מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ב · הלכה י
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י נכרי כיצד אומרין וכו'. מימרא פ' מפנין (שבת דף קכ"ט) ופירוש דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו ע"י נכרי ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין ע"כ כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו פ' כ"א:
וכן כוחל עיניו מן הנכרי בשבת אע"פ שאין שם סכנה וכו'. פרק שני דביצה (דף כ"ב) מימרא דאמימר ומעשה שם:
ואם היו דברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו ישראל וכו'. לפיכך מעלין אזנים. פי' גידי האוזן פעמים שיורדין למטה ומתפרקים הלחיים וצריך להעלותן. ודעת רבינו שאין סכנה בדבר, והדין פרק אין מעמידין (ע"ז דף כ"ח:) ושם שני לשונות איכא מ"ד ביד אבל לא בסם ואיכא מאן דאמר בסם אבל לא ביד. וכתב הרשב"א ז"ל נראה שדעת רבינו כלישנא קמא דאמר דוקא ביד ובפרק כ"א יתבאר. ורש"י ז"ל פירש פירוש אחר:
ומעלין אונקלי. שם ואמרינן מאי אונקלי אסטומכא דליבא פי' אלמעידה עד כאן בהלכות:
ומחזירין את השבר. פ' חבית (שבת קמ"ז קמ"ח) פסק הלכה בגמרא, וכבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה על ידי ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הנכרי אף על פי שאין בכוחל אלא משום שבות כנזכר פ' כ״ג אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות. אבל הרמב״ן ז״ל חלוק בדין הראשון ואומר שלא התירו כל שבות בחולי שאין בו סכנה אלא דוקא שבות שיש בו שנוי ונעשה כלאחר יד אבל שבות הנעשה ע״י ישראל והוא נעשה כדרכו לא התירו והביא ראיה לזה ממה שאמרו פרק המילה (שבת קל"ד) אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת ר' שמעון ב״א אומר משום ר״מ טורפין והוא ז״ל פוסק כת״ק אבל אם יש בו סכנת בטול אותו אבר שנשבר מותר ע״כ דבריו. נראה מהם שהוא מפרש מעלין אזנים שיש בהם סכנה. וכן פירש״י ז״ל וכן דעתו באונקלי שאם לא כן יהיו אסורין בלא שנוי אע״פ שאינן אלא משום שבות או יפרש שיש בהן סכנת אבר. ומ״מ מדברי ההלכות נראה שאין הלכה כת״ק דאמר אין טורפים יין ושמן לחולה אלא כר״מ וזהו שלא הביאום בהלכות ולא הוצרכו לכתוב אהיתר דר״מ מפני שכבר נתבאר בכמה מקומות שהשבותין מותרין בחולי שאין בו סכנה ואף הסוגיא שבפ' המילה לכאורה ריהטא כר״מ ואף מדברי רבינו נראה כן ודעת הרשב״א ז״ל כדעת הרמב״ן ז״ל: