מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק א · הלכה ה
מקום השחיטה וכו'. בפ' השוחט (חולין כ"ז:) אמר רב (הונא) [כהנא] מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטהו. ופירש״י ששח שכופף. חטהו הכשירהו לאכילה וטהרהו. ואקשו להאי לישנא ואוקמוה דשחיטה מן הצואר הללמ״מ. ורב יימר נפק ליה שחיטה מן הצואר מדכתיב וזבחת ממקום שזב [חתכהו] [חתהו] ופירש״י ז״ל מקום שזב דמו. חתהו שברהו כלומר חתכהו. ואקשו נמי להאי לישנא ואוקמוה אהללמ״מ. ותנא דבי ר' ישמעאל יליף לה מושחט אל תיקרי ושחט אלא ושח חט ממקום ששח חטהו, ופירש״י ז״ל ששח שמוציא קול, ואקשו נמי להאי לישנא ואוקמוה אהללמ״מ. ועוד איכא לישני אחריני בגמ' דילפינן שחיטה מן הצואר מקראי אחריני. ונקט מן החי לאפוקי שש נבילות מחיים דלא מהניא בהו שחיטה משום דלא חשיבי חיים:
וכל הצואר כשר וכו'. משנה בפ"ק (דף י"ט:) שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה:
כיצד בושט וכו'. פ' אלו טרפות (חולין דף מ"ג:) אמר מרי בר מר (אמר מר) עוקבא אמר שמואל כל שחותכו ועומד במקומו זהו ושט עצמו וכל שחותכו ומרחיב זהו תרבץ הושט אמר להו רב פפי מר לא אמר הכי ומנו רב ביבי בר אביי אלא כל שחותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הושט אלא איזהו ושט עצמו כל שחותכו וכויץ. ותפס רבינו לשון רב פפי דהוא עיקר:
עד מקום שישעיר וכו'. שם (דף מ"ד:) למטה עד כמה א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר ופירש"י שיש שם שער שגורדין בסכין מכרס הפנימי: