מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק כג · הלכה י
לפיכך אין כותבין שני שטרי מכר וכו'. מפורש שם בגמרא (דף קס"ח קס"ט) הדין והטעם בברייתא ובסוגיא שם בגמרא הקשו ונכתוב לו שטר שני עם אחריות והוא יכתוב למוכר שובר שכל שטרות שיבאו על שדה זו פסולין חוץ מזה שנכתב בזמן פלוני ותירצו שמא יטרוף הוא שתי פעמים מן הלקוחות ושובר זה אינו בידם והקשו סוף סוף הלקוחות ילכו אצל המוכר מחמת אחריותם והוא יראה השובר וישיבו להם הקרקע ותירצו בינתים יאכל הוא פירות וקשה גזל הנאכל או שמא יטרוף מלקוחות שלא באחריות והקשו אי הכי גבי שטרי הלואה למה אמרו כותבין שובר שמא יטרוף מן הלקוחות שאין בידם השובר ותירצו דשטרי הלואה תיכף ילכו הלקוחות אצל לוה כיון דידעי דזוזי מסיק ולפרעון קאי עד כאן כוונת הגמרא ובחידושי הרשב"א ז"ל מהא דאמרינן בנתיים יאכל הוא פירות למדנו שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות יכול הוא לכופם בדין לדון עמו וב"ד נזקקין לטענותיהם ומחייבין אותו ואין הלקוחות יכולין לומר לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טירפא שיכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנו פורעין אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבא לב"ד שאם לא תאמר כן היאך אמרו שיאכל פירות בינתיים והרי אין ב"ד מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בבית דין ויתחייב בדין אלא שמע מינה לקוחות כמוכר וכן הם כלוה ממה שהקשו אי הכי גבי שטרי הלואה וכו' והשיבו דתיכף ילכו אצל הלקוחות מיהו היכא דאיתיה ודאי מודיעין לו כגון שיהיה במקום קרוב כמו שעושין בבני חורין קודם אדרכתא כנזכר פרק הגוזל ואם צריכין לקוחות זמן לחזר אחריו נותנין להם עד ל' יום שהוא זמן ב"ד ובלבד להוציא הדין לאמתו ושלא לבא בעקיפין שכל זמן ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים עם בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדאי בנמוקי הרמב"ן ז"ל ע"כ: