מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ד · הלכה ג
ישראל היודע וכו'. תנן במתני' קמייתא דמכלתין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. ואקשינן בגמ' הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה בדיעבד. ואיפרקא האי קושיא בגמ' באנפי טובא. אליבא דרבינא איפרקא בתרתי לישנא. בלישנא קמא אמרינן הכי קתני הכל מומחין שוחטין מומחין ואע"פ שאינם מוחזקים כלומר שנתברר לנו שיודעים הלכות שחיטה אבל לא נתברר לנו אם הם מוחזקין שלא שחטו לפנינו ב' או ג' פעמים להבחין אם יש בהם כח שלא יתעלפו או אם יש בהם אימון ידים עכ"ז כל עוד שנתברר לנו שהם יודעים הלכות שחיטה מוסרין להם לשחוט לכתחלה בינן לבין עצמן דלעלופי לא חיישינן ואמרינן והוא שיודעים בו שיודע הלכות שחיטה אבל אם אין יודעין בו אם יודע הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ולהאי לישנא אי ליתיה קמן דלישייליה אסור לאכול משחיטתו דלית ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואיכא לישנא בתרא אליבא דרבינא דאמר הכל מוחזקין שוחטין מוחזקין ואע"פ שאינן מומחין כגון ששחט לפנינו ב' או ג' פעמים ולא נתעלפה אבל אם לא שחט לפנינו ב' או ג' פעמים לא ישחוט שמא יתעלפה ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה. ולהאי לישנא נמי אי ליתיה קמן דלישייליה אם נתעלפה אם לא אסור לאכול משחיטתו. ודע דאמוראי בגמ' נאדו מהני תרי תירוצי ותרצו לה למתניתין באנפי אחריני, נאדו מלישנא קמא משום דס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ונאדו מלישנא בתרא משום דס"ל לעלופי לא חיישינן ואנן קי"ל הכי דלא חיישינן לעלופי ולא לשאינם מומחין וכמו שנכתוב בס"ד. ומה שכתב רבינו דכשאינו ידוע אצלנו אם הוא מוחזק דלא ישחוט לכתחלה דנראה דחיישינן לעלופי כלישנא בתרא לאו מדינא אמר הכי לפסול השחיטה בדיעבד אם הלך לו אלא לכתחלה שלא נמסור לו שישחוט לכתחלה עד שנדע שהוא מוחזק שאינו מתעלפה ושהוא זריז ויודע לאמן ידיו. וכתב הרא"ש ז"ל דאפשר שלא כתב כן לענין הלכה דהא אסקינן דלעלופי לא חיישינן אלא חומרא שהחמיר למי שרוצה לדקדק על עצמו. ואני אומר שבודאי כן הוא ולא בדרך אפשרות תדע שהרי הקל הרבה בחלוקה זאת כלומר במי ששחט ואינו ידוע אם מתעלפה או לא דאפילו אם יהיה לפנינו שאין אנו צריכין לשאול לו אם נתעלפה כלל ואילו בחלוקה דמי שאינו ידוע אצלנו אם בקי בהלכות שחיטה אם לא פסק דאם איתיה קמן דלישייליה אם בקי בהן ולקמן בס"ד נבאר ההפרש שביניהם הרי נראה דמאי דחיישינן לעלוף לאו מדינא הוא כלל אלא משום חומרא: