מגיד משנה על משנה תורה, הלכות עירובין· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ד · הלכה יג
אחד מבני חצר שהניח ביתו וכו'. משנה בפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ו) המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל הרי זה אוסר דברי ר״מ ר' יהודה אומר אינו אוסר ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר שאין דרך ישראל לבא בשבת ר״ש אומר אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיח. ובגמרא אמר רב הלכה כר״ש דוקא בתו אבל בנו לא כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול נבח בך גורייתא פוק ע״כ. ולזה פוסק רבינו כר״ש בדין הישראל ולא חלק בין בנו לבתו לפי שלא אמרו אלא לדבר בהוה המצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתן מאצל בנן ולעולם אם הסיח לבו אפילו הלך לשבות אצל נכרי אינו אוסר ובשלא הסיח לבו אפילו אצל בתו הרי זה אוסר. ויש מי שפירש שכל שהסיח דעתו אפילו נמלך וחזר באמצע שבת אינו אוסר. וכן נראה ששבת הואיל והותרה הותרה. ובדין הנכרי פסק רבינו כר' יוסי וכר״י דאמר פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו:) דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי אפילו בעירובין וכ״ש דהוו להו ר״מ ורבי יוסי תרי לגבי רבי יהודה באיסור הנכרי והוי ליה רבי יהודה יחיד לגבייהו. וממ״ש רבינו שהרי אפשר שיבא בשבת נראה דדוקא כשהוא במקום קרוב דהיינו מהלך יום אחד שיכול לבא בשבת הוא שאוסר אבל אם היה רחוק אינו אוסר וכן כתבו ז״ל. ויש פוסקין כר' יהודה ודברי רבינו עיקר: