מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שכירות· רבנו וידאל די טולוזא
פרק יג · הלכה ב
כל המונע בהמה וכו'. זה פשוט ומפורש שם:
אחד השור וכו'. משנה פ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נ"ד) ומבואר בגמרא בפ' הפועלים:
ואחד הדישה וכו'. גם זה מבואר שם:
והחוסם את הפועל פטור. מבואר בגמ' (דף פ"ח):
אחד החוסם כו' והיא חסומה וכו'. מבואר בגמרא (דף צ') בעיא דאיפשיטא שאע"פ שחסמה קודם לכן חייב:
אפילו חסמה בקול וכו'. מחלוקת דר' יוחנן ור"ל ופסק כר"י וכן בהלכות והטעם בגמרא דעקימת שפתיו הויא מעשה וכבר הקשו המפרשים ז"ל ממה שאמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אלמא דעקימת שפתים לא הויא מעשה והרב ז"ל כ"כ בפי"ח מהלכות סנהדרין ותימה איך פסק שתיהן והעיקר שמה שאמרו כאן דעקימת שפתים דחסימה היא מעשה הוא מפני שדבורו בא לכלל מעשה שע"י קולו היא נחסמת אבל דבור שאינו בא לכלל מעשה לא ומימר דומה הוא לחסימה ולאו שיש בו מעשה הוא שהרי ע"י דבורו נתפסת הבהמה בקדושה והיינו דא"ל ר"י לתנא לא תיתני מימר אלו דבריהם ז"ל ורבינו כתב מימר ולקח המימרא אע"פ שלא היה צריך דלמסקנא מימר לאו שיש בו מעשה הוא כיון שדבורו בא לכלל מעשה כמ"ש ואפשר היה לי לומר שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דבור שאין הדבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה ואע"פ שהביא בגמ' כאן ראייה לדבריו רבי יוחנן ממימר מכל שכן קא מייתי לה וצריך להתיישב בזה בסוגיית הגמרא:
שכר בהמה וכו'. ברייתא שם (דף צ"א):
שמשעת משיכה וכו'. מימרא דרב פפא שם והוא לתת טעם למה לוקה ומשלם והוא לפי שאין חיוב המלקות והתשלומין באין לו כאחת כמו שנתבאר פ"ג מהלכות גניבה: