מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבנו וידאל די טולוזא
פרק יט · הלכה ח
כל שאסרו חכמים וכו'. שם (ס"ד:) אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ואע"ג דפליגי עליה התם הלכה כרב דמוכחת מתני' כותיה כדאיתא בהלכות ומבואר בגמרא שהיתר שני אלו כדי שלא תתגנה על בעלה כמ"ש רבינו ופירש רבינו שאינה מעורבת שאם במעורבת הרי היא כבית ואם אסור אפילו בבית דרך מלבוש שמא ישכח ויצא היה להם להזכיר בית שהוא רבותא גדולה וכן נראה ממה שאמרו לצאת בו לחצר נראה שבבית מותר. והטעם נ"ל שהם אסרו לצאת בהן לחצר מפני שידוע שאין מוציאים שום דבר מן הבתים לחצרות שאינן מעורבות מפני גזרת חכמים כמבואר פ"א מהלכות עירובין. ואלו שהן דרך מלבוש ותכשיט בדין היה שיהיו מותרים להוציאן שהרי אפילו ברה"ר לא נאסרו אלא מפני חשש שמא יטלטלם ד' אמות ברה"ר ובחצר אין בו אותו חשש אבל חשו חכמים שאם אתה מתיר להוציאן לחצר דרך תכשיט יאמרו אף לרה"ר מותר שהרי שאר דברים כשם שאסורין להוציאן לרה"ר כך אסורים להוציאן לחצר. ואלו שהן מותרין להוציאן לחצר הרי הן כמלבוש גמור ואף להוציאן לרה"ר מותר ומפני כך גזרו להוציאן לחצר ושלא להתקשט בהן בחצר מפני חשש זה והכל גזרה אחת היתה כך נ"ל טעם הענין. והרבה מפרשים בזה כדעת רבינו שבבית ובחצר מעורבת מותרות להתקשט בהם אבל הרמב"ן ז"ל והרשב"א הסכימו לאסור אפילו בבית דרך מלבוש ותכשיט שמא ישכח ויצא ופירשו לחצר אפילו מעורבת. אבל דרך טלטול ביד מותר שאין לחוש שמא ישכח ויצא בהן שאין דרכו בחול בכך. וכתב הרשב"א ז"ל ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין ומפתח תיבתו תלויה לו בחגורו, עכ"ל. והביא ראיה לזה מן הירושלמי וראוי לחוש לדבריהם:
והיוצאת בצלוחית וכו'. (שם ס"ב:) וחכמים פוטרים ובגמרא במה דברים אמורים בשיש בה בושם אבל אין בה בושם חייבת חטאת, ע"כ: