מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק א · הלכה כה
בדק הסכין ושחט בה וכו'. שם והלכתא כר"ח בששבר בה עצמות משום דאמרינן בגמרא דלר"ח אפילו בשלא שבר בה עצמות ונמצאת פגומה כשרה דילמא בעצם דמפרקת איפגים לאחר שנגמרה שחיטתו משום דס"ל דכיון דהאי ריעותא בסכין הוא דאתיליד ולא בבהמה וסכין היתה בחזקת בדוקה מוקמינן לה בחזקתה ותלינן להקל דלבתר שחיטה איפגים במפרקת ופסק תלמודא דהלכתא כוותיה בששבר בה עצמות דבכה"ג כי נמצאת פגומה לאו ריעותא היא כלל דעצם ודאי פוגם, ומדפסק תלמודא כוותיה דר"ח בששבר בה עצמות שמעינן מינה דהיכא דנאבדה הסכין קודם שחיטה נמי כשירה. ובפסק זה נחלקו חכמי ישראל, י"א דה"ה נמי בשנגע ודאי בעצם המפרקת דדמי לשבר בה עצמות וכן (הוא) הורה הלכה למעשה ר' יהודה בר קלונימוס ז"ל להדיח הדם מן המפרקת ונמצא חתך בעצם המפרקת שהסכין נכנס שם והתיר, וכן כתבו משמיה דרבינו שמריה דהתיר, ואע"פ שנראה שדין זה קולא גדולה נפק מיניה חומרא שאם שחט בהמות הרבה ולא בדק הסכין בין כל אחת ואחת ונמצאת מפרקת של אחת מהן חתוכה בסכין ואח"כ נאבדה הסכין או ששבר בה עצמות כל מה שנשחטו אחריה פסולין דכל עוד דס"ל דעצם דמפרקת פוגם כמו [שאר] עצם או עצים ודאי כולן פסולות בר מקמייתא, אבל אם היינו אומרים דעצם דמפרקת לאו פוגם הוא וכשנמצאת הסכין פגומה היינו פוסלין אותה היינו מקילין בשנאבדה קודם בדיקה או בששבר בה עצים אע"ג דנמצאת המפרקת חתוכה ואע"פ ששחט אחריה הרבה. אבל מגדולי המורים הרמב"ן והרשב"א ס"ל דלעולם בעצם דמפרקת לא אזלינן בה לקולא אלא לחומרא לעולם שכל שנגעה ודאי בעצם דמפרקת אסורה דלא פסקינן הלכתא כר"ח אלא בששבר בה עצמות דוקא ואין להקל אלא בעצמות דוקא ולא בעצם דמפרקת ואם שחט בהמות הרבה ונמצאת עצם דמפרקת של אחת מהן חתוכה ונאבדה הסכין או ששבר בה עצמות כל מה ששחט משם ואילך פסולות שכשנגע הסכין במפרקת נאבדה חזקתה של סכין וזה תלוי בדקדוקי הסוגיא שנאמרה שם. ונראה דדעת רבינו במ"ש ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהם ואח"כ מצאה פגומה, דדוקא עצם או עץ שהם קשים לאפוקי עצם דמפרקת שהוא רך דאפילו ידענא בודאי שנגעה ונמצאת פגומה שחיטתו פסולה דאמרינן בעור נפגמה דמפרקת לאו עצם קשה הוא, וכ"כ ה"ר יונה דכי מכשרינן כששבר בה דבר קשה מאד כגון עצים ועצמות וכיוצא בהם דיש לתלות בהם אבל אם שבר בה דברים רכים אם נמצאת פגומה אח"כ יש לחוש כי בזה לא נפגם אלא בעור הבהמה והשחיטה פסולה מספק עכ"ל ז"ל, ולזה נתכוין רבינו ז"ל. ובמה שסיים שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה שנראה מיותר בדברי רבינו, לזה אני אומר דלא ס"ל לרבינו מה שאמרו המחמירים שאם שחט בהמות הרבה ונמצאת דנגעה בעצם של מפרקת של אחת מהן ונאבדה הסכין או ששבר בה עצמות דאבדה חזקתה וכולן פסולות מההיא ואילך, אלא דעת רבינו היא דלעולם מוקמינן לה אחזקתה קמייתא ולא יצאה מחזקתה ראשונה עד שיודע לנו בודאי שנפגמה בשעת שחיטה שיותר חזקה היא שתפגם בשבירת העצמות ולא במפרקת ולזה נתכוין רבינו באמרו שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה וה"ה לנאבדה כמו שכתבנו וכ"כ הרא"ש וז"ל ויש מגדולי המורים שהחמירו ואמרו שאם נגע במפרקת הראשונה ולא בדק הסכין ונאבדה אחר שחיטת השניה דחיישינן שמא בעצם דמפרקת הראשונה איפגים ולא מסתברא דבנגיעה כל שהו שנגעה במפרקת איפגים דלא שכיח דפגים ולא מחזקינן ריעותא. ואע"ג דרש"י ז"ל כתב השוחט אפילו בהמה אחת צריך לבדוק אחר שחיטה היינו לכתחלה אי איתא קמן דליבדקה אבל אם נאבדה לא תלינן ריעותא עכ"ל ז"ל. ולזה הסכים ה"ר זרחיה הלוי ובעל העיטור וכן נראה דעת רבינו ז"ל. ודע דלאו דוקא שבר בה עצמות דה"ה דאם נפלה הסכין על חודה לארץ ונמצאת פגומה דתלינן דפגמה בההיא נפילה, וכתב רבינו יונה מעשה בטבח שנפלה הסכין מידו אחר שחיטה קודם שתבדק ונמצאת פגומה ולא היו יודעין אם נפלה מחודה או מהצדדין ואסר הבהמה כי שמא מן הצדדין נפלה ולא נפגמה מחמת נפילה אלא בעור נפגמה ומאחר שאין לנו במה שנתלה והסכין לפנינו ונולד בה ריעותא בחזקת איסור עומדת עד שיודע וכו' עכ"ל ז"ל. ונראה דה"ה בשכסה בסכין בחודה ונמצאת פגימה בראש הסכין דתלינן להכשיר. ויש מי שכתב דהא דתלינן דנפגמה הסכין בעצם דוקא אם יש באורך הסכין חוץ לפגימה שיעור שחיטה דהא בהמה לא איתרעאי אלא הסכין. אבל אם אין שם שיעור שחיטה אין תולין אלא בעור הבהמה והרי היא בחזקת ספק נבלה, וחומרא יתירא היא זו דבכל ענין התיר התלמוד בששבר בה עצם וכן היא דעת רבינו:
וכן אם פשע וכו'. כבר כתבתי למעלה דמדאיפסקא הלכתא כר"ח בששבר בה עצמות שמעינן מינה דאם נאבדה הסכין אחר ששחט קודם שבדקה דכשרה דכיון דאפילו בנמצאת פגומה מכשרינן לה בששבר בה עצמות משום דס"ל דכה"ג לא מקריא ריעותא כ"ש בשנאבדה או פשע ולא בדק דליכא ריעותא כלל. ומיהו כל דאיתא לסכין לקמן בדקינן לה וכמו שאמרו הגאונים במי ששחט ואין ידוע מה טיבו דאע"ג דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפ"ה כל דאיתיה קמן כיון דאיכא למיקם עלה דמלתא בדקינן ליה ובדיקת סכין דכוותה אבל שבר בה א"נ נאבדה דליכא למיקם עלה מעמידין אותה בחזקת בדוקה, וזו היא דעת רבינו ז"ל שאע"פ שמצריך לבדוק הסכין, בנאבדה או שבר בה עצמות מכשיר. וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל דכתב וז"ל והיכא דבדק הסכין תחלה ונאבדה הסכין קודם שבדקה אחר שחיטה שחיטתו כשירה ולא חיישינן שמא בעור נפגמה ולא שייך הכא למימר בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דכיון דלא חזינן ריעותא בסכין ודאי נודע לנו במה נשחטה ואפילו שחט כמה בהמות זו אחר זו כולן כשירות דלא תלינן לא בעור ולא במפרקת כל עוד דלא חזינן ריעותא בסכין, תדע לך דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לבהמה בחייה בחזקת איסור וכו' כיון דמיעוטא דאין מומחין לא שכיח ודאי נודע לנו שנשחטה כראוי ויצאה מכלל איסור הכא נמי כיון ששחט בסכין בדוקה לא שכיח שתפגם בעור או במפרקת ובודאי נשחטה יפה ויצאה מכלל איסור עכ"ל. ודע שכל זה אינו אלא כשבדק הסכין מתחלה ונמצאת יפה ואח"כ נאבדה או שבר בה עצמות אבל בשלא בדק קודם שחיטה ונאבדה או שבר בה עצמות אחר שחיטה פסולה. וזהו שכתב רבינו וכן אם פשע וכו' דקאי אמאי דקאמר בתחלת דבריו בדק הסכין דבבדק דוקא עסקינן. והוכיח זה הרשב"א ז"ל מדאמרינן גבי ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון אי דבדק סכין ונתן לו אפילו לכתחלה שחיט ואי דלא בדק סכין ונתן לו אי איתה לסכין ליבדקה ואי דליתה לסכין מנא ידעינן וכי אחרים רואין אותו מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחט ואע"ג דלא שביק היתרא ואכיל איסורא מכיון דאינו מחזר אחר סכין בדוקה אלא ששוחט בכל סכין הבא לידו חיישינן לסתם סכינין שמא היא פגומה. ומיהו כתב הרא"ש ז"ל ויראה טבח שיש לו סכין מיוחדת לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעה שם תמיד בחזקת בדוקה עומדת ואם שחט בלא בדיקה ונאבדה שחיטתו כשרה עכ"ל. וה"ה לששבר בה עצמות. ועוד כתבו מגדולי המורים וז"ל והיכא שבדק הסכין והניחה יום או יומים ושחט בה אח"כ אפילו מאה בהמות ושוב שבר בה עצמות ונמצאת פגומה נראה דכולן מותרות דתלינן בעצמות ע"כ לשונם: