מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק יח · הלכה ד
העושה שדהו אפותיקי וכו'. ברייתא פרק השולח תניא העושה שדהו אפותיקי לב"ח ולכתובת אשה [ומכרה לאחר] גובין משאר נכסים רשב"ג אומר וכו' [כתובת] אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ורבינו ז"ל פוסק כת"ק וכן פסק הרמב"ן ז"ל. והרב רבינו יונה והרשב"א ז"ל פסקו כרשב"ג דאשה אפילו באפותיקי סתם בטל מקח לאלתר. ופירשה הרב אלפס ז"ל בתשובה באפותיקי סתם ומתוך כך גובה מלוה משאר נכסים דאמרי ליה לקוחות הנחנו לך מקום לגבות ממנו אבל באפותיקי מפורש ודאי אפילו יש שם שאר נכסים גובין ממנו שהרי שיעבודן עליו לבד הוא. ובירושלמי במסכת שביעית נחלקו המשעבד שדהו באפותיקי מפורש ומכרו אם הוא מכור לשעה וכתב הרמב"ן ז"ל פרק אלמנה לכ"ג כיון דאנן לא קים לן פסקא דרבנן מערבאי המכר קיים עד שעת גוביאנא ועל בעל חוב להביא ראיה:
במה דברים אמורים בשמכר לשעתה וכו'. זהו פשט הירושלמי שהובא בהלכות דמסיק הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין ונראה דעת רבינו לפרש שאע"פ שאם יש שם שאר נכסים בני חורין גובה מהן ולא מזו מ"מ אם מכר ללוה שאר נכסים אחר מכירת זו הרי מלוה טורף את זו ובזה יפה כח האפותיקי וכן פירש רבינו אפרים ז"ל. וזהו שאמרו בירושלמי והלוקח יחוש לעצמו ואם לא היה משתנה הדין כלל מחמת האפותיקי מה ראו לומר כאן לוקח יחוש לעצמו ואי זה חשש יש לו לחוש יותר משאר לוקחים מלוים ואפשר שלזה כתב רבינו אם לא נמצא נכסים בני חורין ולא אמר אם לא היו לו בשעת מכירה נכסים בני חורין וא"כ הוא י"ל שזהו הטעם שכשמכרו ממכר עולם אינו מכור לפי שהיה לו לפרש שהוא משועבד באפותיקי ואם ימכור שאר נכסיו יבא בעל חוב לגבות מזו אבל כשמכרה לשעה ר"ל עד זמן גוביאנת החוב מכורה וכל זה דחוק וצ"ע. ובהשגות א"א לא הבין ולא הבחין וכו'. ובאמת כל המפרשים אותו פירשוהו או בעבדי צאן ברזל הנזכרים בראש הירושלמי או בדין אפותיקי של אשה ודברי רבינו צ"ע: