מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק יג · הלכה ד
המלוה את חבירו על המשכון. דין חיוב המלוה בגניבה ואבדה ופטור האונסין נתבאר פרק עשירי מהלכות שכירות והדין האמור בכאן משנה פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ"ג).
ומ״ש הרי המלוה נשבע וכו'. מימרא פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ד) ונתבאר פרק ששי מהלכות שאלה ופקדון שאפילו שומר המשלם נשבע שאינה ברשותו ועל הדרך הנזכר שם. ושבועת היסת ללוה כדין כופר בכל ופשוט הוא:
אמר המלוה וכו'. גם זה באותה משנה שם (דף מ"ג) ולמדנו ממשנה זו שאם המשכון הוא בעין ואינו שוה שיעור מעותיו שיכול לכופו המלוה לפרוע מעותיו שאם לא היאך יפה כחו כשאבד ואינו שוה שיעור חובו שיהא הלוה חייב לפרעו. וכן כתבו ז"ל:
אמר הלוה סלע וכו'. במשנה שם המלוה פטור ומ״מ העמידוה בגמרא פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ד) דוקא במאמינו הלוה שאבדה הא לאו הכי מתוך שיש למלוה לישבע שנאבדה נשבע כמה היתה שוה. וזהו שכתב הוא ז״ל. ולא כתב דין מאמינו לפי שהוא פשוט:
אמר הלוה וכו'. מבואר במשנה וגמרא שם בהמפקיד (דף ל"ד):
סלע הלויתיך עליו וכו'. דין זה כשהלוה אומר איני יודע לא נתבאר שם בגמרא בענין המשכון אבל פשוט הוא ומבואר בהגוזל ומאכיל הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך שחייב כשתבעו מלוה ויתבאר פרק ראשון מהלכות טוען ונטען. ובדין היה שיטול מלוה בלא שבועה אבל מתוך שיש לו לישבע שאינה ברשותו מדין גלגול יש לו לישבע כמה היתה שוה:
סלע הלויתני עליו וכו'. דין זה כשהמלוה אינו מחייב עצמו בכלום פשוט הוא דהו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור אבל מדין גלגול שיש לו לישבע שאינו ברשותו יכלול שאינו יודע ואם היתה שבועה שאינה ברשותו מחמת טענת ברי אם היה טוען על הגלגול איני יודע היה חייב לשלם אבל כיון שאינה אלא מחמת ספק נשבע על הגלגול שאינו יודע ונפטר ובפרק ראשון מהלכות טוען ונטען אבאר דינין אלו:
אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יתר וכו'. זו סברת הרב אבן מיגש ז"ל שם פרק שבועת הדיינין ובהשגות אמר אברהם על שיטתו הוא הולך וכו' וכבר הארכתי בביאור מחלוקתן פרק חמישי מהלכות שאלה ופקדון ודעת הרמב"ן ז"ל נוטה לדברי רבינו: