מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק א · הלכה ט
וצריך השוחט וכו'. משנה בפ' הכל שוחטין (חולין דף י"ט) השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה. ופירוש המשנה לדעת רבינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לשחוט באמצע הצואר וזה שלא כדברי רש״י ז״ל שפירש שחיטתו כשירה ואפי' לכתחלה ואיידי דבעי למיתני המולק מן הצדדין תנא נמי השוחט בדיעבד. והתוס' ורבים מהאחרונים הכריעו כדברי רבינו ז״ל ובלבד דלא מספקא ליה אי פגע במפרקת תחלה דאי מספקא ליה הויא ספק נבלה וכך הורו גדולי המורים. ורבינו ז״ל השמיט דין השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ואוקמוה בגמרא בשלא החזיר הסימנין אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנים דקודם שהגיע לסימנים נטרפה בשבירת המפרקת וכדין השמיטה משום דס״ל כדעת התוס' דהשוחט מן הצדדין דוקא בדיעבד ואפילו החזיר הסימנים גזירה אטו לא החזיר וזה ג״כ שלא כדעת רש״י דס״ל דאפילו בלא החזיר שוחטין מן הצדדין ומאחר דהשוחט מן הצדדין לדעת רבינו הוא בדיעבד ואפילו החזיר שוב לא היה צריך להודיענו דין העורף דפשיטא לן דלא מכשרינן בעורף אלא בהחזיר והרי הוא דומה לשוחט מן הצדדין:
וכמה הוא שיעור וכו'. פשוט במשנה בפ' השוחט (חולין דף כ"ז) דתנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה ורובו של אחד כמוהו ואקשינן בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא עד כמה לישחוט וליזיל אי בעית אימא אאחד בעוף ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו. והוי יודע שיש מן האחרונים שכתבו בעוף סגיא ליה לכתחלה בסימן אחד ונסתייעו מההוא עובדא דההוא עוף דהוה ממסמס קועיה דמא דקא אמרי נבדקיה לקנה ולשחטיה, ולאו סייעתא היא דהתם נמי כדיעבד דמי כיון דאין לו היתר אלא בשחיטת סימן אחד. אבל מדברי הריא״ף נראה דבסימן אחד סגי לכתחלה דכתב ורובו של אחד כמוהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה מיבעי ליה למישחטיה כוליה סימן. נראה שהוא ז״ל מפרש דהני תרי לישני דאיבעית אימא פליגי אהדדי דללישנא קמא דוקיא דהשוחט אאחד בעוף קאי אבל לכתחלה שנים בעוף נמי בעינן, וללישנא בתרא לא קיימא דוקיא דהשוחט אלא ארובו של אחד כמוהו קאי דלכתחלה שוחט אחד שלם בעוף ושנים שלמים בבהמה ובחיה ודכולי עלמא מדאורייתא ברוב אחד סגי בעוף הילכך כיון דלהלין תרי לישני בתקנתא דרבנן קמיפלגי וקיי״ל בשל סופרים הלך אחר המקיל עבדינן כלישנא בתרא דבעוף סגי ליה בסימן אחד לכתחילה זהו דעתו של הריא״ף. אבל דעת רבינו דהני תרי לישני תרוייהו איתנהו דלתרוייהו ודאי בעינן לכתחלה בין בעוף בין בבהמה שני הסימנים מדרבנן ומדאורייתא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה סגי אלא שהאחד מפרש דוקיא דהשוחט אאחד בעוף ואידך מפרש ליה ארוב אחד כמוהו כדי ליישב לישנא דהשוחט אבל בעיקר דינא לא פליגי דלתרוייהו בעינן לכתחילה שני הסימנים בין בבהמה בין בעוף וכ״כ הרשב״א ז״ל בחידושיו:
ולזה יתכוין השוחט וכו'. מוכח לה רבינו מההוא עובדא דמייתי בירושלמי בההוא דשחט רובא דתרי סימני ואתי למשאל קמי ההוא צורבא מרבנן ואמר ליה למה אתכוונת א"ל לתרוייהו ולא יכילית א"ל שחיטה מיהו כשירה הואי ואת לא תכוין מכאן ואילך משום שצריכה אימון ידים:
ואם שחט וכו'. פשוט במשנה פרק השוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה ובגמרא יהיב טעמא למלתא בברייתא דתאני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וגו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייב בשני סימנים אי אפשר שהרי הוקש לדגים לפטרו בלא כלום אי אפשר שהרי הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד. ועוד איתא התם דבהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים ועוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד ומנלן שנברא מן הרקק כתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וגו' אלמא ממיא איברו וכתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים אלמא מארעא א"ל מן הרקק נבראו, ופירש"י רקק גרביל"א שיש בה מים ויבשה. ומה שאמור כאן הכשרו בסימן אחד לא לכתחלה נאמר לפי דעת רבינו אלא הכשרו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך שני סימנים. וא"ת והרי לגבי בהמה תאני הכשרה בשני סימנים והיינו על כרחך לכתחלה. יש לומר דנקט הכשרה בבהמה אגב רישא דנקט הכשרה בעוף אבל האי כדיניה והאי כדיניה ובגמרא איכא מאן דס"ל דהאי חד דמכשירין דוקא ושט ולא קנה ואידחי וקיי"ל או זה או זה. ובמתני' קתני ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין ולפי שאין הלכה כר' יהודה לא כתבה רבינו. וכתב הרא"ש דכר' יהודה קיי"ל מדקא אמרינן הזהרו בורידין כר' יהודה ומיהו ר' יהודה דוקא לכתחלה קאמר ורבינו בפירוש המשניות כתב דאין הלכה כר' יהודה ואפשר משום דס"ל דר' יהודה לעיכובא קאמר אבל לכתחלה אפשר דרבינו כר' יהודה ס"ל ומה שלא כתבו כאן משום דלענין שחיטה לא מעכב אלא לענין חששא דלמא אתי בעוף לצלותו שלם. תדע דהרי לר' יהודה אם נקבץ בקוץ בשעת שחיטה שפיר דמי: