מגיד משנה על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ט
הלכה א
בהמה מעוברת שהזיקה גובה וכו'. מימרא דרבא פרק הפרה (דף מ"ז) ובבהמה תמה שהיא משלמת חצי נזק מגופה. ודין ביצת התרנגולת כתבו קצת המפרשים דוקא בדלא אגידא בה אבל אגידא בה גובה ממנה ואולי לזה כתב רבינו ז"ל מובדלת ומופרשת ממנה:
הלכה ב
מעוברת שנגחה וכו'. שם ופסק כחכמים וכן דעת ההלכות:
הלכה ג
שור שנגח פרה מעוברת וכו'. גם זה כחכמים ודלא כסומכוס:
הלכה ד
נגח פרה מעוברת וכו'. מימרא דרבא שם. ומ"ש בריאה לומר שפחתה אף היא בשמנה ופחותה בנפח מלבד נזק הולד כדין האמור בסמוך:
הלכה ה
היתה הפרה לאחד וכו'. מבואר שם בגמ' בביאור:
הלכה ו
שור שהיה רודף וכו'. משנה פרק המניח (בבא קמא דף ל"ה) ואפילו המזיק אומר שמא כדאיתא בגמרא ופרק הפרה (דף מ"ו) כחכמים:
טען הניזק ואמר ודאי אתה יודע וכו'. זו היא שבועת היסת שתיקנו חכמים בכל מקום לכופר בכל והתובע טוען ברי ונתקנה אחר חכמי המשנה ועיקרה בשבועות (דף מ':):
אבל [אם היה] תם פטור. פשוט הוא:
הלכה ח
(ז-ח)
היו שנים רודפין אחר אחד וכו'. משנה שם פ' המניח (בבא קמא דף ל"ה).
ומה שכתב בד"א. הוא מפורש בגמרא (דף ל"ו) על דרך פירושו ז"ל והוא הנכון שאם אבד אחד פטור לגמרי.
וכן מ"ש מגוף הפחות שבשניהם. מפני שהוא ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה ודברי רבינו עיקר:
הלכה ט
היו שני השוורין וכו'. משנה שם.
ומ"ש המוציא מחבירו ע"ה. ביאור דבריו שאם לא הביא הניזק ראיה כלל הרי המזיק פטור לגמרי כמ"ש לפנינו בדין היו הניזקין שנים שהרי הוא דומה לחטים ולשעורים ולא עוד אלא כיון שאינו מודה אלא בתם אם אין שם עדים הרי הוא מודה בקנס ופטור וסוגיין דמ"ד פלגא נזקא ממונא דאי מודה לא מיפטר אין הלכה כן.
ומ"ש רבינו לא היה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים וכו' משלם המזיק כמו שאמר. הוא דין נכון שאינו דומה לדין חיטים ושעורים שלפנינו שהרי יש כאן עדים:
הלכה י
ואם טען הניזק שאתה יודע וכו' הרי המזיק נשבע שבועת התורה. הודה לו הר"א ז"ל בהשגות דין זה ואמר בהשגות א"א אתם ואמועד קאי וכו'. והחילוק הזה שכתב הר"א ז"ל בין אומר לו אתה יודע בין אינו אומר לו אתה יודע יתבאר דעתו בהלכות שאלה ופקדון. ודעתו ז"ל באחד תם ואחד מועד הרי התם בכלל תביעת המועד שכל הנכסים משועבדים לו אבל כששניהם תמים הרי הם כחיטים ושעורים ואע"פ שיש שם עדים שאחד מהם הזיק פטור מן השבועה. ויש לחלוק שאפילו בששניהם תמים כיון שיש שם עדים חייב שבועת התורה וצ"ע:
הלכה יא
היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכו'. משנה שם. ודבר ברור הוא החילוק שיש בין גדול לקטן בניזקין וכן פשוט במזיקין בששניהם תמים לפי שהתם אינו משלם אלא מגופו וכשהמזיק קטן לא יהיו דמי גופו בחצי נזקו:
לא היתה שם ראיה ברורה המזיק פטור וכו'. אי אפשר לבאר מאמר רבינו ז"ל לומר שאין שם ראיה ברורה אי זה מהם הזיק אבל יש שם עדים שהזיקו שאם כן לא אמר פטור שהרי למעלה אמר בכיוצא בזה משלם המזיק כמו שאמר דכל שיש שם עדים אינו דומה לחיטים ושעורים כמו שנתבאר למעלה אלא ודאי כוונת רבינו ז"ל שאין שם עדים כלל והמזיק פטור בתמין מדינא דמודה בקנס פטור ובאחד תם ואחד מועד כדין טענו חיטים והודה לו בשעורים.
ומה שכתב רבינו ז"ל ואם תפס הניזק הרי זה משלם לקטן מן הגדול והוא ודאי בששניהם תמים. כך הוא בגמרא מפורש ואף על פי שהמודה בקנס פטור כבר תירץ הר"א ז"ל בפירושיו דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו והוא דעת רבינו ז"ל. ודע שדיני בבא זו ושלמעלה ממנה שוין רצוני לומר שאם יש עדים בשהנזקין שנים משלם המזיק כמו שאמר כמו שנתבאר למעלה ואף שם אם לא היו שם עדים כלל פטור לגמרי כדין חטים ושעורים ואם תפס אין מוציאין מידו וזה מוכרח בגמרא וזה דעת כל המפרשים ז"ל להשוותן. ורבינו ז"ל כתב למעלה דין עדים מעידים שהוא חייב אף על פי שאין התביעה אלא על אחד מהם וכל שכן כאן שהתביעה על שניהם וכאן כתב כשאין שם עדים כלל שהוא פטור מדין חיטים ושעורים אף על פי שהתביעה על שניהם וכ"ש למעלה שאין התביעה אלא לאחד ולזה יש דעת אחרת למפרשים ז"ל:
הלכה יב
שור שנגח וחזר וכו'. משנה פרק ד' וה' (דף ל"ז) פסק רבינו כר"ש דמתני' דאתיא כר"ע דגמרא:
הלכה יג
ניזק שתפס הבהמה וכו'. זה נלמד מהסוגיא אשר שם וברור הוא וכ"כ בהלכות:
הלכה יד
שני שוורים וכו' עד סוף הפרק. משנה מפורשת בבבא קמא בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג):