מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ב · הלכה טו
(יד-טו) אלו המינין הנבראין וכו'. בחולין פרק אלו טרפות (חולין דף ס"ז) וכל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן ועוד מבואר שם שכל זמן שפרשו אסורין. עוד שם אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה משום השרץ השורץ על הארץ לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושין שבכליסין ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ועיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא הא באיביה הא שלא באיביה ודחו לא אידי ואידי באיביה ולא קשיא הא בפירא והא באילנות גופייהו דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים ושבעקרי גפנים ש״מ, ודעת רבינו כדעת הגאונים ז״ל שפסקו הלכה כשמואל ואע״ג דדחו סייעתיה בגמרא ואמרו בדחיה דיקא נמי סייעתיה הוא דאדחי אבל מימרא הלכתא היא דהא משמע בההוא פרקא דרב פפא ס״ל כוותיה וזה דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל ועיקר והסכימו הם שאע״פ שהחור קטן ואין השרץ יכול להלך בו אסור וזה דעת רבינו.
ומ"ש רבינו ואם ספק אסורה. פשוט הוא: לפיכך כל מיני פירות וכו'. זה דבר פשוט שכל שאיסור מצוי בו חוששין לו וצריך בדיקה והכין משמע ממ"ש הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין לפי שאין בריה שאין לה עצם מתקיימת י"ב חדש ובודאי לא התליעו במחובר משמע הא תוך י"ב ירחי שתא אסור בלא בדיקה ואע"פ שאין זה מכריע הדבר בעצמו ברור והיאך יאכל דבר שיש בו איסור מצוי ולא יבדוק וק"ו הוא מבדיקת הריאה מפני שסרכות מצויות בה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל והביאו ראיה ממ"ש ניחוש דילמא פירש לדופנא אלמא בכל היכא שהוא מצוי חיישינן וידוע שהפולין והעדשים דרכן להתליע במחובר וצריכין בדיקה תוך י"ב חדש, וכתב הרשב"א ז"ל שאם עבר ובשלן בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותרין משום ספק ספיקא ספק שמא לא היה שם ואת"ל היה שמא נימוח ונתבטל בששים שאע"פ שבריה אינה בטלה בשנמוחה בטלה היא והעלה הוא ז"ל שהפולין אין להם שום תקנה אחרת תוך י"ב חדש אלא בדיקה:
ואם שהה הפרי וכו'. זו היא המימרא שכתבתי בסמוך בהני תמרי דכדא. ונראה מדברי רבינו שיכול לבשלן בלא בדיקה ואין חוששין שמא פירשו או יפרשו בשעת בשול שהרי לא חלק. וכ"נ מדברי הרשב"א ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל ונתן טעם לדבר שאע"פ שמצוי שיפרוש בעת הבשול אם נמוח בטל הוא בששים ואם הוא בעין זורקו עכ"ד ז"ל: