מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שכירות· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ט · הלכה ו
השוכר את הפועל להשקות וכו'. מימרא שם:
וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר וכו'. בהשגות א"א נראה שכך מפרש וכו'. ולשון הגמרא אי הוה רגיל דפסיק בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעל הבית ועיקר הפי' אי פועלים בני אותה העיר ויודעים מנהג הנהר פסידתם ואם הם מעיר אחרת פסידת בעל הבית שהיה לו להודיעם וכיון שלא הודיעם נותן להם שכר כל היום כפועל בטל:
שכרן להשקות השדה וכו'. מימרא דרבא שם:
בא הנהר והשקה נותן להם כל שכרן מן השמים נסתייעו. גם זה באותה מימרא שם. וטעם לדבר פירש"י ז"ל אתא נהרא וגדל הנהר ועלה ונכנס בחריצין העשויין בשדה ומהן היא שותה ואינה צריכה לדולא [פסידא דבעל הבית] דפועלים אינם יודעים במנהג שדהו שיהא הנהר רגיל לעלות ולהשקותה אך הוא היה יודע ע"כ אבל הרשב"א ז"ל כתב דנהרא לא עלה על שדהו ולא השקה אותה שאילו כן הרי הוא כמטר ולא יצטרך כלל אלא בשעלה ונתקרב אל השדה וכמעט שיפתחו ראשי התלמים יכנסו המים וישקו את השדה ע"כ ואפשר שזו כוונת רבינו באמרו שמן השמים נסתייעו:
בד"א בפועל אבל מי שפסק עם אריסו וכו'. מעשה שבפרק מי שאחזו (דף ע"ד:) נלמד דין האריס ומבואר בהלכות:
ואינו כפועל. כתב הרמב"ן ז"ל דקבלן דינו כפועל שלא כדברי הראב"ד ז"ל ועיקר: