מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מכירה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק יג · הלכה טז
שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה וכו'. זו בעיא בגמרא בעי רבא (בר רב חנן) חטין וזרען בקרקע יש להם אונאה או אין להם אונאה ואמרי' ה"ד אילימא דאמר וכו' ואסיקנא אלא דאמר איהו שדאי בה כדאבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא לה כדאבעי לה זו היא גיר' הספרים. והראב"ד ז"ל פירשה כפי' המחבר. והקשה הוא ז"ל וליהוי נמי כקרקע ליהדר תו וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. וניחא ליה מפני שתוספת הזרע אינו מועיל לה שמא למקום שנפל הראשון יפול השני ויתקלקל זע"ז אלו דברי הר"א ז"ל. והם מסכימין לדברי המחבר והרמב"ן והרשב"א ז"ל דחו פירוש זה וזה לשון הרמב"ן ז"ל וזה הפירוש אין לו רגלים וכי מפני שהוא קרקע לא ישלים תנאו ואם לא זרע בה כראוי הפסידה ואם קבל עליו לשלם ישלם כדתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואם אין עליו תשלומים הפסיד שכרו ומה מקום לאונאה ע"כ. ובסוף הדברים כתב הרשב"א ז"ל ור"ח ז"ל לא גריס ואשתכח דלא שדא בה כדבעי אלא ה"ג וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי וז"ל מי שזרע חטים בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי הני חטי כמאן דשדיא בכדא דמי ואית ליה אונאה או בטלי לגבי קרקע וקרקע אין לו אונאה. ונראה שהוא ז"ל מפרש שאין האונאה כאן אלא ביוקרא וזולא והוא הנכון ע"כ. ולזה נראה שהסכים הרמב"ן ז"ל וכתב והוא הדין לאומר זרעתי בה כך וכך שהדין אחד ודשכיח ליה נקט ע"כ. ופירש יוקרא וזולא שכתבו אם מכרן ביותר מדמים או בפחות והשמועה צ"ע:
וכן אין משביעין וכו'. ג"ז מבואר באותה סוגיא בעיא דלא איפשיטא שם ויתבאר בהל' טוען ונטען שאין שבועת התורה בקרקעות ושם יתבאר: