אור ברסלב

מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא

פרק ב · הלכה כב

הלכה כא

ישראל ששחט לנכרי וכו'. מתניתין פרק השוחט (חולין דף ל"ט) דתנן השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ורבי אליעזר פוסל אמר ר״א אפילו שחטה לאכול לנכרי מחצר כבד שלה פסולה שסתם מחשבת הנכרי לעבודה זרה אמר רבי יוסי קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ע״כ לשון המשנה. ופירושא דמתניתין הכי הוא השוחט לנכרי אף על פי ששמענו שחשב הנכרי על השחיטה לשם עבודה זרה כשרה כיון שהשוחט לא חשב בזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וזהו דעת רבינו שכתב אף על פי שהנכרי מתכוין לכל דבר שירצה שחיטתו כשרה ורבי אליעזר פוסל בין ששמענו מחשבת הנכרי בפירוש בין שלא שמענו דסתם מחשבת הנכרי לעבודה זרה ומה ששנה תנא קמא השוחט לנכרי בדיעבד הוא הדין דאפילו לכתחלה שוחטין לנכרי אלא משום דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי דאי הכי הוה משמע דלמישרי למשחט לנכרי הוא דאתא דלית ביה משום ולפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהיה שחיטתו כשרה לכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה אבל אין הכי נמי דאפילו לכתחלה שוחטין לנכרי וזה נראה דעת רבינו שכתב שאין חוששין אלא למחשבת הזובח ואף על פי שרבינו נקט לישנא דדיעבד תפס בלשון המשנה אבל לענין דינא סבירא ליה דשוחטין לכתחלה. ומה שכתב רבינו שאין חוששין אלא למחשבת השוחט היינו דעתיה דרבי יוסי דעביד קל וחומר ומה במקום שהמחשבה וכו' ומקשו בגמרא היכי קאמר אין מחשבה פוסלת בחולין והרי מחשבת עבודה זרה פוסלת בחולין ותירצו דהכי קאמר רבי יוסי ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה בארבע עבודות כגון שוחט על מנת לקבל או להוליך או לזרוק או לקטר בפיסול הרי זה פסול אפילו הכי אין הכל הולך אלא אחר העובד שאין הבעלים פוסלים את הקרבן במחשבתן אלא כהן כדכתיב המקריב אותו לא יחשב וקרי ביה לא יחשוב מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין ר״ל שאין המחשבה פוסלת בחולין בכל ארבע עבודות אלא בשתים מהם שהם חשב עליה לזרוק דמה או להקטיר חלבה אבל מחשבת הולכה וקבלה לא שאם חשב בחולין להוליך דמה או לקבל דמה לעבודה זרה לא מיפסלא כמו שכתבנו וביררנו טעם הדבר למעלה וכיון דבחמור שהם קדשים אנו אומרים שהכל הולך אחר כוונת הזובח כל שכן בחולין הקלים שראוי לומר כן ואמרינן בגמרא הלכה כרבי יוסי והם דברי רבינו כאן. וכתב הרשב״א ז״ל שאם הישראל חושב בשעת שחיטה שהנכרי יזרוק דמה לעבודה זרה שפסולה ועוד כתב בתשובת שאלה שאסור לבר ישראל לשחוט להם לישמעאלים אותו הכבש ששוחטין לשם פסחם דהוי מין ממיני עבודה זרה ואם שחטו לשם פסחם שאסור לבר ישראל לאכול ממנו וכן כתב בתשובה זה לשונו ישראל השוחט לישמעאלי והישמעאלי מקפיד שישחטנו לו לאותו צד שהם שוחטין שאסור לו לשחוט לאותו צד וישראל שראינוהו שהוא מתכוון בכל פעם לשחוט לאותו צד לפני הישמעאלים כדי למצוא חן בעיניהם אסור לאכול משחיטתו עד שיקבל עליו שלא לשחוט להם לאותו צד לעולם ואם קבל וחזר לקלקולו חזר לפסלותו:

לפיכך נכרי וכו'. הביא דין זה כאן אגב גררא אף על פי שבמקומו בארו בארוכה לפי שכתב שאין חוששין אלא למחשבת הזובח אבל למחשבת בעלים לא ואוקימנא לרבי אליעזר שחושש למחשבת בעלים אפילו לא שמענו מהנכרי דחשש לעבודה זרה דיינינן ליה כמפרש דסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה אם כן כששחט הוא אמרינן דאפילו סתם הוה ליה כמפרש. ומה שכתב אפילו היה קטן ביותר יתבאר במקומו בעזרת האל:

תוכן העניינים

מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה