מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ג · הלכה כב
ושט אין לו בדיקה וכו'. פשוט שם אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ההיא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה הוה בדיק לה רבה לושט מאבראי א״ל אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אפכיה רבה ובדקיה ואשתכח עליה תרי קורטי דמא וטרפיה ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דעבד והכי פירושה דשמעתתא ושט אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהחיצון אדום ואין טיפת דם ניכרת בו לספק דרוסה כגון אותם ששחטו להם חכמים והצריכו בדיקה ואמרו בהם עד שיאדים בשר שכנגד החלל ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמם ובושט אין ניכר האדמימות מבחוץ אלא מבפנים שמבחוץ העור אדום ומבפנים לבן הילכך אין לו בדיקה אלא מבפנים. ויש מקשים כאן כל עוד דאוקימנא דאין לו לושט בדיקה מבחוץ היאך מכשירין אותו ע״י בדיקה מבפנים שהיה לנו לחוש שמא העור החיצון האדום אדום מחמת הארס וסופו לירד ולנקוב עד עור פנימי וע״כ מאי דקאמרינן עד שיאדימו סימנין עצמן היינו מבחוץ מדקאמרינן עד שיאדים בשר שכנגד החלל משמע דהאי דקאמר סימנין אתא לאפוקי שאם האדים העור והבשר כנגד הסימנין אין לחוש אבל מ״מ אם האדימו הסימנין עצמן אפילו מבחוץ טרפה ועוד שאם אין אתה אומר כן אלא שאין הסימנין נטרפין עד שיאדימו מבפנים מאי שייך לומר ושט אין לו בדיקה מבחוץ וכו' ואפילו יש לו בדיקה מבחוץ למה יבדקנו הואיל ואינו טרפה בכך אלא ודאי נטרף הוא מבחוץ ואם כן היה לנו לחוש שמא נתקלקל החיצון מהארס ואינו נראה לא מבחוץ מפני שהארס אדום והעור אדום ולא מבפנים שעדיין לא נתחלחל לשם אבל סופו לקלקל גם מבפנים ותירצו בזה כמה תירוצים והמחוור שבכולם הוא דכיון שהם שני עורות אפילו האדים החיצון אין סופו לירד לעור הפנימי שסימנים קשים הם אצל דריסה תדע שהרי הקלו בהם שאמרו עד שיאדימו סימנין עצמן ולא החמירו בהם לומר עד שיאדים הבשר שכנגדם כמו שאמרו בבני מעים עד שיאדים הבשר שכנגדן ה״ה נמי הכא כיון שלא האדים הפנימי אין לחוש לאדמימותו של חיצון ולא לעור הפנימי הדבוק לחיצון שמתוך לבנינותו אם האדים היה ניכר בצד הפנימי. ויש מי שהוכיח משמועה זו מדקאמרינן נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמרינן לספק נקובה ש״מ דדוקא דספק דרוסה הוא דלית לה בדיקה לפי שהארס אדום והעור אדום ואינו ניכר אבל נקב אפילו בעור החיצון ניכר ואין כן דעת רבינו אלא בין ארס ובין נקב דינם שוה וכולם אינן ניכרין בעור החיצון וכן דעת רש״י שכתב גבי ההיא פירכא דאקשינן לעולא מ״ש מספק דרוסה וז״ל מ״ש מספק דרוסה דמשום דעל אריה בינייהו אמרינן שמא דרס ומצרכי ליה בדיקה והכא לא אפשר לבדקיה דנקב במשהו בעור חיצון של ושט אינו ניכר ויש הוכחה לדבריהם מדאמרינן בפ' השוחט (חולין דף כ"ח) ההוא בר אווזא דהוה ממסמס קועיה דמא דאמרינן ליבדקיה ולישחטיה ושט אין לו בדיקה מבחוץ הרי בפירוש דבספק נקב אין לו בדיקה מבחוץ וכי תימא דההוא בר אווזא ספק דרוסה הוה הא לא אפשר דהא קי״ל דתלינן בקניא או בכלבא ולא צריך בדיקה אלא ודאי משום ספק נקב הוה בדיק ליה ואפילו הכי בדיק ליה ומה שאמרו בגמ' נפקא מינה לספק דרוסה ולא אמרו לספק נקובה יש לומר דרבותא אשמעינן דלא מיבעיא נקב במשהו שאינו ניכר בעור החיצון אלא אפילו ארס של דריסה שהוא מתפשט הרבה ועכ״ז אינו ניכר בו ואין לנו לומר שנבדוק אותו במחט או במסמר כמו שאמרו גבי קרום של מוח שיש מי שבודק במסמר או במחט דשאני עור ושט דרכיך והוא מסתבך הרבה במחט מה שאין כן בעור המוח תדע דהא שלח ליה מאן דבדיק בידא למאן דבדיק במחטא עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואם זה במוח כ״ש וכ״ש בעור הושט שהוא רך. וכתב ה״ר יונה שלא אמרו אין לו בדיקה מבחוץ אלא כשיש להסתפק בכל הושט באיזה מקום ניקב דומיא דההוא בר אווזא לפי שהעין אינו מבחין לפי שהוא משוטט ומתפשט בכולו ובנקב במשהו נעכר ההרגש ואין מרגיש בו כיון שהוא אדום ואין ניכר בו אלא בדקדוק גדול אבל אם ניקב מבפנים שהוא ניכר מיד ואין לנו לחפש אלא מבחוץ כנגד נקב פנימי הרי הוא יכול לכוון עליו אם הוא שם ומה שאמרו בגמ' ההוא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבא וכו' יש מפרשים דוקא בעוף שיכולין לשחוט הקנה במקום אחד ולבדוק הושט כההוא בר אווזא אבל בהמה לית בה דוכתא לתקנתא כלל דדילמא במקום דריסה קא שחיט. ובמקצת פירושי רש״י כתוב אם עוף היה בדק הקנה תחלה כדאמרינן בפ' שני ושחט הקנה והכשירו ואח״כ בדק הושט ואם בהמה נמי אית לה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דבמקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש היכר במשהו ולקמן בס״ד נבאר מה היא דעת רבינו ז״ל בזה. ויש מי שפסק דהאידנא אין אנו בקיאין בבדיקת הושט וכל עוף דאתי לקמן ממסמס קועיה ראוי לאוסרו ובודאי חומרא גדולה היא זאת ואין כן דעת רבינו. וכתב הרשב״א שאם אדם תולש נוצה מצואר העוף פעמים מתבוססים בדם או נקרע העור אין לחוש לנקיבת הושט בכך ולא להפסק הגרגרת. הורה גאון טבח שהתחיל לשחוט בהמה ונשמטה מידו ושהה שיעור שהייה ולא ידע אם ניקב הושט אם לא דיש לו תקנה שיתרחק מאותו מקום שחתך וישחוט למעלה או למטה ויהפוך הושט אם נמצאת עליו טפת דם טריפה ואם לאו כשרה ולא דמי לבר אווזא דלא מכשרינן אלא דוקא בעוף משום דהתם כל צוארו היה מלוכלך וחיישינן דשמא במקום נקב שחט ולפיכך אין תקנה אלא לעוף שבודק הקנה תחלה ושוחטו ואח״כ יבדוק הושט אבל בבהמה דצריכא שני סימנין ליכא תקנתא אבל בנדון שלפנינו שהנקב במקום ידוע יתרחק ממנו וישחוט ואח״כ יבדקנו וגדולה מזו פירשו מקצת המפרשים במאי דאמרינן הכא למאי נפקא מינה לספק דרוסה לאפוקי ספק נקב שהוא במקום ידוע שיש לו בדיקה אפילו מבחוץ: