מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ג · הלכה ה
אחד הממשכן את חבירו בבית דין וכו'. מפורש שם (דף קי"ד):
ואת המחרישה ביום. במשנה שם (דף קי"ג) והקשו המפרשים ז"ל והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא ואין ממשכנין אותו ותירצו במשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת החרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום ע"כ בחידושי הרשב"א ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל:
עבר ולא השיב לו וכו'. מפורש שם ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה:
(אם תאמר) א"כ הוא וכו'. ברייתא מבוארת בגמרא שם (דף קי"ד קט"ו):
הא למדת וכו' דבר שהוא צריך לו. פירוש שדברים שאינן צריכין לו אין מחזירין לו כלל והרי הוא כעשיר לדבר זה ועוד הוסיפו המפרשים ז"ל שלא אמרה תורה להחזיר אלא בכלי מלבוש ומשכב ובכלים שעושין בהן אוכל נפש מקל וחומר ומה אלו שממשכנים מחזירים אלו שאין ממשכנין לא כ"ש שמחזירין אבל שאר דברים כגון צלוחיות וכוסות שאין עושין בהן אוכל נפש וכל שכן ספרים וכיוצא בהן ממשכנין ואין מחזירין אף על פי שצריכין לו וכן אמרו במכילתא (פרשת משפטים) היא כסותו לבדה זו טלית היא שמלתו לעורו זו חלוק במה ישכב להביא עור מצע עד כאן נראה שאלו דוקא בשצריך להם ושאר דברים אפילו צריכין לו אין מחזירין ולא נראה כן דעת רבינו שלא חלק כך כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל:
בד"א שמשכנו וכו'. בברייתא ומפורשת שם: