מגיד משנה על משנה תורה, הלכות עירובין· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ו · הלכה כד
כשם שמברכים וכו'. זה ממה שאמרו (פסחים ז') כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. וכן כתב בספר העתים ומוסכם הוא מן הגאונים ז"ל. ובהשגות א"א והיכן צונו לערב בתחומין וכו' ואיך נאמר וצונו על מצות עירוב עכ"ל. ואני אומר דיותר ראוי לברך על עירובי התחומין מעל עירובי חצרות אם מטעם קולא וחומרא הוא לפי שידוע שדבר תורה מותר להוציא מן הבתים לחצרות ולמבואות בלא שום עירוב וחכמים אסרו זה גזרה משום הוצאה מרה"י לרה"ר והתירו ע"י עירוב ואנו מברכין וצונו לומר שאין אנו רשאין לטלטל בלא עירוב וצונו שכשנרצה להוציא מן הבית לחצר שנערב וה"ז כמצות נט"י ושחיטה וכיוצא בהן, אף בעירובי תחומין ידוע שמן התורה מותר ללכת שלש פרסאות בלא עירוב כמבואר פכ"ז מהלכות שבת וחכמים אסרו יותר מאלפים אמה לכל רוח והתירוהו על ידי עירוב תחומין וכשנרצה ללכת ממקום בתינו לצד אחד יותר מאלפים אין אנו רשאין בלא עירוב וא"כ יש לנו לברך על כך. ולא עוד אלא שבחצרות ע"י עירוב נעקר לגמרי איסור של דבריהם להוצאת הבתים ובעירובי תחומין עדיין גזרתם קיימת שלא ללכת יותר מאלפים אמה לכל רוח אלא שהעתיק שביתתו ממקומו למקום עירובו ומה שנשכר לצד עירובו מפסיד לצד האחר. ולפעמים מפסיד יותר במדת המדינה כנזכר בראש הפרק ונתבאר שאם מטעם קולא וחומרא הוא שיותר ראוי לברך על עירובי תחומין כנ"ל: