אור ברסלב

מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא

פרק א · הלכה כט

הלכה כח

השוחט בשבת או ביוה"כ וכו'. מתני' בפ"ק (דף י"ד) השוחט בשבת או ביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ואוקמוה בגמרא דמתני' ר' יהודה כלומר דמתני' דקתני שבת ויוה"כ לאקושינהו אתא שבת דומיא דיוה"כ מה יוה"כ אסור באכילה דהא יום עינוי הוא אף ביום השבת כמו כן אסור באכילה באותו יום עצמו וזה ודאי לא אתיא אלא אליבא דרבי יהודה דמבשל דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצ"ש במזיד לא יאכל לעולם ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית. ופירושא דמלתא הכי הוא המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו המבשל עצמו ואפילו בו ביום, במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים ולמוצ"ש בין הוא בין אחרים אוכלין דברי ר"מ ור' יהודה אומר בשוגג יאכל במוצ"ש בין לו בין לאחרים ובשבת בין לו בין לאחרים אסור כמזיד דר"מ, במזיד לא יאכל עולמית ר"ל לא יאכל הוא עולמית אבל אחרים אוכלין למוצ"ש כשוגג דר"י הסנדלר. זהו פירוש השמועה לאפוקי ממאן דפריש בדר' יהודה שאם בישל בשבת בשוגג יאכל למוצ"ש למבשל אבל לאחרים אפילו בו ביום מותר לאכול. ולפי שסברתם תלויה בדקדוקי סוגיות ההלכות דקמא וכתובות ודוכתי אחריני לא הארכתי, וגם כפי ההלכה דמכלתין דעת זו בטלה דקא דרש ר' חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומה ועלה אוקימנא דכר' יהודה דמבשל היא ואסורה ליומה משמע לכ"ע לא שנא ליה ול"ש לאחריני כדפרישנא. ועוד דומיא דיוה"כ קתני ויוה"כ ל"ש ליה ול"ש לאחריני א"כ נראה דר' יהודה ה"ק דבשוגג יאכל למוצ"ש בין לו בין לאחרים אבל בו ביום אסורה לו ולאחרים וכן פירשוה הריא"ף ורש"י ובטלו דברי המפרשים שפירשו בדר' יהודה דבשוגג מותר בו ביום לאחרים והאריכו בראיות אין כאן מקומם. ואקשינן בגמרא והא מתחייב בנפשו קתני ופרקינן ה"ק אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא בשוגג שחיטתו כשירה. וזהו שכתב

רבינו ואע"פ שאילו היה במזיד וכו'. ולענין מזיד נחלקו המפרשים. דיש מי שכתב דוקא כששחט בשוגג אבל אם שחט במזיד בפרהסיא שחיטתו פסולה דהא פסקינן דמחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה. אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו כשרה שלא נעשה מומר אלא משחיטה ראשונה ואילך והאריכו בראיות: וראיתי מי שתפס על רבינו בשביל שלא פירש דבריו בענין אכילה זו שהתיר לאכלה אם הוא לו או לאחרים או מיד בו ביום או במוצ"ש או אם צריך להמתין בכדי שיעשו או לא ולפי האמת זו אינה תפיסה כלל דרבינו לא פסק כאן אלא לענין הכשר שחיטה כגופה דמתני' דמכלתין אבל שאר החלוקין כבר פירשם רבינו בהל' שבת בפ' ששי אחד אחד ופסק שם כר' יהודה על הדרך שפירש וז"ל בפ' הנזכר ישראל שעשה מלאכה בזדון אסור לו ליהנות מאותה מלאכה לעולם ושאר ישראל מותרין ליהנות בה למוצ"ש מיד שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא וגו' היא קדש ואין מעשיה קדש כיצד ישראל שבישל בשבת במזיד במוצ"ש יאכל לאחרים אבל הוא לא יאכל ממנו לעולם ואם בישל בשגגה למוצ"ש יאכל לו ולאחרים מיד וכן כל כיוצא בזה. ובענין הפסק שפסק כר' יהודה ופירש דבריו כן פסקו הגאונים והרמב"ן והראב"ד ורבינו יונה והריא"ף ושאר כל בעלי הוראה. זולת קצת מהמורים שרצו לפסוק כר"מ אלא שביטלו הנזכרים סברתם. ובמה שפסק רבינו מותר מיד במוצ"ש כן היא מסקנת רבותינו בעלי התוס' והראב"ד ורבינו יונה אבל רש"י ובה"ג חלקו בזה ופסקו שצריך להמתין בכדי שיעשו ונתנו טעם לדבריהם דכיון דאסרינן ליה ליומיה כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לו לערב מיד הרי הועילו לו מעשיו, אבל רבינו והסוברים כמותו ס"ל דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה ע"י נכרי דאי שרית ליה למוצ"ש אתי למימר ליה הָבֵא בשבת לפי שאמירה לנכרי קלה היא בעיניו אבל במבשל ליכא למגזר דחילול שבת חמיר הוא לאינשי ואפילו אי שרית להו למוצ"ש מיד לא אתו למיעבד בידים לכתחלה:

תוכן העניינים

מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה