מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק כא · הלכה א
בעל חוב גובה את השבח וכו'. מימרא דשמואל פ"ק דמציעא (דף ט"ו) בעל חוב גובה את השבח וכו' ופירשו ז"ל אפילו שבח הבא מחמת הוצאה ומוכרח הוא:
אלא שאם שבחו מאליהן וכו'. פירוש הטעם למה אינו טורף ב"ח אלא חצי השבח ביארו רבינו בפרק זה לפנינו מפני שהוא כלוה ולוה ואח"כ קנה שיחלוקו ומפורש זה בגמרא ובהלכות סוף פרק מי שמת ומכאן אתה למד שלא אמרו גובה את השבח אלא בשכתב לו לוה דאקנה לפי דעת רבינו שכתב פי"ח שאין סתמו כפירושו וז"ש רבינו ז"ל למטה לפיכך ראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו שאני עתיד לקנות וחזר ולוה מלוי מאתים וכתב לו שאני עתיד לקנות וזה מבואר וכן כתבו הרבה מהגאונים ז"ל, ומכל מקום מ"ש רבינו ז"ל דבשבחא דממילא טורף כל השבח כתב הרשב"א ז"ל אין הגאונים ז"ל מודים בדבר זה אלא לעולם לא גבי בעל חוב אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב ליה דאקנה אלא בדשוייה ניהליה אפותיקי מפורש וכו' וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל דלעולם אינו גובה אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דאתי ממילא עכ"ל. ודין האפותיקי יתבאר בפרק זה ואף הרמב"ן ז"ל כתב כן דכל דלא שוייה ניהליה אפותיקי מפורש אינו גובה אלא חצי שבח אפילו בשבח דממילא:
כיצד ראובן שהיה לו חוב על שמעון וכו'. כבר נתבאר זה ורבינו כתב טורף ממנה במאה וחמשים לומר שאין מחשבין הוצאה ללוקח אלא בעל חוב נוטל חצי שבח בלא הוצאה וזהו דעת ההלכות שם פרק קמא דמציעא והאריכו שם לחלק בין זו לדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כמו שכתוב שם ואחר כך הביא רבינו הוראת גאונים גדולים לומר שנוטל הוצאה והכריע כדבריהם:
הורו גאונים גדולים וחכמים וכו'. גם זאת הסברא כתובה בהלכות בלשון איכא מאן דאמר ודחאוה שם כמו שכתבתי ורבינו הכריע כמותה. ודין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות נתבאר פ"י מהלכות גזילה ואבידה ושם ביארתי פירוש ידו על התחתונה:
וחוזר הלוקח וגובה הקרן מנכסי שמעון וכו'. מבואר בגמרא שם סוף פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) וא״ת אחר שיש שם משועבדין מאוחרין לאלו היאך טורף בעל חוב מאלו יאמר לו לוקח לך אצל המאוחרין וכבר הנחתי לך בעת שקניתי מקום לגבות הימנו וזו שאלה הגונה ויש להשיב לפי דעת רבינו שכתב פי״ח ששיעבוד דאקנה אינו חל בסתם ומשכחת לה בשלא היו לו המשועבדין המאוחרין בעת שלוה והיו לו בעת שמכר אלו ומפני כך לא נכנסו תחת אחריות המלוה ונכנסו תחת אחריות הלוקח אי נמי בשכתב דאקנה ללוקח ולא למלוה וקנה ומכר אחר מקח זה ואפילו לפי דעת הרשב״א שכתבתי שם משכחת לה בשהתנה בעת שלוה בפירוש שלא יהיו הנכסים שיקנה משועבדין למלוה אי נמי משכחת לה לכל הסברות כגון שאלו המאוחרין הם במדינה אחרת ואין אומרים למלוה להניח אלו אע״פ שקדמו להוציא מאתים על מנה וכן הדין אפילו אצל בני חורין גמורין וכן מצאתי לקצת מפרשים ז״ל שכתבו כן וכן השיב הרשב״א ז״ל בתשובה כל שהן ברחוק מקום ואין לדין זה ראיה ברורה:
אבל השבח שטרף ממנו בעל חוב וכו'. משנה פרק הניזקין (גיטין דף מ"ח ע"ב) ומפורשת פרק קמא דמציעא (דף י"ד). ומ״ש רבינו לפי שאלו דברים שאין להם קצבה פסק דלא כעולא אלא כרבי יוסי בר חנינא שנתן הטעם הזה שם בהניזקין (דף נ' ע"ב) ולא כן פסקו בהלכות והמפרשים ז״ל אלא כעולא שאמר בשם ר״ל לפי שאינן כתובין ופירש״י ז״ל לפי שאין קול יוצא עליהן. וענין מזון האשה והבנות יתבאר בהלכות אישות:
ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח וכו'. משנה פרק יש בכור לנחלה (דף נ"ב) וכבר נתבאר פרק ששה עשר מהלכות אישות:
ולמה יטרוף ב״ח חצי השבח בלבד וכו'. זה הטעם נזכר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז ע"ב) כמה שכתבתי למעלה:
לפיכך ראובן שלוה משמעון מנה וכו'. דין זה פשוט על הדרך שנתבאר למעלה פ"ב בחלוקות הב"ח השוין בשיעבוד ואינן שוין בשני החובות.
ומ"ש רבינו והרי היא שוה שלש מאות. ר"ל בחלוקת ההוצאה כפי הוראת הגאונים הגדולים שכתב למעלה והכריע כמותם: