מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שכנים· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ד · הלכה י
שטף נהר זיתיו וכו'. משנה וברייתא פרק השואל (דף ק"ה) ומשום יישוב א"י כדאיתא התם:
ואם עקרן הנהר בגושיהן. מימרא דריש לקיש שם (דף ק"א) ופירש"י ז"ל שנעקרו שם הקרקע שסביבותם שיכולין לחיות על ידו ופטורין מן הערלה כדתנן אילן שנעקר הסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב והרשב"א ז"ל פירש כן ואע"פ שיכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה מ"מ אינן יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד:
ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד. אם רבינו מפרש כרש"י ז"ל שהגושים הן מצילין אותו מן הערלה זה שנעקר בלא גושין יש לתמוה למה הוא זוכה בעל הקרקע תוך שלש הלא חייב הוא בערלה אלא א"כ נאמר שיזכה בעצים ולשון הגמרא לא שנו פירוש שחולקין אלא כשנעקרו בגושיהן ובתוך שלש אבל לאחר ג' הכל לבעל הקרקע. ובהשגות א"א אומר אני בעל הזיתים נוטל ממנו דמי זיתיו ליטע כלומר אומדין כמה אדם קונה זיתים כאלו ליטע אותם בתוך שדהו ע"כ. ואני אומר כשנעקרו בלא גושין ה"ז אבידה המותרת כזוטו של ים וכשלוליתו של נהר דודאי בעלים מתייאשי ממנו כמ"ש פ"ו מהלכות גזילה ואבידה ולפיכך הכל לבעל הקרקע מיד ואינו נותן לו דמים כלל וכפשט הגמרא אבל כשנעקרו עם הגושין הרי גדלו עם סיוע הגושין ולפיכך נוטל חלקו א"נ שכל שנעקרו עם גושין שיכול לחיות בהן אין דרך הנהר להוליכן למקום רחוק ולפיכך אינו מתייאש מהן ובדין היה שיטלם אלא שחשו ליישוב הארץ כך נ"ל: