מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שכירות· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ג · הלכה ב
המעביר חבית ממקום למקום בשכר וכו'. זה מבואר בשיטת ההלכה שם ועיקר:
ועוד תקנו בדבר זה וכו' הואיל ומשוי זה גדול לגבי אחד כו'. מפורש שם בגמרא אתקין רבי חייא וכו' הני דדרו באגרא ואתבר נשלם פלגא מ"ט נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ודמי לפשיעה. והטעם לדברי הרב לפי שלא היה להם להתחבר שניהם ולא לשאת אלא משאוי שכל אחד יכול להעבירו לבדו וכיון שמשאוי זה כבד אצל כל אחד מהם היה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניהם היה בדין שיהיו פטורין ולפיכך משלמין מחצה זהו דעתו ז"ל לפי מה שביאר בבבא השנייה:
נשברה במקום שאין העדים וכו'. זה נמשך אחר האמור למעלה:
מכאן אתה למד שהאחד שהעביר וכו'. זו סברת רבינו ומבואר הוא לפי שיטתו ז"ל שהוא מחייב בשביל הכבדות. אבל בהשגות כתוב א"א הוא נותן את הפשיעה בעבור הכבדות ואני סבור שאין הפשיעה אלא בשביל הקלות שהנתקל במשא הקל פושע הוא עד כאן ושיטה אחרת יש בדבר והוא דעת רש"י והרשב"א ז"ל ושאר מפרשים שפירשו שלא דברו בשנושאין שניהם ביחד אלא אחד לבד הוא הנושא וכן פירש רש"י ז"ל אגרא מוט כפוף באמצעיתו ונותנו על כתפו ונותן שני בדין בשני ראשיו ונושא בו משא כבד. משלם פלגא פועל שקיבל עליו להוליך חביות ממקום למקום ונשאן באותו מוט ונשבר משלם פלגא. מאי טעמא נפיש לחד ולא היה לו להטעין לבדו. וזוטר לתרי דכיון דאין ראוי לשני משואות דרך בני אדם להתחזק ולהטעינו לאחד הילכך דמי נמי לאונס עכ"ל. והרשב"א ז"ל כתב דמי לאונס ודמי לפשיעה פירוש דמי לאונס משום דנתקל כעין אונס הוא לפוטרו ובשבועה משום התקנה ודמי לפשיעה מפני שנשא יותר על משאו ובפושע לא תקנו ונושאים בשכר היו ועל כן חייבם במקום פשיעה ופטרם משום תקנה ממחצה עכ"ל. ולפי פירוש רש"י ז"ל אתה למד שכל זמן שאין במשוי כדי שני בני אדם ונשאו אחד שאינו משלם אלא מחצה וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל ולדברי רבינו משלם הכל ולפי דעת ההשגות נראה שהוא פטור מכלום ואינו: