורה לנו בסמ"ק שלו אופן מצותם. והוא כי נצטוינו כשנצטרך להפר הנדר שנעשה כך וכך, וגם הסמ"ג מנה את כל דין הטומאות וגם התרת נדרים: נראה לי שהנכון כדברי הרב שזאת המצוה היא מסורה לב"ד הגדול. אמנם הרמב"ן לא הבין דעתו שאין רצונו שיצטרכו כל הסנהדרי גדולה כדי לקדש או לעבר רק שע"פ שלשה מהם תעשה זאת המצוה, וזהו פירוש המשנה שהביא הרמב"ן מריש סנהדרין שאומרת קידוש החדש ועבור שנה בשלשה, ר"ל שלשה מסנהדרי גדולה שהרי בקידוש החדש מצינו בפרק אם אינן מכירין (דף כ"ד) במשנה שראש ב"ד אומר מקודש וראש ב"ד פירושו הנשיא שהוא בסנהדרי גדולה ממה שאמר שם בגמרא מנא הני מילי והשיבו דאמר קרא וידבר משה את מועדי ה', מכאן שראש ב"ד אומר מקודש, והנה משה הנשיא שבסנהדרי גדולה היה, ובעבור השנה ג"כ מצינו בפ"ק דסנהדרין (דף י"א) ת"ר אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה, ופירש"י וז"ל במזומנין לה שהזמינן הנשיא מבערב עכ"ל, ושם מביא מעשה בר"ג שאמר השכימו לי שבעה לעלייה וכו' שהיה רוצה לעבר את השנה, ומן הידוע שהוא היה נשיא וא"כ מכאן משמע בבירור שלב"ד הגדול היתה מסורה, ואין לומר כי מפני מעלתם היו שאר בתי דינין נסוגים אחור ממנה אבל כשרים היו לה מן התורה כאשר כתב הרמב"ן שא"כ איך שאלו בגמרא מנ"ל שצריך שראש ב"ד יאמר מקודש החדש והלא אין זאת המצוה מסורה לב"ד הגדול בלבד כי אפי' ב"ד של כ"ג יכולים לעשותה ושם לא היה ראש ב"ד. ומה שהביא עוד (א) מההיא דע"ז שכח ב"ד הגדול בטל מא"י מ' שנה קודם החורבן ומ"מ היו מקדשים על פי הראיה עד אביי ורבא, נ"ל שמזה המאמר לא משמע שבטל כחם רק לענין מה שהזכירו שהוא לומר שאין דנין דיני נפשות, וכן משמע ג"כ ממה שאמרו לפי שהמקום גורם ואין המקום ההוא גורם רק ד"נ כמו שפירשו שם רש"י והתוספות אבל בשאר הדברים שאין תלויים במקום ההוא בכח היה קיים כבראשונה.

ומה שאמר עוד (ב) כי בין בראיה בין בחשבון לפי דברי הרב לא יועיל חשבוננו זה בזמן הזה מאחר שאין סמוך בשום מקום, האמת כן הוא וגם זה הוא דעתו כאשר הבאתי לעיל בשמו. אמנם אנחנו על חשבון רבי הלל אנו סומכין כמו שכתב הרמב"ן והוא דעת הרב ג"כ בסוף פרק ה' מהלכות קדוש החודש.

ומה שאמר עוד (ג) כי ראה להרב שכתב בפ"ה מהלכות קדוש החדש שזאת המצוה לא יעשה אותה רק הסנהדרין שבארץ ושכוונתו היא ב"ד הגדול, כן הוא האמת, אבל פירוש דבריו הוא כאשר כתבתי לעיל שדי בשלשה מהם.

ומה שהביא עוד (ד) מההיא דפרק זה בורר ומההיא דירושלמי שאין צריך ב"ד הגדול בזה, נראה לי שאין מכאן טענה עליו לפי שאלו החכמים לא הניחו כמותם בארץ ובזה הדבר היה מעבר גם כן רבי עקיבא בפ' האשה שלום (דף קט"ו) כאשר הביא הרב במצותו זאת, וכן חנניא בסוף פרק הרואה.

ומה שאמר עוד (ה) כי ממה שאמר הכתוב החדש הזה לכם ולא אמר לך משמע שאין צריך ב"ד הגדול אלא מומחים כמוהו, ונ"ל כי ממה שלא כתב לך הוא לפי שהיה במשמע שיצטרך הב"ד הגדול כלו בזאת המצוה לכן כתב לכם לומר שדי במומחין כמותם אבל צריך שיהיו מב"ד הגדול דומיא דמשה, ומה שהזכיר אהרן עמו שמא היה לרמוז שבזמן שאין ב"ד הגדול שדי במומחין.

ומה שאמר עוד (ו) שמה שהב"ד הגדול היו מקדשין ומעברין לא היה רק לחלוק להם כבוד לפי שהיו ראשי כל העדה אבל כשרים היו לזה גם שאר בתי דינין, כבר כתבתי שמן התורה לא היו כשרים בזה זולתם וראיה עוד ממאמרם במכילתא שהביא הוא בעצמו מנין שאין מעברים את השנה אלא בבית דין הגדול שנאמר וכו', ומן הנמנע הוא לפרשו כאשר פירש הרמב"ן שאמר כי היה להם רשות מכל ישראל אבל לא שיהיו פסולים מומחין אחרים, שהרי מהמאמר הזה משמע שאין מעברים כי אם בב"ד הגדול ולא משום שקבלו רשות מכל ישראל רק משום דכתיב החדש הזה לכם וסמיך ליה דברו אל כל עדת בני ישראל שמשמעו הב"ד הגדול שהם עיקר כל העדה יעשו זאת המצוה ולא אחרים,

ועל ההיא (ז) דחנניה כבר השבתי שלא הניח כמותו בארץ כמו שמפורש בגמרא.

ומה שתמה עוד (ח) על מאמר הרב בחבורו הגדול שהדבר הזה שיצטרך ב"ד הגדול הוא הלכה למשה מסיני, נ"ל שבודאי כן הוא כאשר הוכחנו לעיל בבירור מן הפסוקים.

ומה שתמה עוד (ט) על דברי הרב ממה שכתב בחבורו כי עד אביי ורבא היו מקדשים על פי הראיה, כבר כתבתי שפירוש אותו המאמר דע"ז אינו כאשר כתב הוא בו לומר שבטל מהם כח ב"ד הגדול בכל הדברים רק בדברים התלויים במקום שהם דיני נפשות, ותשובת קושיתו על תקנת ר' הלל נכונה היא.

ומה שאמר עוד (י) כי טעם בטול קדוש על פי הראיה היה לפי שבטלה הסמיכה ולא מפני בטול בית דין הגדול, כבר כתבתי שלהם לבדם היתה המצוה הזאת אם כן אין הדבר תלוי בסמיכה.

ומה שאמר עוד (יא) כי מה שאמרו שהיה צריך לומר מקודש אינו מעכב, נ"ל כי לכתחלה היה צריך לאמרו בעת שאפשר שהרי יצא לנו מהפסוק וכמו שהבאתי לעיל.

ומה שאמר עוד (יב) כי מה שאמרו חכמים מועדי ה' צריכים קדוש ב"ד שאין פירושו שיצטרך לאמרו בפה, אני איני מודה בזה רק מצוה היא כאשר כתבתי, והכלל בזה הוא כי זאת המצוה אינה מסורה אלא לב"ד הגדול ובארץ וכל השאר פסולים לה ואין צריך כלם רק בשלשה מהם די וכשאין ב"ד הגדול הרי היא מסורה לשלשה מומחים דהיינו סמוכים והם גם כן יהיו בארץ וכשאין סמוכים הרי היא מסורה לכל אדם גדול ואפילו בח"ל ובלבד שלא הניח כמותו בארץ ובזמן הזה שאין סמיכה לא על חשבוננו אנו סומכים אלא על חשבון ב"ד הגדול שתקנו לנו והוא חשבון ר' הלל וסיעתו, וזהו המובן מלשונו במצותו זאת למדקדק בה וכן הוא דעתו ג"כ בחבורו הגדול בהלכות קדוש החדש:

מצוה רלה

סימן א

נראה לי שהנכון כדברי הרב ששתיהן מצוה אחת שהרי מבורר הוא זה שיציאת עבד כנעני בהפלת אחד מאיבריו הוא אחד מן הדינים השייכים בו ולא יבא במנין כאשר יסד לנו הרב בשורש השביעי שאין למנות דקדוקי המצות. ומה שאמר הרמב"ן כי הוא צווי לדיינין לשחרר אותו, נ"ל שהוא צווי לבעליו ממש שכן כתוב לחפשי ישלחנו ועל הבעלים דבר הכתוב, ואין זה דומה למצות נשואין וגירושין כי מצות הגירושין אינה דין מדיני הנשואין ולכן נמנו לשתים אמנם כאן אחת היא:

תוכן העניינים

מגילת אסתר על ספר המצוות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה