מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק כב · הלכה טו
ב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל וכו'. כך נמצא בתשובת הרב אלפסי ז"ל וששאלת אם טעו השמאין בין על בעל חוב בין על הלוקח היאך תדין בה. תשובה השומא בנכסי יתומים שהיא ברשות בית דין כבר אמרו שום הדיינין שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל אבל שומא של בעלי חובות דינו כדין השליח שאמרו לא אמרן אלא דלא שוייה שליח אבל שוייה שליח אפי' פחות מכדי אונאה חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עכ"ל. והעיד רבינו ז"ל שכל המורים כזה הורו והרשב"א ז"ל כתב לא ידעתי מאי שנא משטעו בשומת היתומים ולמה לא יהיו בית דין גם עכשיו כשליח לבעל חוב וליתומים. וגם בעל העיטור הביא תשובת הרב אלפסי ז"ל וכתב ולא בריר לן. ובהשגות א"א אפשר בשלא הכריזו קאמרי עד כאן. ועדיין עם דברי ההשגות לא יצאנו מידי שאלה מה בין זה לשום היתומים שפחות משתות מכרן קיים אע"פ שלא הכריזו כמו שנתבאר פרק י"ב ולפיכך נראה לי שאין דברי הגאונים ז"ל אלא דוקא במשועבדין כששמין מלוקח לבעל חוב וכן יראה מלשון רבינו ז"ל והטעם בזה מפני שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה ואינו יורש מן הלוה כמו היתומים שעומדים במקום אביהם ולפיכך הרי ב"ד כשלוחין ואין לו ללוקח להשתדל בפריעת החוב שנאמר אליו אם לא היית חפץ בשומא זו היה לך להשתדל בפרעון המלוה ומתוך כך הדין נותן שאם פחתו בכל שהוא יהיה בטל ולפיכך א"א שיהיה קיים אם טעו לנזק הבעל חוב כמו שאינו קיים אם טעו לתועלתו אבל אם שמין מנכסי יתומים וכ"ש מנכסי לוה עצמו אינן כשלוחין לפי שהיה לו ללוה או ליתומים שעומדין במקומו לפרוע חובן וכל זה איננו שוה ועדיין צ"ע: