מגיד משנה על משנה תורה, הלכות עירובין· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ב · הלכה ד
היו אלו שלא עירבו שנים או יתר אם בטלו רשותם למערבין וכו'. ברייתא שם (דף ע') שנים שלא עירבו נותנים רשותם לשנים שעירבו וכתב רבינו ואלו שלא עירבו אסורים וכבר נתבאר זה למעלה בדברי הרשב"א ז"ל:
ואין המערבין יכולים לבטל רשותם לשנים שלא עירבו שכל אחד וכו'. ברייתא שם ואין שנים שעירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו ומפורש שם לא צריכא דהדר חד מנייהו ומבטל ליה לחבריה מהו דתימא לישתרי קמ"ל כיון דבעידנא דקא מבטל לא הויא ליה שריותא בהאי חצר לא:
אחד שעירב אינו מבטל רשותו לאחד שלא וכו'. ברייתא שם אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב. ורבינו הביא הברייתא כלשונה ויש בזה תמה שהרי בגמרא הקשו מרישא למאן דאמר המבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד ואינו מספיק בבטולו לאחד וכך היא הקושיא שם היכי דמי אחד שעירב אי דליכא אחרינא בהדיה מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה וקתני לאחר שעירב ותירצו הב"ע דהוה ומית ומבואר זה בהלכות וא"כ היה לו לרבינו לבאר שאין הבטול לאחד שעירב מועיל אלא כשאין חבירו שעירב עמו קיים וכבר הושג מזה. ואפשר שסמך לו רבינו על מה שכבר באר למעלה שצריך לבטל לכל אחד ואחד וצ"ע: