מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ז · הלכה כא
כל עוף שנמצא הכבד וכו'. רבינו תפס לו בפירוש שמועה זו שיטה לעצמו ויצא מדרך המפרשים כולם משום דבגמ' אתמר בעא מיניה רב יוסף בריה דריב"ל מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו א"ל טריפה והמפרשים פירשוה כמו רש"י ז"ל שפירש ראשה אחד של כבד תלוי כנגד בני מעים וראשה אחד מלמעלה וכנגד בני מעים ר"ל כנגדן ממש ורבינו כפי הנראה פירש הוריקה כבד כנגד בני מעים ר"ל הוריקה כבד והגיעה ירקותה כירקות בני מעים וזהו כנגד לפי דעתו דמעמידין המראה כנגד המראה והם דומים זה לזה כשנראים שניהם זה כנגד זה ופירוש זה ודאי לא מצאתיו לשום מפרש וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וחשבו כטועה ואפשר דפירוש זה קיבל מרבותיו בפירוש ההלכה ויש לו סעד מדקאמר הוריקה כבד כנגד בני מעים דלפירוש רש"י הל"ל סמוך לבני מעים ומדקאמר כנגד משמע כגירסתו ועוד דכנגד משמע כנגד ממש וכנגד ממש דבני מעים הוא צד החיצון כלפי הצלעות ואם כך הוא נראה שנסתפק השואל אם מחמת האור אם לאו ואם כפי' זה אין מקום להסתפק דודאי מחמת האור הוריקה כי הסמוך לאש נכוה תחלה לכן פירש רבינו מה שפירש. והנה לפי דעת רבינו בכל מקום שיוריק הכבד טריפה וא"ת ומה שאל בזה רב יוסף בריה דריב"ל והרי שנינו שאם הוריקו האדומים טריפה וה"ה דאם האדימו הירוקים דפסולה, זו אינה קושיא לפי גירסתו שהוא גורס כיון שהוריקה [כבד כנגד] בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה דמשמע מתוך גירסתו דמתניתין איירי בנפלה לאור לפנינו ובעיא דבעא ר"י בריה דריב"ל הוא בשלא נפלה לאור לפנינו ונמצא הכבד שלה ירוק כבני מעיה אי חיישינן לה ופשטינן דודאי חיישינן לה דאיכא למימר נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אבל לפירש"י ז"ל יש הפרש בכבד ולא בכל מקום בכבד אמרו אלא דוקא כנגד בני מעים והוא המקום הדק שהוא שוכב על בני מעים אבל כל שנמצא במקום מרה או במקום תליותה אין חוששין לו שלא אמרו אלא כנגד בני מעים. ויש גורסין כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו מעיה וכפי גירסא זו דוקא שראינוה שנפלה לאור כמתניתין אבל כל שלא ראינוה שנפלה לאור אע"פ שהוריקו כבד וקרקבן אנו תולין שמחמת חולי הוא ולא מטרפינן לה וסמכו גירסא זו מכמה ראיות. ומיהו לענין לעשות הלכה למעשה פסקו כרבינו רוב המפרשים דאפילו לא ידעינן אם נפלה שלא בפנינו חיישינן לה דילמא נפלה וזהו שכתב רבינו בידוע שנפלה לאור וכו':
ולא עוד וכו'. תמה הרשב"א על רבינו מאין לו דין זה שהרי רב יוסף סתמא דמילתא כשנפלה לאור בעא מיניה מריב"ל דעל מתניתין הוא דבעא מיניה והיכי אהדר בשלא נודע ותירץ דאפשר דחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ואני תמה על תמיהתו שהרי פירשנו דלדעת רבינו וגירסתו בעיא דרב יוסף אינה על מתניתין כמו שכתבנו ובר מן דין וכי רבינו מבעייתו של רב הוציא דין זה והלא דבריו פשוטים בגמ' דאמר רב נחמן בר יצחק אף אנו נאמר אדומים שלא הוריקו ושלקם והוריקו טריפה מ"ט איגלאי בהתייהו ואין חולק על מימרא זו והם הם דברי רבינו ואע"פ שבגמ' לא הוזכר אלא אדומים שהוריקו ה"ה ירוקים שהאדימו ואע"ג דרב אשי רצה ללמוד מדברי רב נחמן שלא יאכל אדם בני מעים אלא שלוקים כדי לראות אם ישתנו מראיתם כבר ביטל התלמוד דבריו שאין ראוי לאחזוקי ריעותא אבל ודאי כל שנשלקו ונשתנה מראיתם ממראה המותר למראה האסור אין ספק שהם אסורים כדברי רבינו:
וכן הושט שנמצא וכו'. פשוט שם (דף מ"ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ואקשינן למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן ופרקינן דאי חליף טריפה. ויש מי שפירש דאי חליף פנימי באדמימות אבל חיצון א"א שיהיה לבן דאדום אינו חוזר לבן ואין לשון חליף מדוייק לפירוש זה אלא ודאי כפירוש רבינו שנחלפו ממש שהלבן חזר אדום והאדום לבן ורבינו שהוא בקי בטבע וברפואה נראה לו שאפשר הוא שהאדום יחזור ג"כ לבן מחמת חולי. ואם נשתנו שהיו שניהם אדומים או לבנים יש מי שכתב דכשרה דהוה ליה כניקב אחד מהם שחבירו מגין עליו וכן נראה דעת רבינו דלא פסול אלא היכא דלקו שניהם אבל אחרים כתבו דאם שניהם לבנים או שניהם אדומים טריפה דלא דמי זה לנקב דנקב הוא קטן ואמרינן חבריה מגין עליה אבל כאן שכולו לקוי אינו מתקיים ע"י השני: