מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ב · הלכה ח
הרב שלוה מעבדו וכו'. ברייתא פרק חזקת (בבא בתרא דף נ"א) לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגירשה אין להם עליו כלום עכ״ל אבל מתוך מה שאמרו עליה בגמרא שאני התם דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה כתב הרשב״א ז״ל ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינן טמונין וגירש את האשה ושחרר את העבד חייב לפרעם דכל שלוה מהן מעות שאינם טמונים אודויי אודי דשלהם הם שניתנו להם בענין שאין לו בהם כלום כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהם את עצמו ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לתוך פיה אי נמי שייחד לה דבר אחר עכ״ד ואין זה דעת רבינו שלא חילק:
וכל המעות שביד האשה וכו'. כל זה נראה מפשטה של הברייתא שהזכרתי אבל יש שהעמידה בשטוען ברי שאותן מעות היו משלו והיא גנבתם וכיון שהוא תופס וטען ברי עליה להביא ראיה אבל כל שלא תפס או שתפס ולא טען ברי מחזיקין אותן בנכסי מלוג ויש לבעל בהן אכילת פירות בלבד. וכבר כתבתי סוף פ"ז מהלכות פקדון סברת קצת המפרשים ז"ל כל זמן שהמעות ביד האשה והעבד נאמנין לומר נתנו להן על מנת שאין לבעל ולאדון רשות בהן ובזה חלוק רבינו ז"ל כמו שכתב כאן ואף הרמב"ן ז"ל סובר שאינן יכולין לומר שלנו הן אפילו הן בידן וכדברי רבינו: