מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· רבנו וידאל די טולוזא
פרק א · הלכה ה
השואל כלי מחבירו וכו'. פי' שלא אמרו פ״ק דמכות (דף ג' ע"ב) המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות מל' יום אלא בהלואה שניתנה להוצאה אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן וכן פירש״י ז״ל בשבת פרק שואל (שבת דף קמ"ח) גבי מה שאמרו השאילני לא אתי למיכתב וכן הכריחו הרמב״ן והרשב״א ז״ל. ותוספתא הכתובה בסוף הפרק מוכחת כן שלא כדברי קצת המפרשים ז״ל שהיו אומרים שסתם שאלה כסתם הלואה ל' יום. ודברי רבינו עיקר:
שאלו לזמן קצוב כיון שמשך וכו'. פסק כר"א דאמר פרק השואל (דף צ"ט) דמשעת משיכה אין המשאיל יכול לחזור בו ותניא כוותיה:
ואפילו מת השואל וכו'. מימרא פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ד ע"ב) ופרק הגוזל (בבא קמא דף קי"ב) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה:
ודין הוא וכו'. בגמרא כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים ואולי שדבריו אלו פירוש לזה שהוא ז"ל נותן טעם לדבר מדעתו:
הניח להן אביהן פרה שאולה אין חייבין באונסיה. מימרא דרבא פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ד ע"ב) ופרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי"ב) ופירוש דוקא באונסיה אין חייבין אבל כשומרי שכר הן עליה להתחייב בגניבה ואבידה. והטעם שאפי' נשתמשו בה פטורין מאונסין כיון שהם עצמן לא שאלוה והיא חוזרת בעינה ואפי' לא נשתמשו בה חייבין עליה כשומר שכר הואיל ויש להן הנאה שבידן להשתמש בה כל ימי שאלתה דומה למה שנתבאר פ״ז שהמפקיד מעות אצל שולחני ויכול להשתמש בהן שהוא עליהן כשומר שכר כך כתב הרשב״א ז״ל. ואע״פ ששם אם נשתמש חייב באונסין זהו כשהוא היה הלוה והם מעות שאינן חוזרין בעינן, אבל כאן אע״פ שנשתמשו הם לא היו שואלין ועוד שהיא חוזרת בעיניה. ובפ״ב אעורר על הכרעת רבינו:
חשבו שהיא של אביהם וכו' משלמין דמי בשר בזול. באותה מימרא שם ופירוש בזול פחות שליש משויה דומה למה שהסכימו הגאונים כמה שנתבאר פ"ו מה' זכייה ומתנה כך פירשו ז"ל:
ואם הניח להן אביהם נכסים וכו'. בגמ' שם אחריות נכסים פירוש קרקע בדוקא והטעם לפי שמדין הגמרא מטלטלין של יתומים אינן משתעבדין לבעל חוב אבל מכיון שתקנו הגאונים להיותן שוים לקרקעות לכל שיעבוד אין חילוק בין מטלטלין לקרקעות ולפיכך כתב הרב נכסים.
ומ"ש ומתה או שטבחוה משלמים את דמיה מנכסיו. השיגוהו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחלוקה הראשונה דהיינו מתה וזה לשון הגמרא מתה אין חייבין באונסיה כסבורין שהיא של אביהן טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם איכא דאמרי ארישא ודלא כרב פפא א"ד אסיפא וכדרב פפא דאמר רב פפא היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור ע"כ ופירוש מאן דמתני לה ארישא היינו מתה אין חייבין באונסיה אם הניח להן אביהם נכסים חייבין לשלם והיינו דלא כרב פפא דלרב פפא אינו חייב באונסיה עד שעה שנאנסה והיינו דטבח בשבת פטור מפני שהחיוב והתשלומין באין לו כאחת. וכיון שכן כאן אפי' הניח להן אביהם נכסים פטורין דהא בשעת האונס כבר מת משאיל. ואיכא דמתני לה אסיפא דוקא דהיינו אכלוה אבל ברישא פטורין והיינו דרב פפא והטעם דבאכלוה חייבין מפני שפשע אביהם כשלא הודיען ולפי זה יש תימה בדברי רבינו למה פסק כלשון ראשון דלא כרב פפא ולא כלשון אחרון שאינן חלוקין ולפיכך פסקו ז"ל כלשון אחרון ועוד אני רואה מקום תימה בדבריו ז"ל שהוא פסק הא דרב פפא פ"ג מהלכות גניבה וא"כ היאך פסק כאן כלשון ראשון כנגד רב פפא. ובודאי שיש לרבינו שיטה אחרת בלשונות אלו וצ"ע: